Posts Tagged ‘נשיקה של טבחית’

שבוע הספר. הראשון

4 ביוני 2015

יח' בסיוון

אתמול התחיל שבוע הספר, ואני כבר מתרגשת נורא לקראת צאת הספר השני שלי ממש בקרוב, אבל עדיין רוצה להתרפק עוד קצת על הראשון 'נשיקה של טבחית'*. הוא יצא לפני חמש שנים כמעט, ושבוע הספר ההוא היה פצצת רגשות גדולה, אני לא שוכחת. ועדיין, מפתיע אותי בכל פעם מחדש לחשוב, שבאמת יש כבר ספר שלי בעולם.

זה ספר מאוד מאוד תל אביבי, והפרק שבחרתי לשים כאן היום הוא פיסת תל אביביות צרופה, מהחיים האורבניים מאוד שהיום רחוקים ממני פיזית אבל שמורים, צרובים בי חזק.

 111

שבת: צַ׳פָּאטי [פרק מתוך 'נשיקה של טבחית']

היא התעוררה מוקדם מאוד וקמה לראות אם לא חלמה אותו מגיע, והוא היה שם, שוכב על צדו בתנוחה עוברית, ריסיו הכהים מצילים על לחיו, רוטטים באיזה חלום אחרון. בחלל שיצרו הברכיים הכפופות שלו התכרבל החתול, והחתולה שכבה בחיקו. היא לא יכלה להוריד ממנו את העיניים, היא לא נשמה עד שהוא התעורר. ברגע שהיא ראתה אותו זז קצת, היא זינקה למטבח והוא מצא אותה שם מכינה קפה. ארי, אתה תראה שהיום הכול ילך כמו שצריך. אתה מוכן לגמרי. אין לך מה לדאוג, הכול מוכן. נכון? נכון, הוא אמר. אז אתה רוצה קפה?

בפעם הראשונה זה חודשים היא נשארה בבית כל היום. אירחה לחתולים המחלימים לחברה וטיפלה בעציצים המוזנחים שלה והקשיבה כל הבוקר למקהלת הקולות של החיים:

1. בבניין הסמוך מישהו מתאמן בנגינה בסקסופון, תרגול מונוטוני שיש בו משהו מרגיע, צליל עגול וחם.

2. מישהי יורדת במדרגות, צליל נקישת העקבים שלה מהדהד סטקטו מהיר.

3. הבחור שעולה לתלות כביסה על הגג מלווה את עצמו בשריקה, לפעמים אפשר לזהות איזושהי מלודיה ולפעמים זהו סתם שריקרוק מתפתל.

4. מהבית של הזקן ממול, עולה בכל שעה עגולה הצפצוף הקצוב של החדשות. אפשר לחשוב על הצפצוף הזה כעל צליל של חיים. ביום שהוא יחדל היא תדע שהם תמו.

5. ועוד צליל של חיים, מכריז בעיקשות על קיומם, הבכי של התינוק החדש של הזוג מלמטה. לפעמים פעייה חלושה ולפעמים צווחה תובענית.

6. כל התקליט של כל להיטי פרנק סינטרה, מההתחלה לסוף, אותו משמיע שכן עלום בכל שבת בבוקר. לפעמים הוא שומע אותו שלוש פעמים ברציפות. היא מקווה שההשמעה הזאת, בעוצמה חזקה במיוחד, מייצגת איזשהי חגיגה פרטית שלו ולא סתם מחלת נפש.

7. שכנה שגונחת גניחות תשוקה בשעות מפתיעות ביום, שנשמעות תמיד אותו דבר בדיוק, משפט מוזיקלי שחוזר על עצמו ומתגבר והולך עד לתרועה הסופית, המאושרת. סביר להניח שהיא לא לבד ברגעים האלה אבל את מי שאיתה לא שומעים בכלל.

8. מישהו מבשל, קירקוש מתמיד של סירים וריחוש מתמיד של טיגונים, וריחות טובים עולים עם הצלילים האלה.

9. באחת הדירות רואים טלוויזיה, בשקט, בעיקר שומעים משם את הצחוקים המוקלטים של הסדרות הקומיות. צחוק, הפוגה, צחוק, הפוגה, עד אין קץ.

