Posts Tagged ‘ספרים’

עדין וחזק

29 בינואר 2012

ה' בשבט

זוכרים אולי שסיפרתי שעומדים להקליט את הספר שלי? אז זהו, אלה בפירוש ימים של הגשמת חלומות. אמש קיבלתי את ההודעה המשמחת: יש. הקוראת הנפלאה שלי היא השחקנית עדי גילת. כשהועלה שמה לא ידעתי מי היא אבל כששמעתי את קולה בסקיצה ידעתי שזהו זה. משהו מחויך, עדין אבל גם חזק, היה בקול שלה, והבחירה התגלתה כנכונה. בכל כמה ימים קיבלתי לשמוע ולתת משוב על כמה פרקים ובכל פעם היתה לי הנאה גדולה. היא הזכירה לי את ההתרגשות שהיתה לי לכתוב אותו, היא הזכירה לי כמה אני אוהבת את הספר שלי. צחקתי ובכיתי ועכשיו אני מקווה שיהיו עוד שישמעו וירגישו.

נוּנָה קוראת מחשבות [2]

18 בדצמבר 2011

כב' בכיסלו

אז נוּנָה נכנסה אלי הביתה וישר אמרה: וואו, כמה דברים יש לך. וכמה מחשבות יש כאן. נכון, צחקתי, יש כאן המון יצורים חושבים. היא לא בזבזה אפילו דקה, שלפה את מכשיר הקסמים שלה והתחילה לקרוא. לקרוא את המחשבות שמתחת לדיבורים.

הבבושקות האלה, תמיד ברור שהגדולה אומרת: אני גדולה והקטנה: אני קטנה. נוּנָה ראתה מיד שזה אחרת. הקטנה חושבת: איך זה שאף אחד לא רואה שאני היותר גדולה, היותר מבוגרת והיותר חכמה משתינו? והגדולה: אני כל כך מתגעגעת להכי גדולה, לזו שכולנו היינו פעם בתוכה, זה כל כך קשה כשכולם מצפים ממך להיות הגדולה, אני קטנה.

הברווז והברבורה, הם שוחים זה בצד זה כבר המון זמן, ותמיד חשבתי שהוא אומר: אני נורא ממהר, והיא אומרת: אין יפה כמוני. מסתבר, שהיא בכלל חושבת: הוא לא שם לב אלי. והוא: היא לא רואה אותי בכלל.

נוּנָה הסתכלה על התאומות מאפריקה וגילתה לי שזה רק נדמה שהן כל כך דומות, שהדיבורים שלהן זהים, אבל המחשבות שלהן אחרות לגמרי, הפוכות. כשאחת חושבת לבן, השניה שחור, כשהאחת חושבת קטן, השניה חושבת מתוק.

הקקטוס שאומר: תיזהרו ממני, חושב: אני לא דוקר, טיפשים, אתם פשוט כל כך לא עדינים איתי. וחוץ מזה, היא הסמיקה, עשתה פרצוף משונה ולחשה: הוא חושב שיש לי רגלים יפות, בכל לא רגל של פלמינגו*.

הכלים בכיור, היא גילתה לי, לא כועסים עלי כמו שנדמה לי מהצעקות שלהם כשאני חוזרת מהעבודה, הם רק מרגישים נטושים ומוזנחים, ואפילו קצת דואגים לי כי אין לי זמן ומצברוח לרחוץ אותם. ליד סיפרי השירה היא חטפה התקפת צחוק: כל המשוררים האלה, כותבים שירים במילים כאלה יפות שחצי אני לא מבינה אפילו, אבל חושבים כל הזמן מחשבות כל כך טיפשיות, על חשבון הבנק שלהם, על קופת חולים. מצחיקים. נוּנָה הסתובבה בבית וחשפה רגישויות שלא הבחנתי בהן, כאבים ופחדים שמוסווים בחזות בוטחת ואפילו בתוקפנות לפעמים. רק לשתיים היא לא קראה את המחשבות. לי, כי היא לא רצתה (אני לא התעקשתי, רחמנות על הקטנה, אחרי הכל מדובר בסלט) ולחתולה, כי לחתולים אי אפשר. כן, נוּנָה נאלצה להסכים איתי בעניין הזה, לחתולים אי אפשר לקרוא את המחשבות**.

