ביי ביי לוטוסים

יט' בתמוז

שלוש שנים וחצי עברו מאז הייתי בהודו, פעמיים* כבר הזכרתי אותם ברשומות מאז, והם חיכו, חיכו בסבלנות. והנה הפעם השלישית והאחרונה. כי הגיע זמן פרידה. גם באמנות כשעסקתי בה באופן אינטנסיבי, וגם בכתיבה שאני עוסקת בה היום, גם ביצירה וגם בחיים עצמם, צריך לדעת לגמור. וזה קשה. להניח את המסרגה, לשים את הנקודה, לוותר. להפרד.

כשסרגתי את המתוקים הללו בהודו זה היה משלוש סיבות: שבמקרה בשוק הופיעו החוטים הצבעוניים והזולים האלה מלווים בשתי נערות מוסלמיות צחקניות בחיג'אב, שהתגעגעתי למסרגה מאוד, ושהייתי צריכה להעביר את יממת החרדה והמתח של לפני הטיסה בחזרה לארץ.

מאז חזרתי ועשיתי וסרגתי והחלפתי ועברתי והתחדשתי וגיליתי ועכשיו הם הופיעו לי פתאום בדיוק בזמן בשביל לקיים בעזרתם טקס של פרידה טובה. שלוש שנים וחצי עברו מאז הייתי בהודו והפלא ופלא היו לי שלושה וחצי תיקים. גמרתי לסרוג את הרביעי, עשיתי שרוכים וגדילים, ועכשיו הם ילכו לחנות שלנו ל'אמירימא' ויצטרפו אל כל היצירה שחוגגת שם.

.

עשיתי אותם באהבה ושמחה, הם נולדו בהודו ואני מקווה שרואים את זה, המוטיב החוזר הוא לוטוס. אפשר להצפין בהם כל דבר יקר וחשוב מתכשיטים ועד כרטיסי ביקור. ארבעה: זה מספיק בשביל חגיגה.

* פעם אחת ופעם שנייה.

שמיכת לובן, סריגת אש

יש לי המון צבעים וגוונים ובני גוון של צמר, ואני סורגת בכולם. הצבע היחיד שמעולם לא סרגתי בו הוא הצבע הלבן. גם בארון הבגדים שלי נפקד מקומו כמעט לגמרי. ואין לי מושג למה, ואין לי שום דרך להסביר את גל האושר המטורף, את ההשתאות הנפעמת, הנקסמת שלי, לנוכח נוצות קרח הנופלות בדממה מהשמים, נאספות על הקרקע לערימות של צחות קרה: שלג.

אז קר, ויפה. יפה וקר קר. והמון צלילים חדשים שאני לא מכירה מלווים אותי ביומיים האחרונים. זה מתחיל בדממה שאין כמותה, שבה הוא מתערבל באוויר ונופל, דרך הטפיחות העדינות שלו בגג, ויפה מזה אפילו ביריעות האוהל שלי, ואז החריקה והגריסה הקרה שלו מתחת לרגליים. הבוקר יצאה השמש והוא מפשיר, ואני שומעת גושים גדולים מחליקים במורד היורט ומתרסקים אל הקרקע ברעם שמצטרף אל הטיפטוף העדין, המתמיד, של שלג נמס.

הצחור תפס אותי בבוקר יום שישי והלך ונערם על ליבי ועל העצים, ובסופו של היום הזה הפיל בקסמו גם את החשמל. מהצחור אל השחור ואז אל הקור. אל ההבנה הקשה הזו שכל החיים שלי תלויים בחשמל ובלעדיו זה רק כפור. בימים שכאלה של צחור ושחור יש רק דבר אחד שיעזור: לטפח את הכתום לגווניו.

ולי יש מזל לשהות בימי הכפור והשחור, בבית ששני תנורי עצים דולקים בו כל הזמן אש של חיים. וזה יפה כי ביום שלפני הסערה מצאתי צעיפים ברי פרימה בחנות יד שנייה ועכשיו יש לי גם פקעות כתומות לסרוג בהן אש אחרי שהעולם נסרג לבן.

.

