Posts Tagged ‘יום השואה’

במקום שאי אפשר לגעת

7 באפריל 2013

זה כמו הדבר הזה שיש לנו באמצע הגוף, הפופיק, הטבור שלנו, זה שחיבר אותנו פעם למקור ועכשיו הוא שם ואנחנו מסביבו. אז יש לי דבר כזה בנפש, בפופיק של הנשמה, שממנו היא נולדה ועכשיו הוא בלתי נגיע לחלוטין. הוא המקור אבל אני לא יכולה לדבר עליו, עדיין לא ממש. ללכת מסביב, להציץ מבחוץ, ללחוש לתוך החושך לפעמים אבל לא הרבה יותר מזה.

עד גיל שלושים וארבע חשבתי שהשואה היא פרק יחסית צדדי במשפחה שלנו, כי סבא וסבתא שלי ברחו מפולין לפני שהכל נשרף ואמא שלי נולדה ברוסיה ששם הם הסתתרו במשך המלחמה. מה שלא ידעתי זה שאמא שלי נולדה לאנשים אחרים וארבע שנים לפני. וזה היה סוד. מה שלא ידעתי זה שהשואה נמצאת לי בפופיק, ככה, פשוט וגולמי.

          "… בנובוגרודק הוציאו הרוצחים הגרמניים גזר דין כללי של מוות לכל יהודי המקום. תחת משמר של ז'נדרמים חמושים מכף רגל ועד ראש הובלו כל התושבים היהודים אל מקום ההריגה המוקף והסגור, שבכמה מקומות הוצבו בו מכונות ירייה…"

מתוך עיתון תנועת הנוער גורדוניה, פברואר-מרס 1942 (יד ושם)

כולם. כמעט.

איך אחרי כל זה, שרדה תינוקת בת שנתים, קשה מאוד להסביר. את סיפור הנס הזה אספר פעם, כשימצאו לי היכולות הנפשיות והספרותיות הראויות. בינתיים רק אומר שהיא שרדה, היא אומצה על ידי מי שהיו לסבא וסבתא שלי, שגם הם איבדו את רוב משפחתם בשואה, והיא כאן.

אמא

            בת ארבע.

הדסה | הודיל הרכבי.  גלינה | גליה וילנסקי.  גליה שטיינר | אמא שלי.

סבתא

17 באפריל 2012

כה' בניסן

סבתא שלי היתה אישה לא רגילה. היו לה כוחות של רצון וחיוּת בלתי מצויים. היו לה עקשנות וחוזק וחוסר בושה וחושים ואינסטינקטים חייתיים ממש לשרוד. כשהאדמה התחילה לרעוד ליהודים בפולין מתחת לרגלים היא לא רצתה לחכות לשבר, והכריחה, ממש הכריחה את סבא שלי לברוח ביחד איתה. רק הוא בא. שאר בני המשפחה בפניהם התחננה שיבואו היו כבולים למקומם בכבלי היומיום, בכבלי הפחדים, ורק הם, סבתא וסבא שלי ברחו לרוסיה, שם נשארו עד שהמלחמה נגמרה.

כמו שהיא החליטה בשבילם לברוח, ככה היא גם החליטה בשבילם לאמץ להם לבת, ילדה יתומה בת ארבע מרוסיה. וכמו שהיא החליטה את שתי ההחלטות האלה היא גם החליטה שכל זה יהיה סוד, מפני הבת עד שבגרה ומפני בנותיה של הבת עד לאחר מותה של סבתא שלי.

יש לי איתה חשבון של כעס וכאב בגלל הסוד, יש בי הרבה צער על שלא דיברה על זה, אבל יש בי גם הכרת תודה והערצה שהן בלתי נמנעות, כי אמא שלי היא אותה הילדה, ואילולי אותו מעשה בלתי נתפש לא הייתי כאן ולא הייתי מי שאני. בשאר ימות השנה אני מרשה לעצמי את מלוא המורכבות של הרגשות האלה, אבל בתקופה הזו של יום השואה שבצמידות אליו כמה מופלא חל גם יום מותה, אני נזכרת בה נקי מחשבונות, אני חושבת עליה באהבה ובהשתאות. היא איבדה הורים ואחים וקרובי משפחה רבים אחרים, כמוה גם סבא שלי, אבל הם נתנו חיים חדשים לאמא שלי, חיים שממשיכים וצומחים ופורחים בה, בי, באחיותי ובילדיהן.