————————————————- 

* בשביל להבין את זה, צריך לקרוא את הספר נוּנָה קוראת מחשבות' שכתבה אורית גידלי ואיירה איה נוי-גורדון ויצא בהוצאת כינרת-זמורה- ביתן, ממש עכשיו.

** אחרי שהיא הלכה, החלטתי שאני רוצה לתת לה מתנה גם, היא נתנה לי כל כך הרבה. אז על המתנה שהכנתי לה, ברשומה הבאה.

נוּנָה באה לבקר

17 בדצמבר 2011

כא' בכיסלו

אף פעם לא חשבתי שתהיה לי אורחת שקוראת מחשבות. ואם נגיד הייתי חושבת, מדמיינת דבר כזה, היא בטח לא היתה נראית ככה. היא בטח לא היתה ילדה בשיער תלתלים פרוע, עם סרט תכלכל מנוקד ושמלונת ורודה. ובטוח, בטוח שהיא לא היתה מצויידת במכשיר כל כך מופרך, כל כך גאוני, למלאכת קריאת המחשבות שלה. אבל זה קרה. בבוקר גשום אחד היא פתאום היתה אצלי בבית, כולה התלהבות. הסקרנות שלה, והיכולת שלה לקרוא מחשבות מתוך חמלה, הקסימו אותי.

נוּנָה קוראים לילדה הזאת, ואת ההתלהבות, הסקרנות והחמלה, היא ירשה ממי שהרתה אותה בדימיונה והביאה אותה לעולם, המשוררת אורית גידלי*. נונה למדה מאמא שלה, איך מתחת למה שאנשים וילדים אומרים, מתחבאות המחשבות שלהם. ובגלל שגם אמא שלה, כמו אורית, חושבת שביסודנו אנחנו טובים, אז השיכבה של המחשבות מספקת תובנות על כמה הפחד והבושה מנהלים אותנו ומדברים במקומנו. את התובנה הזו, כל כך טוב לקבל במתנה כשאת ילדה ולגדול איתה.

נונה ביקרה אצלי בבית והסתכלה וקראה את המחשבות של כמה מדייריו. אני כתבתי אותן אבל לא הכנסתי אותן לעיגולים ובועות כפי שזה עשוי ב'נונה קוראת מחשבות' גם כי אין לי את האמצעים הגראפיים ובעיקר כי אין לי את היד הנפלאה שיש לאיה גורדון-נוי, המאיירת ושותפתה של אורית ליצירת הספר הזה ומי שהעניקה לנונה את המראה הכה חינני, ולספר את היופי החכם שלו.

אני התאהבתי בה בקלות, ואיזה כיף שהיא בעולם ואיזה כיף לכל הילדים וההורים שיקראו את הספר הזה. וחוץ מזה שהיה לי עוד כיף בונוס, כי נונה באה לבקר אותי, וביחד הכנו מתנה לאורית למסיבת הבדים שלה. על זה, ברשומה הבאה.

————————————————-

* כדי להכיר את אורית ואת כל הנפלאות שהיא מחוללת, לשמוע איך נונה נולדה ועל מסיבת הבדים לכבודה, כדאי לכם להכנס לבלוג שלה.

תשמעו סיפור

27 באוגוסט 2011

כז' באב

הייתי ילדה קצת נודניקית. טוב, אולי מאוד. כן. בכל מיני דברים אבל במיוחד בדבר אחד: סיפורים. אף פעם לא הסתפקתי באחד, תמיד דרשתי, תבעתי, עוד ועוד. אבא שלי היה קורא מהר מהר כי העיניים שלו כבר נעצמו אבל שלי עוד לא. יכול להיות שההורים שלכם סיפרו לכם לפני השינה סיפורים שהמציאו, או שהם קראו לכם מתוך ספר, אולי שמעתם באדיקות כמוני את 'התכנית לאם ולילד' ואת 'חתול בשק', ויכול להיות שאתם אוהבים לשמוע את השיחות שמנהלים שדרני רדיו עם מאזינים, ואפילו מקשרים את זכרון שני הדברים הראשונים עם האהבה לדבר השלישי, כמוני. בכל מקרה יש משהו בלשמוע, לשמוע בלבד, שהוא סוג אחר ונפלא של הנאה מסיפור. שונה מקריאת ספר רגילה, ושונה מראיית הצגה, סרט או טלויזיה.