הסריגות של אלוהים

ה' בטבת

נכון, שכשאתן משפצות את הבית אז פתאום כולם משפצים? וכשאתם מתעטשים ומשתעלים אתם מגלים שכולם חולים? כשאתן בהריון כל העולם בהריון וכשאתם מאוהבים אז כולם, אבל ממש כולם מאוהבים?

          אז מה אני אגיד לכם,

          כשאת סורגת אז כל העולם סרוג.

.

          העננים והעצים, החיות והצמחים,

          אלוהים והטבע סורגים ביחד איתך.

          היקום וכל אוצרותיו הם סריגה אחת גדולה ומופלאה.

          דוגמא, צבע, חזרות ומקצבים, מרקם ואור.

ריבועים, של סבתא ושלי

כח' בכסלו

הסריגה הזו שאני מדברת בה, עשויה כל כולה עיניים, כלומר לולאות חוט, או צמר במקרה שלי, ועמודים וחצאי עמודים, כלומר צירופים של כמה עיניים ופיתולים שנעשים במסרגה שיש לה קרס בקצה. מכאן בא לה שמה, 'קרושה', קרס בצרפתית. לרוב היא עשויה חוט דק וסובבת במעגל. אבל כשהמעגל מקבל פינות ומיוצר מצמר, הוא גם נוטה לשנות את שמו לשם בעל חן רב: 'ריבועי סבתא' הם מכונים, הריבועים האלה שמתחברים באופנים משתנים ויוצרים שמיכות ובגדים.

ולי היתה סבתא שבאמת סרגה במסרגה אחת. אישה יפה מאוד גם בזקנתה,  והיא היתה הסבתא של אבא שלי. אני יודעת איך קראו לה, אבל בשם ההונגרי היפהפה שלה, אירמה, מעולם לא השתמשתי. קראנו לה סבתא הגדולה. היא קראה לנו מותק. אני חושבת שלא שמעתי ממנה אף מילה עברית אחרת מעולם. הסבתא הזו דיברה אלינו בדברים של סבתות: עוגיות שבלול קשות שנקראו 'בולס' וטעמן עדיין על לשוני, תחרה שנקראה 'שפיצן' והיא אספה בשבילי כשזה היה באופנה, ואוכל נהדר, ובית קטנטן שהילך עלי קסם עם שטיחים אמיתיים, רהיטים כבדים ומעשי רקמה.

ועכשיו רק דבר קטן על צירוף הצבעים אדום / כחול / לבן. אין בו שום דבר רע, אני יודעת. אבל בגלל שכמעט כל הבגדים שלי כילדה היו צבועים בו אני לא מסוגלת להשתמש או ללבוש אותו יותר. פשוט לא. אבל תראו את התמונה הזו כמה זה מקסים. מכל הדברים הסרוגים שסרגה לנו לא נשאר דבר חוץ ממנה: דורית אחותי ואני בפונצ'ואים של סבתא הגדולה.

לפני שלוש שנים בדיוק, בראשון בדצמבר, ככה אני מגלה ממש עכשיו כשאני הולכת אליה, נכתבה הרשומה הזו, שפותחת פרויקט שאהבתי נורא, חודש השירים המרובעים שלי: שאיפה ונשיפה, שאיפה ונשיפה. הכיסוי שנסרג אז מכסה היום את הספה כאן בביתי אשר בגליל. וּלידה, על השידה, הולכים ונערמים עוד מעשי סריגה רבים ושונים. ריבועים, אבל גם עיגולים ושורות, שאלים וצעיפים, כריות, חצאיות וקשתות לשיער. ועכשיו אני זוכרת את סבתא הגדולה שלי לא רק באהבה אלא גם באחוות סורגות.

חוט מחשבה נסרג, עיני צמר נפקחות

כא' בכסלו

ברשומה הקודמת דיברתי על הדמיון הלשוני, הרגשי והפיזי בין מעשה הסריגה ומלאכת הכתיבה, ועכשיו אני רוצה לדבר על עוד משהו שנמצא באותו איזור של מחשבות אצלי, וזה על מה שקורה בנפש ובתודעה כשאני סורגת. וזה, לא דבר אחד מובחן אלא הרבה, סלט. כמובן.