10. היא עצמה הניחה במערכת הישנה שלה דיסק שארי נתן לה של קרישנה דאס, זמר אמריקני ששר מנטרות בודהיסטיות שמזדמרות להן בראש שלה אחר כך כל היום.

 

*  הספר יצא בדפוס בהוצאת 'כינרת זב"מ' ויש הקלטה שלו ב'אייקאסט'.

 

בחברת המילים

24 במאי 2014

כד' באייר

ובכן, חגיגת שנה של חיים באמירים נמשכת. ועכשיו, בהגשמה של עוד חלום. הכל התחיל לפני עשר שנים כמעט. השתתפתי בסדנת כתיבה בהנחייתם של המשוררת אורית גידלי והסופר אשכול נבו. זה קרה אחרי שהרבה שנים התחמקתי מהכתיבה. מה זאת אומרת התחמקתי, ברחתי ממנה. אבל כשכבר נכנסתי אז נפלתי בה חזק. היא קיבלה את מה שתמיד ידעה שמגיע לה והפכה לדבר הכי חשוב בחיים שלי.

אחרי תקופה של התעקשות על: אני משוררת, התחילה הפרוזה לדרוש צומי משלה ונכתבו סיפורים, והלכו ונתארכו, עד שלילה אחד הופיעה בחורה אחת במחשבותי ולא נחה ולא שקטה עד שנכתבה כספר שלם. 'נשיקה של טבחית' יצא לאור לפני כמעט ארבע שנים והביא עמו הרבה עניין ושמחה. היום אני עובדת על עריכת הספר הבא, שגם הוא הפלא ופלא סיפור חייה ואהבותיה של בחורה אחת שגם קצת דומה לי וגם הרבה שונה ממני, ויחד עם זה אני ממשיכה לכתוב שירה, וגם לשהות כאן בבלוג שלי שמאפשר לי מליון צורות ביטוי בלי שום הגבלה.

1

אבל יש עוד חלום שקשור בכתיבה, חלום הסדנה. כבר מאז שהשתתפתי בסדנה חלמתי שתהיה גם לי כזו פעם. הנחיית קבוצות היתה חלק חשוב מעבודתי במרכז הסיוע לנפגעות תקיפה מינית וכבר אז חשבתי שקבוצות כתיבה הן לא רק למי שרוצה לכתוב באופן מקצועי או אמנותי אלא גם כלי העצמה אדיר. אז חלמתי ובאמצע נשזרו עוד חלומות לרוב, ובאתי לכאן, וגרתי ונקלטתי וטיילתי ואהבתי וסרגתי והנה. הנה זה כאן.

אני מכריזה עכשיו על פתיחת קבוצת כתיבה כאן באמירים, סדנה שכל מי שירצה יוכל למצוא בה משהו לעצמו. אני אביא אל הסדנה את הניסיון הרב שלי בהנחיית קבוצות ואת אהבתי הגדולה לכתיבה ולקריאה וגם משהו מנסיוני בכתיבה שרואה אור. אני מאמינה שכל מי שאוהבת ורוצה לכתוב תוכל לקבל משהו מסדנה כזו, מאמינה שגם מי שכתב ואפילו פירסם יוכל להתרם משהו מנסיוני ומנסיונם של חברי הקבוצה האחרים. לכן גם קראתי לסדנה 'בחברת המילים'. משוב, חשיבה משותפת, תמיכה, מסגרת שיש בה תרגילים ורעיונות ושיטות שאולי יחדשו לך משהו, יעזרו להתניע מחדש או אולי לגדל משהו שרוצה להיות בעולם, לספר משהו שרוצה להיות מסופר.

0

אז אני מזמינה אתכם לדבר איתי. ואם לא בשבילך אשמח אם תעבירי את זה הלאה, ואודה לך מאוד אם תעזור לי להפיץ את ההצעה שלי.

