Posts Tagged ‘לאה גולדברג’

אבדות שלא אבדו

16 במאי 2011

יב' באייר

              

בשנה שעברה ציינו ארבעים שנים למותה של לאה גולדברג, ואילו החודש חל יום הולדתה המאה. לא חייבים סיבה או תירוץ אבל ניחא, אם אפשר שוב לחזור ולהזכיר ולחגוג את חשיבותה, את עושר העשייה שלה ואת האופנים המופלאים בהם היא שזורה בכל שלבי ותחומי חיינו. השירה והתרגום, ההגות והביקורת, המחזה וספרי הילדים. וכבר כתב על זה בדרכו המרגשת אריאל הרשפלד. אני, רוצה לדבר על הספר 'אבדות', שהיא גנזה ושבעלי הזכויות עליו והוצאת ספריית הפועלים החליטו בכל זאת להוציאו לאור ולפני שנה עשו כך. כמה טוב שכך עשו.

תוך קריאת הספר וכשחשבתי עליו הרבה אחרי קריאתו, הרגשתי באופן חד מאוד, שהגיבור שלו הוא לאה גולדברג עצמה. חשופה ואמיתית כפי שלא העזה לעשות באף ספר אחר שלה. בזכות היותו גבר היא יכולה היתה להעניק לו את הצדדים הכביכול גבריים שלה, בלי לחשוד בעצמה ובלי לבלום את עצמה. אולי אני טועה אבל זוהי תחושה חזקה מאוד שלי שאני חושבת שנובעת דווקא מעובדת היותי אישה כותבת בעצמי. אני מרגישה שהיא העזה לדבר דרכו דעות ומחשבות שלעולם לא היתה מעזה לבטא בעצמה, אבל היו שלה לגמרי. ביחס ליהודים בגולה ובארץ ישראל, ביחס להשכלה ולעולם האקדמיה, בנוגע לשירה ולמשוררים ובעיקר, דילמות ורגשות הקשורים באהבה ובמין. באחרית דבר שכתב גדעון טיקוצקי שגם ערך את הספר, הוא מזכיר את פלובר, שאמר: מאדאם בובארי זה אני. ובאמת, יותר מכל דבר אחר, בקריאת 'אבדות' הרגשתי איך דרך הגיבור אומרת לאה גולדברג את עצמה, את מי שבגלל סיבות חברתיות הנובעות ממוסכמות מגדריות היא הסתירה. ממש כפי שטישטשה את ההיבט המגדרי בספר הילדים שלה 'דירה להשכיר'. 

כשעבדה על הספר, בכל פעם שחזרה אליו, בפרצי כתיבתו ובשקיעה אל יאוש ונטישתו, היא התקדמה ונסוגה, שינתה וערכה, ובעיקר ביקרה אותו בחריפות ובאכזריות. חלק קטן מאוד ממנו היא פרסמה בפרקים בעיתון 'דבר', אבל רובו נשאר גנוז, בכתב ידה. כשחשבה, אולי בכל זאת לפרסם, היא התחילה בעריכת פרק הפתיחה, ואז פרצה מלחמת העולם ואי אפשר היה לה בשום אופן לגעת יותר בספר הזה, כשתקראו אותו תבינו למה. אבל בניסיון האחרון הזה, היא גזלה מהגיבור את התואר משורר וסופר. יתכן שזה היה עוד ניסיון להרחיק אותו מעצמה, לטשטש עוד את הזהות ביניהם, שחששה שתהיה שקופה. אבל גם זה לא הניח את דעתה והיא הלכה לעולמה והספר נשאר בגניזה, והיא לא הסתכנה באפשרות של ביקורת, והיא לא הסתכנה באפשרות של אהבה. אהבה שאולי היתה רואה אותו מקבל, ממי שהיו רואים, כמוני, את היופי המיוחד שלו. ספר שהפיוט שבו לא נופל מהחדות ומהעומקים הפסיכולוגיים, שהאוצר התרבותי הגלום בו מתחרה רק בנבואה המהממת שהוא מנבא, בתיאור המצמית והחשוב כל כך, של מהלך העניינים שכל כך קשה לתפוס אותו היום, כיצד הלכה אירופה בעיניים פקוחות אל חורבנה.

