Posts Tagged ‘שבוע הספר’

שבוע הספר. הראשון

4 ביוני 2015

יח' בסיוון

אתמול התחיל שבוע הספר, ואני כבר מתרגשת נורא לקראת צאת הספר השני שלי ממש בקרוב, אבל עדיין רוצה להתרפק עוד קצת על הראשון 'נשיקה של טבחית'*. הוא יצא לפני חמש שנים כמעט, ושבוע הספר ההוא היה פצצת רגשות גדולה, אני לא שוכחת. ועדיין, מפתיע אותי בכל פעם מחדש לחשוב, שבאמת יש כבר ספר שלי בעולם.

זה ספר מאוד מאוד תל אביבי, והפרק שבחרתי לשים כאן היום הוא פיסת תל אביביות צרופה, מהחיים האורבניים מאוד שהיום רחוקים ממני פיזית אבל שמורים, צרובים בי חזק.

 111

שבת: צַ׳פָּאטי [פרק מתוך 'נשיקה של טבחית']

היא התעוררה מוקדם מאוד וקמה לראות אם לא חלמה אותו מגיע, והוא היה שם, שוכב על צדו בתנוחה עוברית, ריסיו הכהים מצילים על לחיו, רוטטים באיזה חלום אחרון. בחלל שיצרו הברכיים הכפופות שלו התכרבל החתול, והחתולה שכבה בחיקו. היא לא יכלה להוריד ממנו את העיניים, היא לא נשמה עד שהוא התעורר. ברגע שהיא ראתה אותו זז קצת, היא זינקה למטבח והוא מצא אותה שם מכינה קפה. ארי, אתה תראה שהיום הכול ילך כמו שצריך. אתה מוכן לגמרי. אין לך מה לדאוג, הכול מוכן. נכון? נכון, הוא אמר. אז אתה רוצה קפה?

בפעם הראשונה זה חודשים היא נשארה בבית כל היום. אירחה לחתולים המחלימים לחברה וטיפלה בעציצים המוזנחים שלה והקשיבה כל הבוקר למקהלת הקולות של החיים:

1. בבניין הסמוך מישהו מתאמן בנגינה בסקסופון, תרגול מונוטוני שיש בו משהו מרגיע, צליל עגול וחם.

2. מישהי יורדת במדרגות, צליל נקישת העקבים שלה מהדהד סטקטו מהיר.

3. הבחור שעולה לתלות כביסה על הגג מלווה את עצמו בשריקה, לפעמים אפשר לזהות איזושהי מלודיה ולפעמים זהו סתם שריקרוק מתפתל.

4. מהבית של הזקן ממול, עולה בכל שעה עגולה הצפצוף הקצוב של החדשות. אפשר לחשוב על הצפצוף הזה כעל צליל של חיים. ביום שהוא יחדל היא תדע שהם תמו.

5. ועוד צליל של חיים, מכריז בעיקשות על קיומם, הבכי של התינוק החדש של הזוג מלמטה. לפעמים פעייה חלושה ולפעמים צווחה תובענית.

6. כל התקליט של כל להיטי פרנק סינטרה, מההתחלה לסוף, אותו משמיע שכן עלום בכל שבת בבוקר. לפעמים הוא שומע אותו שלוש פעמים ברציפות. היא מקווה שההשמעה הזאת, בעוצמה חזקה במיוחד, מייצגת איזשהי חגיגה פרטית שלו ולא סתם מחלת נפש.

7. שכנה שגונחת גניחות תשוקה בשעות מפתיעות ביום, שנשמעות תמיד אותו דבר בדיוק, משפט מוזיקלי שחוזר על עצמו ומתגבר והולך עד לתרועה הסופית, המאושרת. סביר להניח שהיא לא לבד ברגעים האלה אבל את מי שאיתה לא שומעים בכלל.

8. מישהו מבשל, קירקוש מתמיד של סירים וריחוש מתמיד של טיגונים, וריחות טובים עולים עם הצלילים האלה.

9. באחת הדירות רואים טלוויזיה, בשקט, בעיקר שומעים משם את הצחוקים המוקלטים של הסדרות הקומיות. צחוק, הפוגה, צחוק, הפוגה, עד אין קץ.

10. היא עצמה הניחה במערכת הישנה שלה דיסק שארי נתן לה של קרישנה דאס, זמר אמריקני ששר מנטרות בודהיסטיות שמזדמרות להן בראש שלה אחר כך כל היום.

 

*  הספר יצא בדפוס בהוצאת 'כינרת זב"מ' ויש הקלטה שלו ב'אייקאסט'.

 

סימניות שכוחות

25 ביוני 2011

כג' בסיוון

יש דברים שאני אוהבת להסתכל בהם אבל לא להשתמש. כבר הזכרתי פעם את הפירות היפיפיים שאני לא אוהבת לאכול, בננה ואגס. אפשר להוסיף לרשימה גם ליצ'י, קיווי ופאפאיה. אז יש גם חפצים שאני אוהבת מאוד כאיזה מן רעיון יפה, אבל לא משתמשת, כמו למשל, סימניות. לעיתים נדירות, כשאני לוקחת ספר אל מחוץ לבית, לחופשה, לבית קפה או נסיעה, או לפעמים כשצריך מובאה מספר בהרצאה או סדנה, ואז יוצא שזה סתם איזה קרע נייר או מכסימום פתקית צהובה*. אבל בדרך כלל, ביומיום, אני מניחה את הספר הפוך ויודעת שלא אכפת לו שאני עושה את זה. בניגוד לבני אדם מסוימים, ספרים הם דבר מאוד גמיש. לפעמים הם שוכבים ככה תקופה ארוכה, לפעמים הם מונחים ככה בשכבות כשאני מתפתה אל חדש לפני שגמרתי את הקודם, לפעמים יש אחד מסכן בתחתית הערימה שמשום מה לא הצלחתי, אבל לא וויתרתי, והוא שוכב שם בסבלנות אין קץ כשמעליו מתחלפים, רצים, אחרים קלים יותר או מרתקים יותר או כאלה שקיבלתי מבעלים חסרי סבלנות שנתנו אותם עם תאריך תפוגה. לפעמים דווקא זה ששכב הפוך ככה על גחונו תקופה ארוכה, מתגלה עם החזרה אליו כּטוב מכולם, או נסגר אחר כבוד במתקפת הסדר הבאה וחוזר לבעליו או ממשיך במסעותיו בעולם.