תשמעו סיפור

27 באוגוסט 2011

כז' באב

הייתי ילדה קצת נודניקית. טוב, אולי מאוד. כן. בכל מיני דברים אבל במיוחד בדבר אחד: סיפורים. אף פעם לא הסתפקתי באחד, תמיד דרשתי, תבעתי, עוד ועוד. אבא שלי היה קורא מהר מהר כי העיניים שלו כבר נעצמו אבל שלי עוד לא. יכול להיות שההורים שלכם סיפרו לכם לפני השינה סיפורים שהמציאו, או שהם קראו לכם מתוך ספר, אולי שמעתם באדיקות כמוני את 'התכנית לאם ולילד' ואת 'חתול בשק', ויכול להיות שאתם אוהבים לשמוע את השיחות שמנהלים שדרני רדיו עם מאזינים, ואפילו מקשרים את זכרון שני הדברים הראשונים עם האהבה לדבר השלישי, כמוני. בכל מקרה יש משהו בלשמוע, לשמוע בלבד, שהוא סוג אחר ונפלא של הנאה מסיפור. שונה מקריאת ספר רגילה, ושונה מראיית הצגה, סרט או טלויזיה.

אלו הן עשרת הזכויות ב'מגילת זכויות הקורא' שניסח דניאל פֶּנָק בספר שלו 'כמו רומן'* שאם לא קראתם אז כדאי לכם מאוד לקרוא: הזכות לא לקרוא / הזכות לדלג על עמודים / הזכות לא לקרוא ספר עד הסוף / הזכות לקריאה חוזרת / הזכות לקרוא כל דבר / הזכות לשקיעה גמורה בטקסט / הזכות לקרוא בכל מקום / הזכות לדפדף / הזכות לקרוא בקול רם / זכות השתיקה.

והייתי מוסיפה להן זכות נוספת: הזכות לשמוע את הספר כשמישהו אחר קורא אותו בשבילך. ואני יכולה להוסיף אותה עכשיו, כי יש מיזם חדש של חברת 'אייקאסט', שבזכותו אפשר לשמוע ספרים. לשמוע בשכיבה על הספה / דשא / ערסל בעיניים עצומות, לשמוע תוך כדי ריצה או רכיבה על אופנים, בנסיעה ארוכה באוטו או תוך עשיית ספונג'ה.

בימים אלה נשלמת לה שנה מאז יצא הספר שלי לאור. ואיזה שנה שזו היתה. חרוז זוהר נוסף במחרוזת יקרת הערך שלי מאז שהתחלתי לכתוב ברצינות, לפני שבע שנים. בשנת הספר שלי זכיתי לחוות דברים עוצמתיים מאוד שקשורים בהיותו שם בעולם. ועכשיו, אני משחילה עוד חרוז אל המחרוזת, עוד אין לו צבע מוחלט וסופי, אבל הוא מתהווה בחודשים האחרונים ובקרוב ילבש צורה מוחשית: הספר הולך להיות מוקלט! תקרא אותו שחקנית שאת שמה אגלה לכם בקרוב, מישהי שאהבתי מאוד את הקול שלה ואת החיוך שבתוכו. אפשר יהיה להוריד אותו מהאתר ולשמוע*. מרגש, נכון?

————————————————-

* בתרגום חגית בת־עדה להוצאת שוקן.

** ועוד קצת על האתר הזה, icast, היה בחדשות.

בסוף היו לי שעתַים

23 ביוני 2011

כא' בסיוון       

זה היה כמו לרכב על חיה פראית ויפה מאוד, אולי דרקון. לא מהחוויות שאפשר להכתיר בכותרת אחת נחרצת וחד משמעית כמו 'כיף' או 'קשה', אלא משהו שמחליף צבעים בכל רגע. הרבה אנשים, בלבול, צבעים מרוחים, רעש, ואז קפיצה אל בריכת עיניים של מישהו או מישהי זרים שהופכים להיות קרובים, קוראים בהתהוות, ששואלים אותי על מה הספר שלי, משאירים אותי ללא מילים, מבקשים הקדשה, או מספרים לי שקראו ואהבו. פגישות יפות ומרגשות. נערה מתוקה אחת קראה בקול לאבא שלה את הגב של הספר. הקשבתי בנשימה עצורה, היא עברה את המילה הקשה והחיוך נשאר לו על הפנים, ואז הם קנו את הספר מתנה לאמא. איזה יופי. ג'ינג'י אחד מקסים ביקש הקדשה מיוחדת. השתדלתי. אמא אחת סיפרה שתשלח את הספר לבתה שנמצאת רחוק מעבר לים. מכרה שאני מאוד מחבבת אמרה שאהבה מאוד את הספר ובאה כדי לקנות אותו לחברה שלה. חברה יקרה לעבודה שבאה וקנתה. עוד אנשים ונשים, עוד שאלות והקדשות. אנשי ההוצאה הנהדרים שעשו הכל כדי להנעים את שעתם של הסופרים. החברות והאחות שבאו לתמוך. האוויר המחושמל. אחזתי חזק בעט שבידי והמראתי.