כי לפעמים זה שפע של מחשבות פרודוקטיביות, נביעה אדירה של יצרנות מחשבתית שטסה עם המסרגה. ולפעמים זה רק זרם דק של תודעה עדינה, מהוססת. לפעמים אפשר ממש לשמוע את צילצול האסימונים שנופלים לי בראש ולפעמים זה ריק, ושקט, עד כדי אין.

אני אוהבת את כל הסקאלה שנמתחת בין שני הקצוות האלה. אוהבת את הידיעה שכשאשב לסרוג תתחיל ההרפתקה. וזה תמיד תמיד, אפילו כשיש לי לסרוג כברת דרך ארוכה של דוגמא רפטטיבית בצבע אחד שנדמה שנמשכת נצח, גם כאן טמונה הזדמנות: לתובנה או לרגיעה, או אפילו לשורה של שיר שתסתובב בי ותסתובב בי תיסרג ותתפתל בי עם החוט עד שתשב ליד זו שהיתה לפניה, או עד שתייצר את זו שתבוא אחריה. בשיר, ממש כמו בסריגה.

כתיבה / סריגה / כתיבה

יד' בכסלו

כבר כשהתחלתי לסרוג, לא יכולתי שלא להבחין, להרגיש בגוף וגם לראות, את הדמיון בין מעשה הכתיבה למלאכת הסריגה. וכמה התרגשתי לקרוא את מה שכתב ידידי שועי בתגובה לרשומת הסריגה הראשונה. הוא דיבר על הדמיון הלשוני בין טקסט לטקסטורה לטקסטיל, על המילים היפות הנרדפות והרודפות מארג ומסכת, ואפילו המילה ההודית סוטרה.

ובאמת, מדובר בשפה ויזואלית ופיסית שעשויה תווים קטנים שמצטרפים לדוגמא, למילה, שמצטרפת לעוד אחת ולשורה, שמצטרפת לשורה, שרודפת שורה, שלפעמים נחרזת ולפעמים שוברת, שיש בה מקצב שחוזר וגם הוא נשבר לפעמים. ועוד דבר מקסים ומרתק, והוא ההקשר, או בלעז קונטקסט. ואיזה יופי שגם המילה הזו כמו הסריגה, עשויה מקשרים. אפשר לראות את זה בדוגמה הקטנה שכאן, של ריבוע אחד נוצר.

כל שורה עשויה מחוט בצבע, עובי ומרקם אחר, וכשאני יוצרת אותה היא מתחברת לזו שקדמה לה ומפתיעה אותי בכל פעם מחדש כשהיא מתחברת גם לשורה שאחריה. ואותו דבר לגבי הריבועים המתחברים זה לזה. אני יודעת מה כבר עשיתי אבל זה מיד משתנה בעקבות מה שאעשה הלאה. ואני לא סורגת מדוגמאות ולא חוזרת על שום דבר אף פעם, אז כל הזמן יש לי הפתעות משמחות.

המון דמיון אני מגלה כל הזמן בין הכתיבה והסריגה, אבל יש הבדל אחד מהותי. בכתיבה אני מוחקת, משנה, הולכת קדימה, רצה לאחור, מפרקת ומרכיבה מחדש, מלחימה קטעים רחוקים ומפרידה קטעים אחרים, משנה מיקומים, מילים ושורות. ואילו בסריגה אני הולכת רק קדימה. כמעט לעולם לא פורמת אלא אם כן עשיתי טעות גסה שמעוותת את המארג. הטעויות הקטנות נשארות ועושות את הסריגה למה שהיא ולמה שנפלא בה: מלאכת יד, עבודה מצטברת שרק כשהסתיימה אני יודעת מה הצורה שלה, ורק כשתונח במקום שלה או כשאלבש אותה תהיה גמורה.