סבתא שלי היתה אישה לא רגילה. הכוח והעוצמה שלה מחצו תחתיהם הרבה דברים אבל היא גם היתה סבתא מופלאה. היא לימדה אותי לקרוא כשהייתי ממש קטנה ולכן הקריאה והכתיבה בשבילי הן כמו אוויר ומים. היא ידעה לספר סיפור. היא הצחיקה אותנו. היא השאירה אחריה אריג מרתק שעשוי מחומרים מיתיים וחומרים פשוטים, מטעם המאכלים שהיתה מכינה, משפה, מילים ומחוות שהיו כולם שלה ורק שלה.

.

סבתא וסבא, צביה וחיים וילנסקי, עם שתי נכדות, דורית ואני.

יום המתים השנתי שלנו

9 במאי 2011

ה' באייר

זו השנה החמש עשרה שאנחנו עושים את זה, והאמת היא שזהו יום חי מאוד והוא של החיים, אלה שכאן ועכשיו שמספרים את סיפורם שלהם דרך סיפוריהם של המתים, התחלנו את המסורת שנה אחרי שסבתא צביה נפטרה, היא היתה האחרונה מארבעה זוגות שהיו לנו,

 

היו לנו סבא הגדול שקראו לו דוד, אבל אנחנו קראנו לו סבא הגדול, וסבתא הגדולה ששמה היה אירמה, ואפשר לראות על המצבה שלה שקראו לה שטיינר לפני נישואיה, והבן שלהם, שכולם במשפחה קראו לו פולי חוץ מאיתנו שקראנו לו סבא פנחס, הוא לקח את השם הזה בגלל ענייני עליה ובריטים וכבר נשאר איתו, ואמא של אבא שלי שושנה, בפינו כמובן סבתא שושנה, והיה אחיה, שקראנו לו דוד משה ואשתו דודה חנה האהובה שעל מצבתה כתוב בכלל שרה בת אברהם, ולא היו להם ילדים אז אבא שלי ואחותו היו להם כמו ילדים ואנחנו היינו נכדותיהם, שלוש אחיותי ואני, והיו סבא חיים וסבתא צביה, ההורים של אמא שלי, שאימצו אותה בילדותה אחרי שהתיתמה בשואה, ואנחנו לא ידענו שהם לא סבא וסבתא ביולוגים שלנו, זה נודע לנו באותה אזכרה ראשונה, שנה אחרי שסבתא צביה מתה והלכה לפגוש את חיימוסיקל שלה, סבא שלי, ואת אביה האהוב ואימה, וכל אחיה שכולם כמעט נספו בשואה, היא נפטרה שבוע אחרי יום השואה, כן, כמה מוזר כמה מתאים, ושנה אחר כך כשחזרנו מבית הקברות, אמא שלנו סיפרה לנו את הסוד,

ומאז, בכל שנה בימים הנוראים שבין יום השואה ויום הזיכרון אנחנו מוצאים תאריך שמתאים לכולנו והולכים לדבר אליהם עלינו ואלינו עליהם, הם קבורים, כל ארבעת הזוגות בבית הקברות הישן בכפר סבא, יש לנו סיבוב קבוע, יש לנו בדיחות קבועות, סימני דרך, דרישות שלום למסור לכל מיני מכרים אחרים ויש ארבע תחנות, ארבעה זוגות,

 

זה כמו שיר שיש לו ארבעה בתים או ליתר דיוק ארבעה נושאים וכל פעם יש עליהם וריאציות חדשות, בכל פעם נוסף פירור מידע חדש, עלילה חדשה מסתעפת, בכל פעם אחד ההורים שלי נזכר פתאום במשהו, או מרשה לעצמו פתאום לשחרר משהו שהיה עצור, או קבור או רדום, בכל פעם אנחנו מעזות לשאול קצת יותר, יש בסיפור הזה מהכל ואין זמן יותר מתאים לחזור עליו מחדש, מאשר בין המֵיצרים, בין ימות הזיכרון לשואה ולגבורה וליום העצמאות, יש בו עולם ישן וחדש, יש פולניה ורוסיה, צ'כוסלובקיה והונגריה, שואה ומוות והצלה וניסים, כל כך הרבה ניסים, פחד ואומץ, נדודים ומחלות, רעב ועוני, מלחמה, פציעה, שבי והעפלה, יתמות הורות ושכול, ובניית בית ומשפחה, ובניית עיר ומדינה, יש גיור ויש אימוץ, דת וכפירה, השכלה, תרבות והוראה, הסתרה וסתירות סודות וגילויים, אפשר בכל שנה מחדש לראות יותר ברור, דווקא ככל שהמאורעות מתרחקים נהיה יותר צורך לשמר, לפרט, לזכור ולהזכיר אותם, גם להורים שלנו וגם לנו, שניהם השנה בני שבעים, וזה לא ברור מאליו, זה לא היה צפוי, שיהיו כל החיים השופעים האלה, כל המבנה היפה הזה שהם יצרו, אז אחרי הביקור אצל המתים אנחנו הולכים לבית של ההורים ואוכלים ארוחת בוקר מאוד ישראלית ומדברים עוד, על אז, על עכשיו ועל בכלל

……

1 במאי 2011

כז' בניסן

ערב יום השואה

.