אשת השעה

18 ביוני 2011

טז' בסיוון

ביום רביעי אני הולכת להגשים חלום קטן, קטנטן, אבל בכל זאת. יש לי שעה, רק שלי, בדוכן הוצאת כינרת-זמורה-ביתן ביריד שבוע הספר בכיכר רבין בתל אביב. נכון, טיפה פתטי ומגוחך אבל בכל זאת. בכיכר הזאת ובזמן הזה, יש כל כך הרבה שכבות של זיכרון, מהמוקסמות נטולת הביקורת בשנים הראשונות שלי בתל אביב, דרך כל מיני מפגשים מתוכננים ומפתיעים, רצויים ומלחיצים שהיו שם ברבות השנים, ועד הטלפון הזה שהגיע לפני כמה שבועות כדי לקבוע את הזמן לשעה שלי. יש הרבה סופרים והמון ספרים, ואני מקבלת שעה.

אל תתלהבי, אומרת עלמה, חומלת עלי, יודעת שאשב לי שם מאוכזבת ממיעוט המבקרים. אבל אני, אם לא אתלהב אז מי אני ומה הטעם? הספר הזה הוא חלום שלא העזתי לחלום והתגשם לי, וגם השעה הזו היא כזו, וזה מצדיק חגיגה. אני אלבש את שמלת הסופרת הישנה (מחנות יד שניה) חדשה, אחלק המון המון נשיקות (קצפיות) טבחית, אקדיש ואחתום על מאות אלפי ספרים. לפחות.

 

יום רביעי, 21:00-22:00, אם אתם בסביבה, תקפצו להגיד שלום.

סִיפּוּר

28 בינואר 2011

                                                                                          כג' בשבט

פעם, כשבני האדם חיו יותר ביחד, והיו להם הרבה פחות הסחות דעת, הם היו יושבים ביחד ומדברים. כדי לעבור את הלילות שהיו הרבה יותר ארוכים וחשוכים, הם היו מספרים סיפורים. תכליתם של הסיפורים היתה פשוטה מאוד: להרגיש. עצב ושמחה, כעס, סקרנות, פחד ומתח, שנאה ואהבה. העניין היה מבוסס על כך שיש לסיפור גיבור, שעובר איזושהי דרך, והשומעים את הסיפור עוברים אותה ביחד איתו.

כשאני חושבת על כתיבה אני חושבת על סיפור. לא שאני לא קוראת ספרים שאין בהם סיפור, קוראת ואפילו אוהבת, אבל מבחינתי לכתוב זה לספר סיפור. גם כשעסקתי באיור לפרנסתי, וגם כשאני עושה אמנות פלסטית, תמיד יש סיפור. גם אם זה שיר, גם אם זו רשומה לבלוג, סיפור קצר או ספר שלם. יש שם מישהו (ונכון, אצלי זו בדרך כלל מישהי) שעובר משהו, ואני רוצה שחוץ ממני עוד מישהו יעבור את זה איתו. ככה אני מסכמת בקצרה את הרצון, את הדחף שלי לכתוב.

זה כל כך פשוט שתגידו: בוקר טוב גיברת. גילית את אמריקה? מצחיקה אחת. זה כאן, את עדיין בתחבוס, לא יצאת מהאוטונע! נכון, נכון, זה כל כך פשוט, וזה ככה, ואני לא יכולה אחרת. ולמה אני אומרת את כל זה עכשיו? כי ככה כתבתי וככה אני רוצה שיקראו את הספר שלי. אני שמחה כשנשים וגברים קוראים את הספר כאילו פשוט הקשיבו לי מספרת להם סיפור: עוברים עם הגיבורה שלו את הדרך שהיא עוברת, עצובים איתה שמחים בשמחתה ומזדהים עם החלקים שבה שנוגעים בלב שלהם.