סריגה מארץ רחוקה

ט' בכסלו

במסעי בהודו היו לי הרבה רגעים מופלאים כאלה, שבהם הסתכלתי על האנשים ההודים, שנראים כל כך אחרת ממני, וחייהם כל כך שונים משלי, ובכל זאת הרגשתי אליהם קרבה והזדהות עצומים. לראות רוכלת סורגת בשוק היה רגע אחד כזה. ביקשתי את רשותה והיא צחקה: גם את סורגת? באמת? והמשיכה לצחקק: זה מעביר את הזמן, נכון? ובכך פתחה בי זרם אדיר של מחשבות על הזמן והמשמעות שלו אצל אנשים שונים ובתרבויות שונות, ועלי ועל הזמן שלי בבית וכאן במסע.

.

מאז אותו מפגש יצא לי לראות עוד כמה פעמים שם וגם בארץ נשים סורגות במרחב הציבורי, אפילו לפני שבוע ברכבת לתל אביב, והבנתי משהו מאוד עמוק ביחס לסריגה שלי: היא לא מעבירה לי זמן, זה בטוח. כלומר אין ספק שהזמן עובר כשאני סורגת, בטח שעובר. מ'זתומרת עובר? חולף ביעף. אבל זה רק פועל יוצא של עשייה אינטנסיבית שאני שקועה בה עמוק בגוף ובנפש. אני יכולה לשבת שעות ארוכות, ימים שלמים, ובכלל לא להבחין בחלוף הזמן. הידים סורגות, כלומר האחת אוחזת במסרגה והאחרת מלפפת ומשחררת את הצמר, ואילו הראש, עושה באופן פלאי המון דברים בזמן הזה. סופר ומחשב את מה שצריך בשביל הדוגמא, חושב מחשבות מאלפי סוגים, מקשיב לצליל האסימונים הנופלים ומבין תובנות, וגם כותב שירים.

אבל היתה פעם אחת, אני צריכה להודות, שבה סרגתי בשביל להעביר את הזמן. כתבתי עליה פעם, רשומה שאני נורא אוהבת. זה היה ביום האחרון שלי בהודו, כשסרגתי כדי לא להשתגע. ולמרות שזו היתה המטרה, נהניתי נורא לשבת שם על המרפסת, עם מצטרפים משתנים מדי פעם, ולסרוג את הלוטוסים של האשרם.

* וזה בדיוק הזמן, לשלוח אתכם לבלוג המקסים של הסורגות בזמן.

צמר אפור מתפתל לאחור

ה' בכסלו

ועכשיו מתחילים הימים האפורים. וכשאנחנו אומרים את זה אנחנו לא מתכוונים לטוב בדרך כלל, נכון? אבל האפור הזה יכול להיות כל כך יפה, ומלא צבע ורגש.

וישנו הצמר האפור. ותמיד כשאני סורגת בו, אני זוכרת לו, פרט ליופי השקט והאמיץ שלו, גם את חסד נעוריו. כי הכל התחיל מהצמר האפור.

עבדתי אז במרכז הסיוע ונסעתי להביא תרומה לבזאר השנתי שלנו, מאישה נדיבה שהיה לה מלא, אבל מלא צמר, שהיא היתה משליכה לפח אילולא באתי לקחת. רוב הערימה האימתנית שמילאה את המכונית שלי עד אפס הקצה היה בגווני אפור, המחיר היה אפסי כיאה למחירי בזאר התרמה, אז קניתי המון ממנו, והוא היה לי לאבן הפינה. כי תמיד חלמתי שיהיה לי כיסוי ריבועים, כן כאלה ריבועי סבתא, ובזכות אותו צמר אפור הוצאתי את המסרגה שלי והתחלתי לסרוג את הדרך.

סלט צמר

ב' בכסלו

.

כל הקיץ טיילתי, וסרגתי. גיליתי את הגליל ואת עצמי, וסרגתי. התמקמתי ונקלטתי והתארגנתי, וסרגתי. שמחתי ואהבתי ולא שבעתי את המראות והריחות, וסרגתי עוד. היו ימים שבכלל לא והיו ימים שרק סרגתי. זה מצחיק, אבל בשנים האחרונות יצא שסרגתי בעיקר בקיץ, ובסופו עסקתי בחיבור הריבועים, בחיבור התובנות, בהבנה לאחור את משמעותה של הסריגה בשבילי.

