Posts Tagged ‘ירוק’

עסיס

23 באפריל 2011

יט' בניסן

משמעות המילה סוקולנט בלטינית, עסיס. סוּקוּלנטים, צמחים שעליהם וגבעוליהם עבים ובשרניים, ומכילים תאים אוגרי מים. הם יכולים לאגור מים, להצטמק כשאין, למות לכאורה, ולקום לתחיה עם רדת הגשם.

        . 

        הערב עומד

        על סף הקיץ,

        ושולחן בגינה,

        כמו הזמנה.

 

        הערב עומד על סף הקיץ ומתוק הרגע,

        מתוקים ריחות הפריחה

        המנצחים את ריחות העיר.

 

        מתוק הרגע הזה אחרי ימים מרים של חורף.

        השקט מרחם אותי,

        אתמול ומחר שרבו עלי כמו שני כלבים על עצם,

        מניחים, מניחים ועוזבים עכשיו,

        ואני יכולה

 

        להמשיך בדרך,

        ללכת ברחוב, נושאת משא קל, כנראה

        חיוך או התחלה של חיוך.

        .

אמיתי ובכאילו

22 באפריל 2011

יח' בניסן, יום כדור הארץ 

זה היה ממש רגע, שלושה ימים ליתר דיוק, לפני שהתחלתי את הבלוג שלי, ולא באמת ידעתי שאפתח אותו. ולא ידעתי איך אבל ידעתי שאני רוצה לכתוב על דברים שחשובים לי וחיפשתי. אחת הנשים שקיבלתי מהן הרשאה, לפני כמה שנים, לכתוב פרוזה, היתה רות ל. אוזקי, סופרת אמריקאית ממוצא יפני. היא כתבה שני ספרים שאהבתי מאוד וגרמו לי לחשוב שיכול להיות שגם אני יכולה לכתוב, וגרמו לי להתחיל להבין איך. כי היא כותבת על דברים שחשובים לה בלי להישמע דמגוגית או חינוכית או פלקאטית. ועוד דבר, היא כותבת על עצמה ולא על עצמה בעת ובעונה אחת, וזה עניין שמאוד חשוב לי כשאני כותבת, גם כאן וגם בספרים. כן, הגיבורות שלה כמוה הן אמריקאיות חצי יפניות, אבל הן לא היא והן מאוד היא באותו זמן, והחופש הזה הכל כך שקוף, שבה את ליבי ושיחרר אותי, את הכתיבה שלי.

בנובמבר של 2009 שמעתי שהיא מגיעה לארץ לכנס 'מזון למחשבה', ולמרות שלא הבנתי בדיוק מהו הכנס הזה, נרשמתי בלי היסוס. חשבתי לי שאם לא יעניין אותי כל מה מסביב, היא עדיין תעניין אותי על בטוח. זה היה כנס מרתק, הרווחתי בגדול. שמעתי כל כך הרבה דברים מעניינים, נפתחו לי כל כך הרבה אופקים, ובטח, בטח, היא היתה נפלאה. היא לא אכזבה בכלל. החל מהדברים שנשאה בפתיחת הכנס וכלה במפגש עם פורום מצומצם יותר של אנשים כותבים. הרגשתי במפגש ההוא כמי שהתגנבה אל מקום לא לה, הספר שלי עדיין לא יצא והבלוג עוד אפילו לא היה מחשבה ובטח שלא סלט מחשבות… פחדתי שיתפסו אותי על התחזות.

רות אוזקי היא מהנשים שאני מכנה 'חוט ברזל' אישה רזה קטנה ועדינה שמדברת בשקט ולבושה בטוב טעם שקט כזה ונועלת סניקרס וכל דמותה כשל מורה בבית ספר יסודי בערך. אבל איזה עוצמה של מחשבה, ואיזה אישיות חזקה, וברור שכשהיא צריכה לדפוק על שולחנות, ערכית, מטאפורית כמובן, היא בהחלט מסוגלת. טוב, אז אתם מקשיבים לי בנימוס כבר שתי פסקאות לא קצרות, אבל שואלים את עצמכם: מה לעזאזל לרות אוזקי ולחודש הירוק שלך?