אני נעצבת אל ליבי כשיש מי שקוראים ומחפשים דברים שלא צריכים להיות שם, מנסים לכפות על הספר תפיסות שאינן מתאימות לו ולי, ובגלל זה לא מקשיבים פשוט לסיפור. לפי הנתונים המספריים (שדחיתי את הקץ ולא ממש רציתי לשמוע עד עכשיו, אבל הבנתי שחשוב שאדע אותם אז בדקתי), קראו את הספר עד עכשיו קרוב לארבעת אלפים קוראים, שזה מִסְפר שמעיף לי את הראש, ממתיק לי את הלב. כמעט בכל יום אני שומעת משהו טוב ממישהי או ממישהו, משהו שמושיב אותי שוב ושוב לכתוב עוד. כי חוץ מהדחף הפשוט עד מאוד שלי לספר סיפורים, אני מגלה שיש גם מי שאוהבים לשמוע אותם, וזו המתנה הגדולה השניה אחרי מתנת הכתיבה.

על מסך המחשב שלי מככב לאחרונה הדבר המתוק הזה שלמעלה. יום אחד ראתה אותו חברתי גילת ואמרה: אוי זה כל כך יפה. ואז הוסיפה: טוב, ברור למה את אוהבת אותו, חוץ מזה שהוא יפה. שאלתי: למה? אמרה: מה, את באמת לא רואה שהוא דומה לספר שלך?

  

   *

    וממתק. הכינו את הממחטות.

 

 

היה לילה מוזר

28 בספטמבר 2010

                                                                      כ' בתשרי 

לא הצלחתי להרדם. נים לא נים, מחשבות באו וכיתרו אותי, וקצת מביך להודות על מה חשבתי. חשבתי על אמנות. בחיי. על המעשה המוזר, הנואל של האמנות, המנסה לתאר את המציאות בנאמנות ככל האפשר, לשקף אותה בצלילות מרבית, ויחד עם זה, באותו זמן ובאותה תנועה עצמה גם לפרק אותה ולייצר אותה שוב, באופנים אחרים וחדשים.

בספר 'החיים הוראות שימוש', ייצר ז'ורז' פֶּרֶק את הדימוי האולטימטיבי לכך. שם, ממציא לעצמו מישהו, פרוייקט חיים מופרך לגמרי (שלא לומר מופלץ) של (אני לא מגלה כמובן בדיוק, תקראו) העתקת המציאות ואז רידוד הולך ומוגזם שלה עד לעובי של דיקט (פשוטו כמשמעו) ובסוף פירוק טוטאלי של כל היצירה ואיוּן מוחלט שלה. חיים שלמים מוקדשים לעבודת פרך הזו ואני תוהה ובוהה, שואלת ועונה לעצמי: כתיבה, זה בדיוק זה, לא? בדיוק כמו מזעור ספינה לתוך בקבוק, או בניית דגם בית המקדש מגפרורים (כמו האיש שזבאלד פוגש ב'טבעות שבתאי'), או מי שמנסה לגדל את הפרח המושלם, או לקבוע שיא גינס בחיטוט באף. כמו כל ניסיון אנושי, המעורר בוז וחמלה גם יחד, לחיות איכשהו קצת יותר גבוה מלאכול/ להפריש/ לישון/ להתרבות/ למות. כמו כל ניסיון למצוא איזשהי משמעות, לחיות קרוב יותר לאהבה מה שזה לא יהיה.

התעוררתי כבר לגמרי, חשבתי עוד, קמתי, כתבתי,

חזרתי למיטה וניסיתי שוב להירדם.

אבל זה התחדד עוד קצת, אז קמתי שוב וכתבתי עוד. אמנות: זה נשמע קצת כמו אמון, קצת כמו אמונה. משהו שנותן עוגנים לקיום הרופף שלנו, התלוש והמיואש שלנו. כמה פעמים בחיים שלנו כבר קורה לנו שהמציאות באמת נראית, נגלית לנו? שהמציאות נכנסת לפוקוס, שמישהו מראה לנו משהו ואנחנו אומרים: וואלה! אבל האמנות עושה את זה. זה מה שהיא עושה. חתיכת מציאות, ולו הקטנטנה ביותר, שבר מראה צלול, מחודד: תמונה. שורה. אבל האמון שלנו בחיים, במציאות, בעולם, בבני אנוש אחרים, מתחזק באותו רגע. אנחנו זקוקים לזה, זקוקים כל כך.