.

אַחֲרֵי

12 באפריל 2010

 

  

סיפור קטן

11 באפריל 2010

ההורים שלי נסעו במכוניתם. כמו תמיד, אבא שלי נוהג. וזה לא שאמא שלי לא יודעת לנהוג. אבל מהיום שאני זוכרת אותם נוסעים, זה אבא שלי נוהג. וזה לא שהיא נוהגת פחות טוב, אבל ככה זה. נסעו להם ההורים שלי במכוניתם. לא רחוק, רק לעיר השכנה להרצאה, היה שם איזה עיכוב, איזה פקק קטן, ואבא שלי הוא קצת חסר סבלנות, אז הוא עקף. יכול להיות שלא לגמרי בנימוס עקף, אבל אני מעריכה שלא ממש בגסות רוח. לא. גסות רוח היא לא ממנהגו של אבא שלי. אבל חוסר סבלנות, כן קצת, ממנו ירשתי את זה. למרות שדווקא הגיל מיתן את התכונה הזו אצלו, אבל לא לגמרי. אם כן, עקף, בהחלט עקף. פתח בחור אחד את חלון מכוניתו וצעק על אבא שלי מיני נזיפות ותוכחות. אבא שלי דווקא שתק, לא ענה, קצת חשש לאור האלימות הגואה במקומותינו בימים אלה. מה אני צריך שיבוא להרביץ לי? הוא אמר, סיפרה לי אימא שלי, ושתק. כן, זו אמא שלי שסיפרה לי את הסיפור הזה. היתה מידה של שמחה ורווחה בקולה כשציינה שהוא שתק, יש לי הרגשה שלרגע היא נבהלה שם, לנוכח הצעקות ההן. אבל הוא שתק והרגע המפחיד עבר והם נסעו והבחור נסע וזהו. לא. לא זהו, עכשיו היה הבחור חייב להגיד עוד כמה מילים. רק עוד כמה מילים. הבחור צעק לאבא שלי משהו שהלך בערך ככה: אתה אשכנזי, איש מבוגר אתה, חבל שהיטלר לא גמר גם אותך בשואה. 

ועכשיו לעובדות חיינו: אבא שלי נולד בארץ. הוריו הגיעו לכאן כשהיו צעירים מאוד אבל חלקים נכבדים מהמשפחות של שניהם, מסלובקיה והונגריה, נספו בשואה. אמא שלי, טוב, אמא שלי זה כבר סיפור אחר לגמרי. 

בשנת 1941 הגיעו הגרמנים לעיירה נובוגרודק שברוסיה הלבנה, לא רחוק מן הגבול הפולני. הם החלו כמעט מיד לחסל את הקהילה היהודית. כל מי שהיה מספיק צעיר ובריא ברח אל היערות, שם חיו פרטיזנים, אבל הנשים והילדים החולים והזקנים, נשארו בגיטו ובכמה גלים של הרג, עד שנת 43, נרצחו כולם. כמעט. 

                 "… בנובוגרודק הוציאו הרוצחים הגרמניים גזר דין כללי של מוות לכל יהודי המקום. תחת משמר של ז'נדרמים חמושים מכף רגל ועד ראש הובלו כל התושבים היהודים אל מקום ההריגה המוקף והסגור, שבכמה מקומות הוצבו בו מכונות ירייה…"       מתוך עיתונה של תנועת הנוער גורדוניה, פברואר-מרס 1942 ,Słowo Młodych  (יד ושם) 

כולם. כמעט. 

איך אחרי כל זה, שרדה תינוקת בת שנתים, קשה מאוד להסביר. את סיפור הנס הזה אספר פעם, כשימצאו לי היכולות הנפשיות והספרותיות הראויות. בינתים רק אומר שהיא שרדה, היא אומצה על ידי מי שהיו לסבא וסבתא שלי (שגם הם איבדו חלקים ניכרים ממשפחתם בשואה), והיא כאן.

                         בת ארבע

     הדסה הרכבי, גלינה וילנסקי, גליה וילנסקי, גליה שטיינר, אמא שלי.