נדיר, נדיר מאוד שהתחלתי ספר ולא הגעתי אל הסוף, כי כמו בבני אדם, כשמשתדלים מאוד להכיר, אפשר למצוא כמעט בכל אחד משהו טוב, כמעט בכולם. ואם לא, טוב אז גם זה מעורר בי איזושהי חמלה שבגללה אמשיך ואגמור אותו. אני קוראת מהר ויודעת לדלג ולחפש את האוצרות שלי, לפעמים הקריאה המהירה שלי היא חיסרון ואני מנסה לפצות עליה בקריאה חוזרת של ספרים טובים. ולפעמים אני מרגישה שטחית ויומרנית כשאני אומרת שקראתי ספר אבל כל מה שיש לי במוח ממנו זה רק תמונה אחת, אפילו לא מהחשובות. אני קוראת ספר והוא כל כך יפה שאני רוצה לסמן לעצמי את הדברים הטובים, לשים סימניות, אבל אף פעם לא עושה את זה. כשהספר באמת טוב, אני כל כך שקועה בקריאה שאני שוכחת.

* התמונות לקוחות מאתר יפה שנקרא forgottenbookmarks. בחור אחד שעובד בחנות ספרים משומשים אוסף את כל הדברים 'האישיים, מצחיקים, שוברי לב ומוזרים' כך הוא מתאר אותם, ששימשו כסימניות ונשכחו.

בסוף היו לי שעתַים

23 ביוני 2011

כא' בסיוון       

זה היה כמו לרכב על חיה פראית ויפה מאוד, אולי דרקון. לא מהחוויות שאפשר להכתיר בכותרת אחת נחרצת וחד משמעית כמו 'כיף' או 'קשה', אלא משהו שמחליף צבעים בכל רגע. הרבה אנשים, בלבול, צבעים מרוחים, רעש, ואז קפיצה אל בריכת עיניים של מישהו או מישהי זרים שהופכים להיות קרובים, קוראים בהתהוות, ששואלים אותי על מה הספר שלי, משאירים אותי ללא מילים, מבקשים הקדשה, או מספרים לי שקראו ואהבו. פגישות יפות ומרגשות. נערה מתוקה אחת קראה בקול לאבא שלה את הגב של הספר. הקשבתי בנשימה עצורה, היא עברה את המילה הקשה והחיוך נשאר לו על הפנים, ואז הם קנו את הספר מתנה לאמא. איזה יופי. ג'ינג'י אחד מקסים ביקש הקדשה מיוחדת. השתדלתי. אמא אחת סיפרה שתשלח את הספר לבתה שנמצאת רחוק מעבר לים. מכרה שאני מאוד מחבבת אמרה שאהבה מאוד את הספר ובאה כדי לקנות אותו לחברה שלה. חברה יקרה לעבודה שבאה וקנתה. עוד אנשים ונשים, עוד שאלות והקדשות. אנשי ההוצאה הנהדרים שעשו הכל כדי להנעים את שעתם של הסופרים. החברות והאחות שבאו לתמוך. האוויר המחושמל. אחזתי חזק בעט שבידי והמראתי.

אשת השעה

18 ביוני 2011

טז' בסיוון

ביום רביעי אני הולכת להגשים חלום קטן, קטנטן, אבל בכל זאת. יש לי שעה, רק שלי, בדוכן הוצאת כינרת-זמורה-ביתן ביריד שבוע הספר בכיכר רבין בתל אביב. נכון, טיפה פתטי ומגוחך אבל בכל זאת. בכיכר הזאת ובזמן הזה, יש כל כך הרבה שכבות של זיכרון, מהמוקסמות נטולת הביקורת בשנים הראשונות שלי בתל אביב, דרך כל מיני מפגשים מתוכננים ומפתיעים, רצויים ומלחיצים שהיו שם ברבות השנים, ועד הטלפון הזה שהגיע לפני כמה שבועות כדי לקבוע את הזמן לשעה שלי. יש הרבה סופרים והמון ספרים, ואני מקבלת שעה.

אל תתלהבי, אומרת עלמה, חומלת עלי, יודעת שאשב לי שם מאוכזבת ממיעוט המבקרים. אבל אני, אם לא אתלהב אז מי אני ומה הטעם? הספר הזה הוא חלום שלא העזתי לחלום והתגשם לי, וגם השעה הזו היא כזו, וזה מצדיק חגיגה. אני אלבש את שמלת הסופרת הישנה (מחנות יד שניה) חדשה, אחלק המון המון נשיקות (קצפיות) טבחית, אקדיש ואחתום על מאות אלפי ספרים. לפחות.

 

יום רביעי, 21:00-22:00, אם אתם בסביבה, תקפצו להגיד שלום.