אור השחר עלה, ירח מלא היה תלוי בשמים.

הסתכלתי על הקירות הלבנים החדשים של הבית שלי,

והמשכתי לתכנן היכן אתלה את האמנות. דברים שלי, או מעשה ידיהם של חברים וחברות, של אמנים שאינני מכירה או של אנשים אלמוניים, שיצרו משהו שיעגן אותי אל החיים, שיזכיר לי ויחזק את האמון שלי באנושיות, במשמעות ובאהבה. ואז הבנתי, שזה גם מה שאני מייחלת בשביל הספר שלי, שמתחיל עכשיו לחיות בעולם האמיתי*.

…טוב שאת ליבנו, עוד ידך לוכדת, אל תרחמיהו בעייפו מרוץ,

אל תניחי לו שיאפיל כחדר, בלי הכוכבים שנשארו בחוץ**.

/ נתן אלתרמן

————————————————

* ב-28 בספטמבר 2007 היא נולדה, הטבחית. חלק ממי שהיא הוא פרי המחשבה והדמיון שלי, ואת השאר היא כבר הביאה בעצמה. גיבורת הספר שלי בת שלוש ממש היום, אז הרשומה הזאת, השלוש מאות במספרה (אל דאגה, כשתגמר השנה אפסיק לספור רשומות… טוב, אולי לא) מוקדשת לה באהבה. בשביל מישהי בת שלוש היא כבר הספיקה המון, בהתחשב בעובדה שהיא התחילה לחיות באמת רק בגיל שלושים… את המשאלה שלה ליום ההולדת אני לא אגלה לכם, אבל לי יש אחת והיא ברורה וחד משמעית: שתכירו אותה גם אתם.

** מתוך 'פגישה לאין קץ', השיר ממנו לקוח גם שם הספר.

 

ככה בדיוק רציתי

9 בספטמבר 2010

א' בתשרי

 השעון הפנימי שלי לא מכיר בשבתות וחגים. אני מתעוררת מוקדם, הגוף שלי והנשמה שלי רוצים את הבוקר. והבוקר כאן כל כך נעים. אני יושבת באמצע הירוק, באמצע השקט, שעמוק אפילו יותר היום בגלל החג. אני יושבת באמצע ציוץ של ציפורים ובאמצע הבית שלי. אני יושבת באמצע של עיגול אור טוב, ליד השולחן המצוייר, והחתולה באה וקופצת ויושבת על הצד הימני של המחברת הגדולה.

 

ליד כוס הקפה השחור שלי יש לי היום עוגת דבש אישית קטנה ששקד נעוץ במרכזה. הכל ברגע הזה נעוץ טוב טוב באמצע, ובאמצע שלי הולם ליבי המאושר. ראש השנה, וליד המחברת יש ערימה של חמישה ספרים, שכולם נראים בדיוק אותו דבר ועל כולם כתוב: נשיקה של טבחית. ואני חושבת בפליאה: כן, כן, זה אני כתבתי את זה. בדיוק ככה. עם כוס קפה שחור, לפעמים עוגה, חתולה ליד או על המחברת, וציוץ של ציפורים, זה הכרחי.

זה מתחיל מחלום

6 בספטמבר 2010

כז' באלול

 

          כשהמקום שביקרתי בו בשנתי ממשיך לחיות איתי בקומי, אני יודעת היכן הייתי בחלומותי: במקום מהסוג ההוא. מהמקומות החלוּמים האלה, המייצרים את התחושות העזות ביותר ומקימים אותי עם המועקות הקשות ביותר. מקומות בהם האמיתי יותר אמיתי, בהם אני שרויה בסירופ-מציאות חזק במיוחד. הרבה פעמים זה חיפוש אחר דבר מה שאבד, או הליכה לאיבוד, הרבה פעמים בריחה, או רדיפה, יש שם פחד גדול, מבוכה כבדה או בלבול נורא. חלק ניכר מהמועקה נעוץ באי היכולת להגיד את זה במילים. אני רוצה לנסות לתאר את המקום אבל מגיעה אל אֶלֶם או גמגום:

זה היה בשכונה שגרתי בה בחיפה אבל לא באמת. וחיפשתי את הכניסה לבניין כי אני אף פעם לא באמת יודעת איזו כניסה היא שלי. ועליתי וירדתי בגרמי מדרגות. קצרים וארוכים. כל הכניסות נראו לי אותו דבר וההרים של חיפה היו מאוד תלולים, ושחורים כמעט, ועם פיתולים מסוכנים, ולא היתה נפש חיה, ברחוב הזה שעלה וירד והסתובב, בשכונה שגרתי בה, בחיפה.