לאה גולדברג, פמיניסטית בעל כורחה

19 בינואר 2010

בחמישה עשר בינואר 1970, הלכה לעולמה לאה גולדברג, המשוררת והסופרת הנערצת עלי עד מאוד והאישה האהובה עלי עד מאוד. לא פגשתי אותה אף פעם אבל כל כך הייתי רוצה. הרבה כתבו לזיכרה ודיברו על פועלה, ואני חיפשתי את הזווית שלי. מצאתי אותה במקרה, כשישבתי עם יעל בבית קפה.

יעל שמספרת את הסיפור לנכדותיה הפנתה את תשומת ליבי. היא קראה לו חתרני והיא לא הגזימה. לא, אני לא גדלתי על הסיפור הזה אבל לצטט את הדיאלוג הנודע מתוכו גם אני יודעת.

לאה גולדברג היתה רווקה עד סוף חייה ולא היו לה ילדים. יצירתה על כל סוגיה מצביעה על כך שהיא אהבה גברים ואהבה ילדים אבל לא היתה לה אהבה שהפכה לחיי זוג ולא ילדים משלה. הגורל השאיר אותה לחיות עם אִמה, מה שחידד והנציח ביתר שאת את רווקותה והשאיר אותה בעמדת בת עד יום מותה. הרבה כאב אפשר לקרוא ביצירותיה של לאה גולדברג כשהיא מדברת על אהבותיה, על בדידותה ועל הקשר הסימביוטי שלה עם אימה. אבל דווקא בספר הילדים הזה, אחד הניפלאים שהיו כאן מעולם, היא חוגגת את חיי הנשים הרווקות, הבודדות, הנונקונפורמיסטיות והיא חוגגת את הסולידריות הנשית את אחוות הנשים. אמנם זה במסווה של דיבור יותר אוניברסלי על שלום וסובלנות אבל תראו תראו.

    ~  דירה להשכיר  ~

בעמק יפה בין כרמים ושדות.

עומד מגדל בן חמש קומות.

ומי גר במגדל?

.

בקומה הראשונה תרנגולת שמנה. כל היום בביתה על משכבה מתהפכת, היא כל-כך שמנה שקשה לה ללכת. בקומה השניה גרה קוקיה, כל היום היא מהלכת, עושה ביקורים, כי בניה גרים בקינים אחרים. בקומה השלישית חתולה כושית נקייה, מגונדרת, על צוואר יש לה סרט. בקומה הרביעית גרה סנאית, בשמחה ונחת אגוזים מפצחת. [אז מי יש לנו כאן? אחת: תרנגולת שמנה ששמה פס על דיאטות. שתים: קוקיה, גם אמא וגם חופשיה. שלוש: חתולה שחורה גנדרנית, ארבע: סנאית נהנתנית] ובקומה החמישית גר מר עכבר, אך לפני שבוע ארז חפציו ונסע. איש אינו יודע לאן ומדוע. [גבר פחדן שהסתלק בלי לשלם את החשבונות] כתבו דיירי המגדל [דיירות, לאה גולדברג כותבת על נשים אבל מטשטשת את זה, למה?] שלט, תקעו מסמר מעל לדלת, וקבעו השלט בקיר: דירה להשכיר. והנה בשבילים, בדרכים, בכבישים, אל הבית באים דיירים חדשים. ראשונה באה נמלה, לקומה חמישית עולה, קוראת את השלט, פותחת את הדלת, עומדת בפנים ומסתכלת. באים מכל הדירות השכנים [שכנות!], עומדים מסביב, מסבירים לה פנים:

הנאים החדרים בעיניך?

נאים.

הנאה המטבח בעיניך?

נאה.

הנאה המסדרון בעיניך?

נאה.

אם כן שבי איתנו הנמלה.

