Posts Tagged ‘חתולה’

חתולה שחורה [18]

18 במרץ 2011

יב' באדר/ב'

.

זה ברור שהיא יודעת שהיא מפריעה לי לכתוב.

מתיישבת, מניחה קצה של רגל על המחברת,

ומסתכלת לי ישר בעינים:

תכתבי, תכתבי, אבל אל תשכחי, מי כאן היד שמאכילה אותך אהבה,

של מי הכף שנפשך בה טרופה. ואז היא מניחה את הראש על הרגל.

ספינקס, שומרת צעדי כתיבתי,

מרעידה את האוזנים, מסמנת לי תשומת לב מתמדת.

* השולחן הוא משטח עץ גדול,

מצוייר ביד חופשית, בצבע אוקר על כתום כהה:

מפה תמידית. בפינה אחת שלו

ערימת ניירות בכל מיני צבעים וגדלים,

מול הערימה קערה עם זיגוג כחול מנוקד זהב,

מלאה באבנים קטנות מהים.

לידה, כוס יין גדולה עם שארית קטנה:

שתי לגימות בערך ואז אלך לישון.

בינתיים אני כותבת במחברת עם דפים צהובים

שמונחת בפינה השלישית של השולחן,

ברביעית, היא,

שמאבדת את הסבלנות:

כמה זמן את חושבת שאוכל לשבת בשקט?

אני חתולה, לא השראה.

.

.

.

גם היא באצילים

23 בינואר 2011

כשזה התחיל זה היה דומה לזה,

והיתה כרוכה בזה תחושה דומה של סחרחורת ודיסאורינטציה.

חתולה וצוארון

ויחד עם זה איזושהי מלכותיות מסוימת ברגעים בודדים.

לא אהבנו את זה. זה המשיך בהשתחררות נועזת ובמאבק יומיומי שבסופו לי יש שריטות ולה יש חשד נגד מתת טונה לא צפויה.

חתי

אבל זה נגמר סוף סוף, ואנחנו עדיין אוהבות אחת את השניה, כך נראה.

.

חתולה שחורה [16]

29 בדצמבר 2010

כב' בטבת

.

               אין כאן

               אף אחד

               חוץ מחתולה

               שותקת

               .

ללכת ולחזור

15 באפריל 2010

אני רוצה

ללכת מהשולחן אל החלון,

להסתכל על היסמין שוב.

בדרך ללטף את החתולה,

לפתוח לה את הברז, שתשתה.

לראות ענף קטן חדש ביסמין

ופרחים סגולים חדשים שאני לא זוכרת איך קוראים להם

ויש להם חמש אצבעות לכל אחד

ואני רוצה לחזור בחזרה לשולחן

בדרך לסגור את הברז ולתת לחתולה

נשיקה בקצה האף

לפני שהיא קופצת אל הריצפה.

לשבת רגע ולהיות שקטה.

להזכר פתאום, אני לא יודעת למה,

בעץ הגדול שעמד ליד החלון בבית הקודם שלי

ועליו היו מרשרשים, לוחשים לי

ילדה,

ילדה.

thiago-rocha-pitta-heritage

חתולה שחורה [3]

3 בינואר 2010

 

חתולה וכתיבה, כתיבה וחתולה, כל הזמן זה ביחד, האחת מקרינה את אורה השחור על השניה, ויש לי הרגשה הרבה פעמים שהן אותה אחת ממש. למשל, להתעורר בלילה ולראות את הצללית שלה כנגד החשיכה, מראה שעוצר את הנשימה, יופי ופחד.

הדבר הזה שהוא רגע אחד התגלמות הרוגע והשלווה ומיד אחריו הופך לזינוק בציפורנים שלופות, בשינים חדות, ואי אפשר לצפות מתי יקרה ההיפוך הזה: עונג, פרווה פלומתית, מוך מנחם, ואז כאב מפלח, פתאומי.

כשאני כותבת במחברת הגדולה, החתולה באה ושוכבת על הצד הימני, הריק, ושולחת כפה רכה אל הכתוב, ספק משחקת, ספק מבקרת את הכתוב או את החוצפה שלי לעשות את זה עכשיו, כשהייתי יכולה ללטף אותה.

"שוכב לבדו, טובל באוויר הלילה, אמד את השקט ואת גובה דירתם על פי צפירותיהן המוחלשות על מימי נהר הסן הקרוב, השהה הגבר הבוגדני את שנתו עד להופעתה של החתולה. היא באה אליו, צל כחול יותר מן הצל, עד לשפת חלון הזכוכית הפתוח, ישבה שם, אורבת, ולא ירדה אל חזהו על אף שהפציר בה במילים מוכרות לה.  "בואי, פומה קטנה שלי, בואי… חתולת פסגות שלי, חתולת לילך שלי, סהה…" ישובה מעליו על אדן החלון, לא נענתה סהה להפצרותיו, הוא לא ראה אלא את צלליתה, צללית חתול על רקע השמים, את סנטרה הרכון, את אוזניה הנטויות אליו בערגה, את מבע עיניה שמעולם לא הצליח לרדת לחקרו. השחר הקר, השחר שלפני קום הרוח, מצא אותם יושבים על המרפסת, מביטים לחי אל לחי בשמים המתבהרים ובלהק היונים הלבנות הנוטשות בזו אחר זו את הברוש היפה של הפולי-סן-ז'אם. יחדיו תמהו על היותם כה גבוה מעל האדמה, כה בודדים וכל כך לא מאושרים."

(מתוך החתולה, של קולט, הוצאת רסלינג/ושתי, תרגום אביבה ברק)

משהו חלץ את הפקק שלי מעלי

(משהו רגיל, אבל חד פעמי)

אחרי שטולטלתי באופן נמרץ,

ועפה ממני שירה,

כמו קולה מבקבוק. שירה מתוקה

תוססת ממני החוצה.

(אולי זה דימוי נמוך ואולי נמוך גם

הערך הקלורי של השירה, אבל)

אני מוותרת לעצמי.

כי כמו הגרגור של החתולה, גם השירה,

היא תופעה פיזית ונפשית שעדיין

לא הוסברה.