אלו הן עשרת הזכויות ב'מגילת זכויות הקורא' שניסח דניאל פֶּנָק בספר שלו 'כמו רומן'* שאם לא קראתם אז כדאי לכם מאוד לקרוא: הזכות לא לקרוא / הזכות לדלג על עמודים / הזכות לא לקרוא ספר עד הסוף / הזכות לקריאה חוזרת / הזכות לקרוא כל דבר / הזכות לשקיעה גמורה בטקסט / הזכות לקרוא בכל מקום / הזכות לדפדף / הזכות לקרוא בקול רם / זכות השתיקה.

והייתי מוסיפה להן זכות נוספת: הזכות לשמוע את הספר כשמישהו אחר קורא אותו בשבילך. ואני יכולה להוסיף אותה עכשיו, כי יש מיזם חדש של חברת 'אייקאסט', שבזכותו אפשר לשמוע ספרים. לשמוע בשכיבה על הספה / דשא / ערסל בעיניים עצומות, לשמוע תוך כדי ריצה או רכיבה על אופנים, בנסיעה ארוכה באוטו או תוך עשיית ספונג'ה.

בימים אלה נשלמת לה שנה מאז יצא הספר שלי לאור. ואיזה שנה שזו היתה. חרוז זוהר נוסף במחרוזת יקרת הערך שלי מאז שהתחלתי לכתוב ברצינות, לפני שבע שנים. בשנת הספר שלי זכיתי לחוות דברים עוצמתיים מאוד שקשורים בהיותו שם בעולם. ועכשיו, אני משחילה עוד חרוז אל המחרוזת, עוד אין לו צבע מוחלט וסופי, אבל הוא מתהווה בחודשים האחרונים ובקרוב ילבש צורה מוחשית: הספר הולך להיות מוקלט! תקרא אותו שחקנית שאת שמה אגלה לכם בקרוב, מישהי שאהבתי מאוד את הקול שלה ואת החיוך שבתוכו. אפשר יהיה להוריד אותו מהאתר ולשמוע*. מרגש, נכון?

————————————————-

* בתרגום חגית בת־עדה להוצאת שוקן.

** ועוד קצת על האתר הזה, icast, היה בחדשות.

צלול

27 בנובמבר 2010

כ' בכיסלו,  מוצאי שבת

אבל לפעמים רוצים משהו מושלם. מושלם כזה, ששום דבר אחר לא יכול להיות מושלם כמוהו. יש ספר אחד כזה ואני חוזרת אליו בכל פעם שיש בי צורך למושלם: 'אל המגדלור', של וירג'יניה וולף.

כן, אני יודעת שיש תילי תילים של פרשנויות וניתוחים לספר הזה, על הסממנים הביוגרפיים שבו, על התימות המרכזיות, על הכל. אבל אני לא למדתי אותו בשום מקום וקראתי אותו בגיל מאוחר יחסית, ובכל זאת אני נאלצת להכתיר אותו בשם הספר המושלם, בידיעה שזה נשמע פומפוזי, מוגזם, קלישאי, ובלתי סביר. מה, יש מליוני ספרים בעולם, ואת, גם אם קראת המון, עדיין קראת רק חלק ממש קטן מהם, ובכל זאת את מעזה לומר כזה דבר גורף?  כן אני מעזה, הנה. ואני מדברת בעיקר, לא רק אבל בעיקר, על מלאכת הכתיבה, על אמנות הכתיבה ואוּמנות הכתיבה, וזו וירג'ניה וולף, סופרת שהיא מושלמת.

היא עפה כמו אוויר, מעל ובין הדמויות שלה, המעוף שלה עדין ושקוף. ואז, היא מצמידה את האוזן שלה אל תודעתה של אחת מהן, כמו רופא רציני שמצמיד סטטוסקופ אל חזהו של חולה. מצמידה, ושומעת כל רחש קטנטן, במדוייק. ואז היא יודעת גם להגיד לנו את זה, במדוייק. ואיך, איך היא עושה את זה? איך היא מחברת תודעות, זורמת בינהן, בין ילדים ומבוגרים, בין נשים וגברים, ולא רואים שום תפר. נקי לגמרי, אמיתי לגמרי, וצלול.

ולא. אי אפשר ללמוד ממנה כלום. כמו שאי אפשר להיראות כמוה, גם אי אפשר לכתוב כמוה. היא היתה, היא איננה, זהו.

