טז' בחשוון
.
התכלת הופך וורוד,
הוורוד הופך לילה,
הלילה שייך להם,
לדברים האלה.
דברים שאין, אף שיש אותם,
כשכבר אין. בכללם זיכרון,
זיכרון שאין לדעת
לאן הוא נשבר.
בכללם, תנוחת גוף,
שמזכירה תנוחת גוף,
שמזכירה תנוחת גוף,
שמחפש גוף אחר,
שמחפש גוף אחר
.
.
זהו, זה נגמר. ולסיום אני רוצה לומר כמה מילים על התמונות. אולי שמתן לב, אולי הבחנתם, שהתמונות החודש היו על הצד הסולידי של הסקאלה. כלומר, כמו תמיד בחרתי אותן בקפידה ובאהבה, אבל גם היה לי חשוב שהן יהיו בדרגה שקטה יותר מהשירים, שיהיו מעין 'קול שני' להם. בחירת התמונה היא תמיד עניין מהותי, כי היא נותנת את הפרשנות שלה לשיר. במשך הרבה שנים הייתי מאיירת, וזו הרי המשמעות של המילה איור, לתת אור מסויים לטקסט שהוא מלווה. כאן בבלוג הם משנים מקום וחשיבות בכל רשומה כמעט: פעם הטקסט שר סולו והתמונה מלווה אותו ופעם היא עולה למרכז הבמה והטקסט מאיר, מאייר אותה.
ולכן העליתי עכשיו שוב, את השיר האחרון (שדרך אגב, כמו הראשון, הוא אחד שבחרתי ולא הוגרל) והפעם עם תמונה אחררת. ככה כדי להדגים את החשיבות והאור האחר שמתקבל.
.
טוב, אז זה לא היה רק נהדר. זה לא היה קל. זה היה מדהים. מרגש. זה היה גם קשה. בכל זאת, שלושים שירים (30!) ברצף. ולדעת שיש מי שאני מאכזבת אותם, יש מי שמשתעממות, יש מי שזה מדכא אותו ויש מי שממש מתעצבנת, זה לא היה קל בכלל, אבל זה היה חזק ועוצמתי, וזה היה חשוב לי. ועכשיו, כשחודש השירים נגמר, אתן יכולות לנשום לרווחה, אתם יכולים להניח את ממחטות, יכול להיות שאפילו ננוח קצת.
.
אז תודה. שלא ויתרתם עלי, תודה שנשארתן איתי בשירה למרות הקושי, לא יכולתי לבקש לי קוראים וקוראות, מגיבות ומגיבים, יותר חכמים ורגישות, מרגישות ומבינים.
תודה תודה תודה.