מה זה צריך להביע לעזאזל? אני אגיד לכם מה. זה המקום שבו השירה מתחילה. מאיפה שאי אפשר להגיד את הדברים. המקומות האלה הם מחוללי השירה, גרעין כל הכתיבה שלי. ההליכה אליהם בחלום מתניעה מנוע של שירה בתוכי, וכשהוא מתחיל לפעום אז אני הולכת למקומות של החלום, גם בעֵרוּת.

כשהייתי בכיתה ו' אני חושבת, זה מאוד מטושטש ומעורפל, אני לא זוכרת מה היה לפני או אחרי, רק את התמונה הזו: אני עומדת מול מנהל בית הספר בחדרו, ביד יש לי מחברת עבה והוא אומר לי ברצינות גמורה: מיכל, את תהיי סופרת. אני מתארת לעצמי שהיה במחברת ההיא משהו שגרם לו לומר לי את המילים האלה אבל אין לי מושג מה היה שם. המשפט ההוא דחה כמובן את כל העניין בהמון שנים, כי כשהמבוגרים מתחילים לבחוש לך במשהו, את מוצאת דרך לברוח, וזה מה שעשיתי. ברחתי אל עולם האמנות והעיצוב ושם שהיתי כל שנות חיי הבוגרים ורק בשנים האחרונות חזרתי אל המילים. טיפין טיפין התקרבתי אל מה שהפחיד אותי מאוד. בהתחלה כתבתי שירים וחשבתי שזהו זה. אחר כך כתבתי סיפורים והם הלכו והתארכו. הצורך לספר סיפור הלך וגדל ואיתו ההנאה מלסבך את הסיפור, להרחיב ולהעמיק אותו. לא ידעתי שזה קיים בתוכי. בכל שלב אמרתי שאין לי עוד אחד, ומיד אחר כך גיליתי שיש. כמו החלומות האלה, שאנחנו חולמים לפעמים, שבהם אנחנו מגלים שבבית שלנו יש עוד חדר ועוד אחד ואולי אפילו עוד אגף. ואלה החלומות הכי טובים.

ויש עוד חלום אחד טוב, שלא העזתי לחלום, לא בעֵרוּת ולא בשינה, שאכתוב ספר ושהוא יצא לאור*.

 

~

גרגרי אבק מרחפים בחדר

והשמש, שבאה מהתריס הופכת אותם לזהב.

זה שאת אוספת חלומות בקופסה,

זה לא אומר שאת זוכרת שחלמת אותם.

אוחזת בזנב החלום ושואלת:

זו אני שחייתה את החלום,

שחלמה את האתמול?

שיכולה להגיד: לפני שנה, או לפני שנתיים.

בלי המבט המעריץ של השמש, חוזר האבק להיות אבק

והאהבה חדר ריק.

 

(המילים האלה נכתבו לקטלוג 'בכורה 2010' ועכשיו הן מתאימות גם לכאן, את התמונות צילמתי בעת הדפסת הכריכה)

 

————————————————

* הספר 'נשיקה של טבחית' נכתב, והוא גם יַצָא, והוא שם, בעולם, בחוץ ובחנויות. ואני רוצה להגיד משהו על הכריכה שלו. כבר כמה שנים, שבכל פעם שאני רואה ספר יפה בחנות ושולחת אליו את ידי, אני מגלה שעיצב את הכריכה שלו אמרי זרטל. אתם יכולים לתאר לעצמכם כמה שמחתי והתרגשתי כשעלמה כהן-ורדי, העורכת שלי, סיפרה לי שהוא זה שיעצב את הכריכה של הספר שלי. ידעתי שאני בידים טובות מאוד. ובאמת, עיצב להפליא אמרי זרטל, בעזרתה רבת הסבלנות והרגישות של לילך איזנברג-חן. מה שכיף זה שמותר לי (כי לא אני עשיתי) להגיד שזה פשוט יפה, יפה, יפה!