ועכשיו יהיה לי חורף אמיתי, כזה כמו שרק במרומי ההרים מכירים. ואני, שלפני המון שנים ברחתי מירושלים כי היה לי קר, מזמנת לי חורף מאושר בהר. וחלק מחגיגת החורף הזה, ולכבוד התחלתו הרשמית, אני פותחת במסע של סריגה וכתיבה, כאן בבלוג ואולי גם בעוד מקומות.

אני חושבת שהסריגה שלי היא שילוב של הרבה דברים שעשיתי בחיים: אמנות ובית, כתיבה ואהבה. כמו תמיד, סלט של צבעים וטעמים. ועכשיו אני רוצה גם להראות ולחלוק. החודש אני מקדישה את הבלוג לסריגה שלי, לא לגמרי יודעת איך זה יתפתח, אבל מתחילה.

שאיפה ונשיפה, שאיפה ונשיפה.

כד' בכיסלו, ערב חנוכה

 

          .

          אל נא תטע

          את עץ הצער בלבך,

          חזור וקרא בכל בוקר

          את ספר השמחה.

          .

          ('רֻבְּעיאת' / עומר כיאם*)

          .

         

זאת היתה התאהבות של קיץ, שריפה בשדה קוצים, הרגשתי איך זה מתקרב אלי ותופס אותי לגמרי, הבית התמלא בצבע ואני התמלאתי בשימחה. את הטכניקה הכרתי מבית הספר היסודי, וכמו לרכב על אופנים, לא שוכחים. סלינה היתה המורה שלי למלאכה, אז זה היה בנפרד, הבנים למדו עם מתיתיהו, וחבל, אבל את כל מה שלמדתי מסלינה אני זוכרת ואסירת תודה: רקמה, תפירה במכונת תפירה, סריגה במסרגה אחת ובשתים. בכל מה שקשור בבד וצמר אני במים בטוחים. 

           

         

          .

          קטפתי פרח-בר והשלכתיו, בגשם

          חיכיתי שני ימים בתחנה שכוחה.

          אלי, אתה לא תאמין בי עוד! עברתי

          כל כך קרוב מבלי להכירך.

          .

          (מתוך 'שירים קטנים' / לאה גולדברג)

          .

           

          מן החלון פרח עציץ

          כל היום הגנה יציץ.

          כל חבריו שם בגן,

          הוא לבדו עומד כאן.

          .

          (עציץ פרחים / חיים נחמן ביאליק) 

          .

           

          שושן כל העולם לא לי נועד.

          לחלקי אני חפץ

          רק את שושן סקוטלנד הקטן לבן

          אשר ריחו חריף ומתוק, ושובר את הלב.

          .

          (השושן הקטן לבן / יו מקדרמיד) 

          .

         

אז כבר שנים שרציתי והנה הזדמנה ההזדמנות, נקרו לידי כמה חבילות צמר שהיו לאבן הפינה, ויצאתי לדרך. בהתחלה חשבתי שאני צריכה דוגמאות אז חיפשתי באינטרנט, אבל מהר מאוד הבנתי, שכמו בכל תחומי חיי, אני אוהבת לאלתר את דרכי בעצמי. התחלתי לסרוג ריבועים.

           

          .

          השיר הזה הוא כתובת

          על מצבה

          שמתחתיה

          קבור השיר הזה.

          .

          (שעת השיר המת / חזי לסקלי)

          .

           

          מדי בוקר, כדי להרויח את לחמי

          אני יוצא לַשוק שבו קונים שקרים.

          מלא תקוה

          אני משתחל בתור של המוכרים.

          .

          (הוליווד / ברטולד ברכט)

          .

           

          בין חיי למותי עומד איש עם רובה,

          ברצותו אחיה וברצותו לא אחיה.

          בתוך רובהו שישה כדורים,

          תמונת נערה בכיסו האחורי.

          .

          (שיר השבוי / חנוך לוין)

          .

         

          .

          שִמךָ אבד. רק פּניךָ.

          פראי ורך

          בין שמש וירח

          נח בשרךָ החלק.

          .

          (שמך / אמיר אור)

          .

           

          גם הבוקר לא ארחץ.

          אתהלך כל היום

          בבגד גוף לא נראה

          שמרחת עלי בלילה.