 

 ובעניין התרגום.

 of cours,  if it's fine tomorrow," said Mrs. Ramsay. "But you'll have to be up with the lark," she added.    To the Lighthouse, Virginia Woolf, 1927

"כן, בוודאי, אם יהיה נאה מחר," אמרה מרת רמסיי. "אבל יהיה עליך להשכים עם הציפורים," אמרה עוד. (מאיר ויזלטיר, 'סימן קריאה' 1975)

"כן, בוודאי, אם יהיה יפה מחר," אמרה מרת רמזי. "אבל תצטרך לקום עם הציפורים," הוסיפה. (ליה נירגד, 'ידיעות אחרונות' 2009)

הבאתי את המשפט הראשון של הספר בשני התרגומים העבריים שלו, שיותר משלושה עשורים מפרידים ביניהם. שלושים שנים ועוד כמה דברים. איזה מהם יותר יפה בעיני? אין לי תשובה חד משמעית, לכל אחד מהם יתרונותיו וחסרונותיו. אני רוצה מאוד אבל קצת פוחדת, לקרוא את הספר הזה באנגלית. מצד אחד, מה, ויזלטיר לא ידע שאומרים רמזי? אבל מצד שני כמה יפה ה'אמרה עוד' שלו, הרי הוא משורר, וזה ניכר. ונירגד, למה היא ככה מוותרת לקוראים על ה'להשכים', למה לרדד את השפה כשיש ביטוי כל כך יפה לקימה מוקדמת בבוקר? ומה קרה לעפרוני, בשני התרגומים, מה איתו?

אבל שלא תחשבו. אני מעריכה עד מעריצה את שני המתרגמים האמיצים האלה, זה קשה עד בלתי אפשרי לתרגם משהו מושלם.

"כן, בטח, אם יהיה יפה מחר," אמרה גברת רמזי. "אבל תצטרך להשכים עם העפרוני," היא הוסיפה. (אני, ממש עכשיו, למה לא, זה הרי אבוד מראש…)

תקראו.

פתאום היא הסתובבה ופניה אלי

18 באוקטובר 2010

.

 

'הרוח שורקת בעגורנים'*, זהו שם אניגמטי, של ספר יפה באופן שקשה לתאר. הוא מתרחש בדרום פורטוגל, בעיירה דמיונית בת דמותה של העיירה בה גדלה הסופרת, בחופים שיזמים חומדים לתיירוּת, בחולות לבנים ובמפעל דגים נטוש. גיבורת הספר מילֶנֶה, היא אישה שיש לה מה שנהוג לכנות 'תיסמונת' כלשהי, ראיתי שבמקומות אחדים תיארו אותה כרפת שכל, או בעלת יכולת שכלית מוגבלת ומאוד מאוד התקוממתי, כי מילֶנֶה היא פשוט יצור רגיש באופן מכמיר לב, יש לה עיניים שפקוחות אל רגש, ושפה שלא יכולה לתאר את מה שהיא רואה, ובעיקר יש לה חוסר יכולת לנהוג כמו שמקובל. היא מאוד מאוד חכמה לפעמים ממש חריפה בחוכמתה, אבל יש לה חוכמה אחרת, אחרת לגמרי. ראיתי את לידיה ז'ורז', הסופרת שכתבה את הספר, בשיחה כשהיתה כאן בארץ לפני שנתיים. היא אמרה על מילֶנֶה משהו שהדהים אותי, ככותבת, שכל כך הזדהיתי איתו. היא דיברה על המפגש שלה איתה ממש כאילו קרה בחיים, בשעה שהיה ברור שהיא מדברת על מפגש שהתרחש בעיני רוחה. היא אמרה: ראיתי אותה הולכת בחוף, ראיתי את הגב שלה, ורק אחרי הרבה זמן, פתאום היא הסתובבה ופניה אלי, וכל כך הופתעתי לגלות שהיא לא נערה אלא אישה מבוגרת.

כשקראתי את הספר ראיתי בעיני רוחי שלי, את האיור הזה של חברתי מירב, וזו עוד סיבה למה הבנתי בדיוק על מה לידיה ז'ורז' מדברת.

אני התרגשתי מהספר הזה באופן שאין לי מילים, הוא חזק. האהבה והכאב והתקוות והפחד והצביעות והחמדנות והאינטימיות והאכזריות והאומץ, האנושיות על כל גווניה, כל הדברים מתוארים כאילו לקחה הסופרת את המציאות והפכה אותה עם הבפנים החוצה, ככה, חשוף. כל העצבים הגידים הדם והקרביים. בסכין חדה מאוד, ויחד עם זה עדין ופיוטי מאין כמוהו.