טוב, מי שכבר מכירים את 'שנת הבשרים שלי' ואת 'על פני הבריאה כולה', שני הספרים שהיא כתבה, אז יודעים, שהיא סופרת ירוקה, היא כותבת על נושאים ירוקים, וזה היה הנושא של הכנס וזה הנושא שלי היום. העיסוק הירוק יכול לעצבן אנשים, כשם שהוא יכול לרתק. הוא יכול לחלחל לאט לאט אל מתחת לעור שלכם והוא יכול גם להכנס בדהרה אל הלב שלכם אם תפתחו את הדלת. אבל צריך מאוד מאוד להיזהר. באותו כנס, השתתפתי גם במפגש עם דב חנין, איש שהירוק הוא חלק חשוב מאוד מהמצע שלו, והוא אמר את אחת האמירות שאימצתי מאז לעצמי. הוא ניסח משהו שהרגשתי ולא היו לי בשבילו מילים. הוא אמר, שהאויב הכי גדול של ה'טוב', הוא לא ה'רע', כי אם ה'כאילו'. תחשבו על זה. כשעומד מולכם מישהו שמתנגד לדעתכם אתם יכולים להתווכח איתו, ללכת איתו מכות, לנמק, לבקש נימוקים, וכן הלאה. כשעומד מולכם מישהו שכאילו מסכים אתכם, אבל בעצם פועל מאחורי גבכם באופן הכי לא תואם העמדה שכאילו הסכים עליה, אתם חסרי אונים. הדבר הכי נורא עם האג'נדה הירוקה, זה שאין כמעט אף אחד שמעז להתווכח איתה, רוב האנשים כבר מבינים שהיא צודקת וחיונית, אבל היא גם קשה מאוד ליישום ומצריכה משאבים פיזיים, כלכליים ונפשיים, אז גם אנשים פרטיים, אבל גם וזה חמור יותר, חברות מסחריות, מכריזים הכרזות ירוקות, מפריחים סיסמאות ירוקות, ולמעשה ממשיכים לזהם ולהחליא את הכדור ואת יושביו במרץ.

המקצוענים קוראים לזה 'גרינווֹש'. אני לא אנקוב בשמות, ולא רק בגלל שאני חוששת מתביעות משפטיות, שהרי החברות האלה הן העשירות ביותר בתבל, אלא גם כי אני בטוחה שכולכם יודעים בדיוק על מי אני מדברת. זה אחד הדברים הכי מדכאים ומרגיזים שאני מכירה. לצבוע את הלוגו שלך בירוק זה הדבר הכי קל לעשות, אבל להצדיק, באמת, את העובדה שעשית את זה, כן, זה קשה. אני ממליצה, למי שעוד לא קרא, לקרוא את ספריה של רות אוזקי, בתור התחלה אפשר לקרוא את הדברים היפים שאמרה בכנס, אני מצרפת אותם*. ושכל אחד, יהיה ירוק כמה שהוא יכול, לא נקפוץ מעל לפופיק, לא נכריז הכרזות, רק נהיה, כמיטב יכולתנו.

ככה לפחות אני אומרת לעצמי בכל יום.

————————————————

* באנגלית: Ruth Ozeki וגם בעברית:  רות אוזקי.

כסף וזהב

21 באפריל 2011

יז' בניסן

                    וַתָּבֹא אֵלָיו הַיּוֹנָה לְעֵת עֶרֶב,

                    וְהִנֵּה עֲלֵה־זַיִת טָרָף בְּפִיהָ,

                    וַיֵּדַע נֹחַ, כִּי־קַלּוּ הַמַּיִם.

                   /בראשית ח'

 

זיכרון ילדות יקר: ציור. ההורים שלי קיבלו אותו מתנה לחתונה. כמובן שזהו הדפס ולא אורגינל, אבל זהו אולי הציור הראשון שראו עיני הילדה שלי. ציור של ראובן רובין ובו עצי זית על גבעה. זה שהיה אצל ההורים כבר איננו ומאז ראיתי המון ציורי זיתים של רובין, אז אני לא יודעת בדיוק איזה מהם הוא היה. אבל עד היום, למרות שמאז עברתי המון, למדתי המון, טעמי האמנותי הבשיל ויש לו גם גיבוי של השכלה, בכל זאת, אני עדיין חושבת שציורי הזיתים של רובין הם נפלאים, ומרגשים, ושהוא באמת מצליח לתפוס את תמצית הזיתיות. את העננות הכסופות הזוהרות האלה שמקועקעות על העור של הנשמה שלי.