          .

          (אהבה, 13 / מאיר ויזלטיר)

          .

           

          הרוח אוהבת אותי

          וגם הגשם. הלחם לעומת זאת

          הוא מוצר לאהבה

          מתפלצת מאהבה

          .

          (מתוך 'כמה עניינים' / יונה וולך)

          . 

         

כל ריבוע מתחיל משרשרת עיניים שנסגרת לעיגול, וממנה צומחים עמודים וחצאי עמודים שיוצרים דוגמא שהולכת ומתפתחת, בכל פעם שחוזרים להתחלה, מחליפים צבע, ואז מייצרים ארבע פינות והנה, ריבוע. גודלם של הריבועים הוא בערך שלושה עשר סנטימטרים. לא עניינו אותי סוגי הצמר ועוביו, הכל הולך, העיקר שיהיה זול וצבעוני.

 

במהלך חודשי הקיץ, בעצם ימי שיפוצי הבית, בסוף כל יום של זיעה וריצות, ישבתי וסרגתי, מאה וחמישים ריבועים בסך הכל, שכל אחד מהם שונה מחברו, אין שני ריבועים זהים. בכל ריבוע דוגמא חדשה להפתיע את עצמי. כל ריבוע קומפוזיציה, שילוב צבעים, סיפור.

           

          .

          יקירי הואילו לבוא אל חלומי

          בבית שלא גרו בתוכו

          בית שאליו נכנסתי

          אחרי שטבעתי.

          .

          (זלדה)

          .

         

          עקור את

          יתדות האור:

          המילה הצפה

          היא של הדימדומים.

          .

          (פול צלאן)

          .

         

          .

          אני בוכה

          כי משהו בי

          עוד מתחנן לומר

          את מה שאני אומרת

          .

          (אני בוכה / אפרת מישורי)

          .

           

          אש נטושה הורגת את אורה.

          ציפור מאוהבת מעלה את שירה.

          כל היצורים להוטים בשתיקתי

          והגשם הקטן הזה המלוה אותי.

          .

          (פרידה / אלחנדרה פיסרניק)

          .

         

ואז הגיע זמן מעבר הדירה וסידור הבית החדש, הריבועים חיכו לי בקופסה. לפני שבועיים נסעתי לפגוש את יהודית, חברה של אמא שלי שהיא סרגנית מומחית, והיא לימדה אותי איך מחברים. וזהו, חיברתי, זה גמור. וזה מכריז שהבית שלי גמור (…לא יותר מידי, חייבים להשאיר דברים לעשות, תמיד).

           

          אני חושבת שאפשר לקרוא לדבר הזה בית.

         

 

————————————————

* תרגומים: עומר כיאם, מתרגם לא ידוע. / יו מקדרמיד, מסקוטית יאיר הורביץ. / ברטולד ברכט, מגרמנית ה. בנימין. / פול צלאן, מגרמנית שמעון זנדבנק. / אלחנדרה פיסרניק, מספרדית טל ניצן.

** מרובע הוא מצולע בעל ארבע צלעות שסכום הזוויות הפנימיות שלו הוא 360 מעלות. במשפחת המרובעים נמצאים: מלבן, מקבילית, טרפז, מעויין, דלתון וריבוע שהוא המרובע המשוכלל ביותר. הוא בעל ארבע צלעות שוות וארבע זוויות שוות בנות 90 מעלות. אלכסוני הריבוע שווים ומאונכים זה לזה. היקף הריבוע שווה לסכום ארבע הצלעות, ושטחו שווה לריבוע אורך הצלע.

אמנם השירים שהבאתי היום, ואלה שאני הולכת לעשות כאן בעצמי בזמן הקרוב, צריכים להקרא מרובעים, כלומר יש בהם ארבע שורות. אבל אורכן ומידת החריזה שלהן זו בזו הוא מאוד נזיל. אני אקח לי את החופש השירי לכנותם ריבועים, כי המילה הזו יפה ומדוייקת עד מאוד בעיני לאופן שבו הם נכתבים, ונקראים, שאיפה ונשיפה, שאיפה ונשיפה.