לא, לא אשב. [אח, המשפטים האלה, הדיאלוג הזה הנפלא. כל כך הרבה ילדים גדלו עליו, דיקלמו אותו, וציטטו אותו כשבגרו, במקומות מתאימים ומתאימים פחות.]

למה?

אומרת הנמלה: השכנים אינם טובים בעיני. אני הנמלה בבית אחד עם תרנגולת עצלה? כל היום על משכבה מתהפכת, מרוב שומן קשה לה ללכת! [הנמלה, קטנה וקטנונית, פועלת חרוצה שהתרנגולת תהיה בשבילה דוגמא חיה ומציקה לזה שאפשר לנוח, לא צריך להתרוצץ ככה כל היום ולא צריך להיות בדיאטת גרעינים כל החיים.]

.

נעלבה התרנגולת, והנמלה הלכה לה.

הלכה הנמלה ובאה ארנבת. חיש מהר עולה לקומה אחרונה. קוראה את השלט, פותחת הדלת, עומדת בפנים ומסתכלת. באים מכל הדירות השכנים, עומדים סביב, מסבירים לה פנים:

הנאים החדרים בעיניך?

נאים.

הנאה המטבח בעיניך?

נאה.

הנאה המסדרון בעיניך?

נאה.

אם כן שבי איתנו, הארנבת.

לא, לא אשב.

למה?

השכנים אינם טובים בעיני. איך אשב פה, אם לעשרים ארנבים, עם קוקיה מפקירה הבנים? כל בניה גדלו בקינים זרים, כולם עזובים, כולם מופקרים. מה לקח ילמדו ילדי? [הארנבת, כן, היא קיבלה את פרס בן גוריון. פעמיים! היא האמא האולטימטיבית, זה לא חס וחלילה שהיא הזדווגה כמו…שפנה]

.

נעלבה הקוקיה, והארנבת הלכה לה.

הלכה הארנבת בא חזיר. קרא את השלט 'דירה להשכיר', ואחרי שקרא את השלט, התגלגל ועלה ופתח את הדלת. עומד ומביט בעיניו הקטנות בכתלים, בתקרה ובחלונות. באים מכל הדירות השכנים, עומדים סביבו, ומסבירים לו פנים: [כן כן, הן מוכנות לקבל גם את החזיר אבל לאה גולדברג קצת מכניסה לו בעניין המטבח כפי שמיד תראו]

הנאה הדירה בעיניך?

נאה.

הנאה המטבח בעיניך?

נאה המטבח, אף כי לא מלוכלך.

הנאה המסדרון בעיניך?

נאה.

אם כן, שב איתנו.

לא, לא אשב.

למה?

השכנים אינם טובים בעיני. איך אשב אני חזיר, לבן בן לבנים מימי בראשית, בכפיפה אחת עם חתולה כושית! לא נאה לי ולא יאה לי.

.

קראו השכנים: לך, לך לך חזיר! גם לנו לא נאה ולא יאה! [כן כן, החזיר הוא שוביניסט במובן העמוק ביותר, שוביניסט וגזען, אבל הוא לא לבד. בעמותת 'אס או אס לחיות' הבחינו, שאנשים מאמצים פחות כלבים וחתולים… שחורים. בדיוק. ולכן, הוחלט להקדיש יום אימוץ במיוחד בשבילם, ויום האימוץ חל בדיוק ביום פטירתה של לאה גולדברג, איזה מקריות מקסימה? רק שימו לב לשני דברים מעניינים: בתמונת השער, כך נדמה לי… החתולה לא שחורה. ויותר חשוב מזה, החתולה לא אומרת כלום אבל כל השכנים קופצים להגן עליה. מה יש, היא לא יכולה להיעלב כמו שאר הפולניות?!]

הלך החזיר. בא זמיר. שר הזמיר בקול רינה, עולה הזמיר לקומה אחרונה. קורא את השלט, פותח את הדלת, מסתכל בדירה, בכתלים, בתקרה… באים מכל הדירות השכנים, עומדים מסביבו, מסבירים לו פנים:

הנאים החדרים בעיניך?