 

ועוד זכרון ילדות. אחד הדברים שהקסימו אותי אז מאוד היתה המכולת, ושם, אחד הדברים היותר מרתקים, היה לראות את משה המכולתניק שלנו דולה את הזיתים מהפח הגדול, שוקל אותם, בלי מים בשביל ההגינות, ואז מוסיף את המים וקושר את השקית. כמו דגיגים קטנים שחו להם הזיתים. אהבתי אותם בשבת בבוקר עם הסלט והחביתה, ולא ידעתי שהם רק צל חיוור וקלוש של זיתים. רק בגיל ממש מאוחר גיליתי מה זה זיתים אמיתיים, עם בשרם הגס וטעמם העז, וזו לי אהבה גדולה. אני נאמנה כבר הרבה שנים למוכר הזיתים שבאמצע, ממש בגלעין הזית, של שוק הכרמל. אני נאמנה גם, לסוג הסורי המריר המוחמץ עם לימון. מדי פעם אני קונה קצת שחורים, מקומטים כאלה, מחבבת אותם גם, אבל חוזרת לירוקים בסוף, תמיד.

קסם: חבילה אחת קמח תופח, גביע שמנת רגילה אחד, ומ/חמאה אחת. זה כל מה שצריך בשביל בצק. קופסה של זיתים בלי גלעינים, כן, מותר לפתוח קופסה, יש מספיק טירחה במעדן הזה ולא חייבים לגלען זית זית. אחרי שעושים את הבצק מקררים אותו לפחות שעה ואז ניגשים למלאכה המדיטטיבית: לוקחים פיסת בצק, בערך כפולה מגודל זית, ועושים ממנה כדור, ובתוכו באופן שהולך ומשתכלל ככל שמרבים באימון, טומנים את הזית. כשהכדור חוזר לכדוריותו והזית הופך להיות סודו הכמוס, מגלגלים בסומסום. אה, כן, לא אמרתי סומסום, חוסר אחריות. סומסום. אחרי שמצטברים הכדורים והתנור חם, אופים אותם* ומתאפקים לא לאכול את כולם לבד**. אזהרה: זה קשה. 

מן העץ הכסוף, נולד הזהב של השמן. שמן זית זה בריא וזה טעים, ואין כל כך הרבה דברים שהם גם וגם. אז הנה, עוד קצת שמן זית, לקינוח. 

————————————————

* אפשר להקפיא לא אפוי, ולאפות כשמישהו שאוהבים מגיע בהפתעה.

** וגם: עשיתי את זה פעם עם קוביות שוקולד מריר במקום זיתים, אוף.

ירוק חדש

20 באפריל 2011

טז' בניסן

 

אימרי בן שנתיים וחצי. הוא נרדם באוטו, וישן שעה ארוכה בלול בסלון, בבית של ההורים שלי. כולם ישבו בחצר, ורק במקרה באתי לשם וראיתי אותו מתעורר. הוא התמתח והתיישב והביט סביב ואז חייך חיוך נבוך ואמר: אני כאן.

זה היה כל כך יפה. ראיתי איך התודעה הקטנה שלו נאספת ומחברת: אני, הבית של סבא וסבתא, הדודה שלי מיכל. הרמתי אותו בזרועותי והוא אמר שוב, לעצמו, לי: אני כאן. אני חושבת שהבנתי מה הוא אומר.

מילה [9]

19 באפריל 2011

טו' בניסן

       קִנְרֵס  ז'  עשב רב שנתי ממשפחת המרכבים (cynara), בעל שושנת-עלים גדולה ותפרחת הנאכלת כשהיא צעירה; ידוע בשמו הלועזי 'אַרְטִישׁוֹק'; נקרא גם 'חֻרְשָׁף'.

 

ירוק וסגול:

ארטישוקים בגודל בינוני. החלק הקשה הוא החיתוך והניקוי, השאר כבר קל. משׁרה משמן זית, מיץ מלימון, פטרוזיליה, מלח/פלפל.

טעים!

חג נעים.

הוֹצִיאֵנוּ

18 באפריל 2011

יד' בניסן, ערב פסח תשע"א 

"…הוֹצִיאָנוּ מֵעַבְדוּת לְחֵרוּת מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה,

וּמֵאֵבֶל לְיוֹם טוֹב, וּמֵאֲפֵלָה לְאוֹר גָּדוֹל,

וּמִשִּׁעְבּוּד לִגְאֻלָּה."