 

הפִּלְפל הוא בית, שבו האורז מארח צימוקים וצנוברים

17 באוגוסט 2010

 ז' באלול

אתמול מישהי שאלה אותי אם אני בשלנית, כמו גיבורת הספר שלי, שנקרא 'נשיקה של טבחית'. אמרתי לה שאני מבשלת בשביל הכיף ובשביל מי שאני אוהבת אבל לא, לא כמוה.

הדבר הכי חשוב שעשיתי כאן בבית הזה (חוץ מלחיות, שזה חשוב מאוד ולא מספיק מוערך), זה שכתבתי כאן את הספר שלי. הראשון, זה שעכשיו עכשיו עכשיו, מגיע לדפוס. זה שיראה את אור העולם בקרוב, ואני מקווה שימתק לו האור הזה. כתבתי אותו כאן בבית הזה, כאן שמעתי את הבשורות הטובות שקשורות בו וגם את המפחידות והמייאשות, ואחר כך שוב טובות… כאן חייתי כל הזמן, מהרגע שהגיבורה של הספר צצה בתוכי, קפצה כמו אתנה, ממצחי, כשהיא שלֵמָה לגמרי, ורוצה שאספר אותה כבר, ועד עכשיו.

ועכשיו אני נפרדת משניהם, מהבית ומהספר. זה יוצא ממש ביחד, שאני עוזבת את הבית הזה והספר עוזב אותי, כלומר הוא לובש את כריכתו החדשה והיפה, ויוצא אל העולם, בעוד כשבועיים הוא יגיע לחנויות. פחד והתרגשות, שמחה וחרדה, רצון לצחוק ולבכות בכמויות שוות, וגדולות מאוד. אז זה לכבוד הספר שהנה הנה תיכף יוצא ולכבוד הגיבורה שלו:

מתחילים מזה שבוחרים פלפלים קטנים, אני אוהבת למלא את האדומים (אבל אפשר גם את הירוקים. ואם אותם, אז כדאי את הבהירים). חותכים בעדינות את הגבעול ומוציאים את העיגול המכיל אותו. מרוקנים את הפלפלים מהגרעינים וכו'. במזלג או קצה סכין מחוררים את פני השטח שלהם סביב סביב ככה שהרוטב והטעמים יספגו בהם יותר טוב וזמן הבישול גם יתקצר מעט.

מטגנים בצל וכשהוא שזוף יפה מוסיפים לו את ירק התיבול הקצוץ שאוהבים (אני חולה על כוסברה), חופן צימוקים שהושרו מעט לחיזוק הביטחון העצמי, וחופן צנוברים. נותנים לכל החבורה השמחה הזו להיטגן קצת, תוך שמתבלים במלח פלפל ומיני תבלינים אחרים שאתם אוהבים (אני אוהבת מאוד את התערובות האיטלקיות), ואז מוסיפים אורז ומטגנים עוד שניה בלבד תוך הערבוב.

עכשיו הכיף. ממלאים את הפלפלים בתערובת, עד לגובה שני שליש בלבד כי האורז גדל בבישול, וסוגרים את המכסים. אמנם לא כתבתי כאן כמויות אבל לעשרה פלפלים מספיק שלושת רבעי כוס אורז בערך. מסדרים אותם בסיר שהם ממלאים בדיוק בקומה אחת, שיהיה להם צפוף ונעים. אם נשאר מילוי אז פשוט מבשלים אותו עם הפלפלים והרוטב והכל בסדר.

מערבבים קופסת רסק עגבניות במים ושופכים מעל לכובעים שלהם ככה שאף פלפל לא ירגיש מקופח. עכשיו אפשר לתבל עוד קצת במלח ופלפל וכדאי גם במעט סוכר ומיץ לימון. אפשר להוסיף עוד מים, אבל לא לכסות את הפלפלים לגמרי, רק עד המותניים…

מבשלים וכשרותח מנמיכים, בודקים באהבה, ומדי פעם עם מצקת שופכים מהרוטב לתוך הפלפלים, האורז צמא.

אח זה טוב, זה טוב.