אני לא ממליצה, אני מפצירה בכם לקרוא אותו. כמו ציפור, הוא ימלא אתכם בהתפעמות, בכאב, בכמיהה וביופי.

 

————————————————

* הערה: אם תציצו בכרטיס העגור (אתמול) תבחינו שגם בפורטוגזית יש דמיון בין המילה עגור למילה עגורן, מנוף, וזה יפה.

 

פרחים

25 בספטמבר 2010

יז' בתשרי

          .

יש פרחים שכנראה קוראים להם סיגליות

(הבוקר אני לא בטוחה בשום דבר)

אבל הם לבנים ויש להם לב סגול, ויש עוד, לבבות,

שמסודרים בתפרחת עגולה, מושלמת, קטנים, מגרדים

את קצות העצבים בוורוד.

יש פרחים צהובים, זורחים מתנודדים, מגששים עיוורים על הגבעולים הדקים שלהם וביניהם נדחפים צועקים ומתגוששים צהובים אחרים

בחצאיות רקדניות ראוותניות.

ויש פרח חתולה, עם אבקני עיניים ירוקות ועלעלי אוזניים.

יש מיטה ועליה סדין פרחוני, וכריות פרחוניות ואני בורחת מהמיטה אל הגינה מהגינה אל המיטה.

יש כחולים, שנראים ממש כמו פרפרים, עם מחושים לבנים,

ויש שמשות, כתומות, פוצעות. 

          .

  

          .

דגים גדולים ודגים קטנים

27 ביוני 2010

טו' בתמוז

             "…אבל אז, במרחק ניכר מן הספינה, הוא ראה בחורה צעירה מנופפת לעברו. אותה צעירה, הוא זכר, מהעבר הרחוק, הוא ידע מיד. היא סימנה לו להתקרב אליה וחייכה, כאילו המתינה לו שם כבר זמן מה. הוא החל לשחות לעברה. כן, אותה אחת ללא ספק. קצת יותר מבוגרת, בדיוק כמוהו. אבל אותה אחת. כשהתקרב אליה היא שחתה הלאה והמשיכה לנופף. הוא לא ידע כמה זמן הוא נמצא ככה מתחת למים, שוחה לעברה, אבל ידע שהזמן הזה ארוך מכפי שהיה אמור להיות. הוא שחה עד שקרן שמש בקעה מבעד לים המוצף שמן, והוא הביט למעלה וראה שאין מעליו שום שמן, רק תכלת צרופה. הוא חיפש את הבחורה – את הגברת הצעירה, הוא תיקן את עצמו – אבל גם היא נעלמה."

מתוך סיפורי דגים: קורותיו של אדם גדול מהחיים. ספרו של דניאל ואלאס, בתרגום יצהר ורדי להוצאת זמורה ביתן. השם באנגלית פי אלף יותר יפה מהשם בעברית, אני לא יודעת איך היה צריך לתרגם, אבל בכל זאת… Big Fish: A Novel of Mythic Proportions.

זה ספר מופלא, על נסיונו של בן לפענח את חייו של אביו לאחור, על ערש מותו של האב. זה ספר על קשר בין אבות ובנים בכלל, ולמרות שאני בת ולכאורה לא אמורה להזדהות, מצאתי שם את עצמי לא פעם. התהיה, עד כמה אנחנו באמת מכירים את ההורים שלנו נשאלת בו יפה ומהדהדת גם בתוכי. זהו ספר מרהיב ברגישותו. טים ברטון עשה ממנו סרט. יפה, אבל כדרכו תמיד, הוא הבליט את הפנטסטי והתיאטרלי ופספס את הרגשי והעמוק, שלפי דעתי הוא היופי של הספר. כדאי מאוד לקרוא את הספר הזה, לכולם, אבל בכל זאת, לגברים בעיקר.

ואלה דגים ששוכנים בים הגדול של ביתי. מלמעלה למטה זה ככה: חותמת עץ, קישוט חימר לבן, חרוזים מעץ צרוב, ברזל מפוסל, תכשיט זהב למזל, מחזיק מפתחות מאמייל וכפות מדידה מפלסטיק.