זה לא נראה לי, כל זה עדיין לא קרה ואין לי על מה ולמי להודות, אז אני משנה את הנוסח, ליתר דיוק את הזמן. את הקמץ שבהוציאנו אני משנה לצֵירֶה, הוֹצִיאֵנוּ, וכך המשפט משתנה: לא ברכה כי אם תפילה, לא שיר הלל כי אם בקשה, לא כעל המוגמר אלא כתחינה לעזרה, לא בזמן עבר כי אם בייחול לעתיד.

שנזכה,

שנצא,

שנראה,

כל אחת בתוכה,

כל אחד עם עצמו,

וגם ביחד.

~ חג שמח ~

ציפור עָלֶה

17 באפריל 2011

יג' בניסן

אחד הדברים שאני הכי אוהבת במקום העבודה שלי זה את המיקום שלו. וזה הולך ככה: באמצע של תל אביב, באמצע של אחד הרחובות הנפלאים, וממש ממש באמצע של שיח ירוק ומצפצף, שם נמצא השולחן שלי. אני עובדת והם עוברים: חתולים, עורבים, יונים, דרורים, צופיות ובולבולים. אני רואה אותם, מקרוב קרוב, וזה עושה את החיים שווים.

ועוד משהו. מה שקרה, זה שגיליתי ציפורים שלא הכרתי. בנוסף לרשימה שמניתי, שאני אוהבת כל סוג בה באופן טיפה שונה, נהיו לי עוד אהבות, חדשות. ציפורים שחיות בתוך שיחים גדולים. הסבכי, או ליתר דיוק סבכי שחור-כיפה, והעלווית, קרובת משפחה שלו. מנדלי מוכר ספרים שכתב ספרי טבע והעניק שמות גם לנחליאלי ולירגזי, העניק לה את השם ציפור העפאים, ואילו החוקר ישראל אהרוני נתן לה את השם ירוקית, אבל עלווית, שאני לא יודעת מי המציא, הוא שם יפה להלל: ציפור עלה. הן קטנטנות, עצבניות, יש להן תנועות תזזיתיות וקפצניות, אין כמעט סיכוי לראות אותן עומדות בשקט ליותר משניה, לכן אין לי שום סיכוי לצלם. בכל זאת, תביטו בעלווית הקטנה והמתוקה, היא ירקרקה.

ירוק מכלום

16 באפריל 2011

יב' בניסן

               .

               השמש תיתן לי מתנה אני יודעת,

               השמש יודעת לפוצץ ניצנים לכדי פרחים, יודעת

               להוציא עלה במקום שלא היה בו כלום,

               השמש יודעת לעשות ירוק.

               השמש מורידה דלי אל באר החלום של הלב

               ומעלה את השיר.

               .

טיול, פרק רביעי ואחרון

15 באפריל 2011

יא' בניסן

 

 

הדרך המריאה הלאה, אבל עכשיו בכיוון ההפוך, שבו גם אם היא מתפתלת ומתחזה כממשיכה, היא באמת חוזרת כבר הביתה.

פגשתי את בְּנֵי החרדל ואת תינוקות הזית, השתטחתי לי בבוץ, ושרתי לעשבים את הניגון של הלב. היה נדמה לי שהם עונים.

 

ברמות מנשה האפיל הירוק והצל צללים של ארצות רחוקות. כאן הרגשתי שרק הנשמה שלי יכולה לראות והמצלמה אינה מסוגלת להכיל.

 

עשיתי עוד סיבוב קטן ביערות הכרמל המחלימים, ואכלתי עשבים ומיני ירוק מבושלים להפליא בעין חוד ואז החזרתי את שורשי אל העציץ שלי, אל התות והברוש, אל הנענע ואל עיניה הירוקות של חתולתי שבביתי.

טיול, פרק שלישי

14 באפריל 2011

י' בניסן

לראות שדה שיבולים, זה באמת מגביה את השמחה, מגביה את הכאב. לראות אותן במליונים, ירוקות עין ועוד מעט צהובות ומוכנות לקציר. ולראות אותן מקרוב, כל אחת בעיניה הירוקות, כל אחת פלא בריאה.

לקחתי כמה איתי, אולי אצליח לזרוע את הגרעינים.

 

בצד שדות החיטה נפרשו אל האופק שדות מכל כך הרבה סוגים, החרדל צחק אל התלתן, והשמים. כן השמים.