נאים.

הנאה המטבח העיניך?

נאה.

אם כן שב אתנו?

לא, אל אשב. השכנים אינם טובים בעיני. איך אשב בשלווה ובנחת, וסנאית כל היום אגוזים מפצחת. עולה קול פיצוחם עד לב השמיים, איום ונורא, מחריש אוזניים. אזני רגילות לקולות אחרים, רק לשירים ולמזמורים. [סנוב, פלצן וצדקן]

.

נעלבה הסנאית, והזמיר הלך לו.

הלך הזמיר, באה יונה. חיש קל עלתה לקומה אחרונה. קוראה את השלט, פותחת הדלת, עומדת בפנים ומסתכלת. באים אליה כל השכנים, עומדים מסביבה, מסבירים לה פנים:

הנאים החדרים בעיניך?

החדרים צרים.

הנאה המטבח בעיניך?

נאה המטבח, אך אינו מרווח.

הנאה המסדרון בעיניך?

מרובה בו הצל, המסדרון אפל.

ובכן לא תשבי אתנו?

אשב ואשב בחפץ לב, כי השכנים [אוף נמאס כבר, אפילו את, יונה נפלאה לא רואה שזה רק שכנות?] טובים בעיני! התרנגולת – טובת כרבולת, הקוקיה – יפהפיה, החתולה – כל כך נקייה, והסנאית בעלת אגוזים, יודעת לחיות חיים עליזים. רואה אני כי נוכל לחיות ביחד. בחברה טובה, בשלום ובנחת.

.

שכרה היונה את הדירה, יום יום הומה היא בחדרה. [טוב היונה. היונה היא אישה. אישה במלוא ובכל רמ"ח אברותיה. היא רואה, בוודאי שהיא רואה את כל החסרונות, יש לה ממש עיני נץ… אבל היא נכונה לסלוח, יש בה חמלה ויש בה אהבה, יש לה מילה טובה לכל אחת ומחשבה טובה על כל אחת. והיא גם יודעת, פשוט להנות מהחיים, תראו איך היא הומה לה בחדרה!]

כך בעמק יפה בין כרמים ושדות, עומד מגדל בן חמש קומות. ובמגדל גרים עד היום, שכנים טובים חיי שלום.

     ~~~~~~~~

נשים שחיות לבד, נשים שמפנות גב לכל מה שמקובל ונורמלי, שעושות מה שבראש שלהן ולא מתנצלות: אחת שמנה שמתעקשת לחיות בלי דיאטות מייסרות. אחת שהיא אמנם אמא אבל האימהוּת לא בראש מעייניה, אחת כושייה יפיפיה שכל כולה בגדים ואיפור ואחת שתנו לה רק לפצח אגוזים וליהנות מהחיים. הבניין הזה מלא בנשים והן חיות בקודים הכי פשוטים של אחווה נשית: חופש אישי וקבלה הדדית.

הן מוכנות לקבל אל חברתן את כל מי שרוצה, ומי באים? נמלה וארנבת שהן שני סמלים לנשיות הכפופה לצווים הכי מחמירים: עבודת פרך וולדנות בלתי נלאית. לשני הדברים האלה אין מקום בבית הזה. אין בו מקום לשוביניזם הגזעני של החזיר ולא לסנוביות הפלצנית של הזמיר.

ויונת שלום אחת, שמגלמת את המיטב שבנשיות: יש לה עין שרואה הכל ומקבלת הכל, לב חומל ושמחה אמיתית.

http://amma.org.il/  אמה,  האם המחבקת

~ ~ ~

תוספת מאוחרת לרשומה:

בחודש מרץ 2010 הלך לעולמו שמוליק כ"ץ, האיש שאייר את הספר הזה. לא נתתי לו קרדיט ולא התייחסתי לאיורים וזה לא היה בסדר. עכשיו הזמן לתקן ולהקדיש את מה שכתבתי כאן גם לזיכרו.

~ ~ ~