צל

כג' בניסן

:

               …. …… … …… ….

               …. … … … … …,

               .. …. …. …. .. ….,

               …. …. …..

[ התעוררתי עם הדבר הזה מנגן לי בראש אז כתבתי אותו עיוורת מהר מהר ויותר מאוחר כשרציתי לראות מה כתבתי כי מה שמנצנץ בחושך לפעמים מתגלה כממש לא מבריק באור וגיליתי שעל אותו דף עצמו נעשה כבר לפני כמה ימים אותו מהלך בדיוק התעוררות מנגינה כתיבה בלי לראות וזה מרגיז או מפחיד או מפחיד וגם מרגיז שהשורות האלה הן המשך ישיר לגמרי של השורות ההן ]

:

               … ….. …. ….. …. .. … …. …..

               … … …. …. ….., … .. .. …,

               … … …. .. … ….. ….

.

[ אז עכשיו בסדר הנכון ]

:

               אני כל כך רוצה עכשיו לדעת מה אתה עושה עכשיו

               והאם אתה זוכר אותי עכשיו, ואם כן אז איך,

               וזה ממש כואב לי בגוף הרצון הזה.

.

               כי אצלי שמורות לפחות ארבע תמונות שלך

               ובכל אחת מהן אתה גבר אחר,

               כי הגוף זוכר אחרת מן העין,

               והיד אחרת מהפה.

.

אפריל

.

               זה לא חשוב אם זה חלון אמיתי

               או שזו רק תקווה לחלון,

               וזה לא חשוב אם משהו חדש מתחיל

               או שזה רק נדמה לי.

               אני אפתח אותו, ואשאף

               את האוויר המבושם בפריחת תפוז

               ואפחד לי בשקט, זה בסדר

               גם ככה.

               .

* שמו של חודש אפריל גזור מהמילה הלטינית aperire, לפתוח.

אביב

כ' בניסן

               .

               בחצי הלילה השמים הם

               בכי בלי סוף והירח סלע משונן,

               אבל ביום הצבע הוא תכלת

               שעננים עדיין חורפים בו,

               והסנוניות כבר מקייצות אותו.

               לא אכפת לי אלף פעם

               להוריד וללבוש את הסוודר:

               אני עוצמת את העיניים ונותנת לשמש

               להיות עלי ולהיות עלי ולהיות עלי.

               כי בלילה, אני יודעת,

               אני אשחה בבכי, ואגיע,

               ואשב על הירח.

               .

חושך

כט' בטבת

               .

               השמים נמוכים מאוד

               ולוחצים על קליפת הביצה

               של קירות הבית

               הדחוס בגעגועים חסרי מושא

               השמים נמוכים מאוד

               ומחלחלים פנימה וממלאים

               את הצד השמאלי הריק של בית החזה שלי בכחול דיו

               טבוּעת חושך חולמת שאני נוגסת בכפפת צמר אפורה ולחה

               הפה שלי מלא מוות

               לעצום עיניים בכוח זה לא לישון

               .

שוב אותו אחד, ודי

טז' בחשוון

               .

               התכלת הופך וורוד,

               הוורוד הופך לילה,

               הלילה שייך להם,

               לדברים האלה.

               דברים שאין, אף שיש אותם,

               כשכבר אין. בכללם זיכרון,

               זיכרון שאין לדעת

               לאן הוא נשבר.

               בכללם, תנוחת גוף,

               שמזכירה תנוחת גוף,

               שמזכירה תנוחת גוף,

               שמחפש גוף אחר,

               שמחפש גוף אחר

               .

.

זהו, זה נגמר. ולסיום אני רוצה לומר כמה מילים על התמונות. אולי שמתן לב, אולי הבחנתם, שהתמונות החודש היו על הצד הסולידי של הסקאלה. כלומר, כמו תמיד בחרתי אותן בקפידה ובאהבה, אבל גם היה לי חשוב שהן יהיו בדרגה שקטה יותר מהשירים, שיהיו מעין 'קול שני' להם. בחירת התמונה היא תמיד עניין מהותי, כי היא נותנת את הפרשנות שלה לשיר. במשך הרבה שנים הייתי מאיירת, וזו הרי המשמעות של המילה איור, לתת אור מסויים לטקסט שהוא מלווה. כאן בבלוג הם משנים מקום וחשיבות בכל רשומה כמעט: פעם הטקסט שר סולו והתמונה מלווה אותו ופעם היא עולה למרכז הבמה והטקסט מאיר, מאייר אותה.

ולכן העליתי עכשיו שוב, את השיר האחרון (שדרך אגב, כמו הראשון, הוא אחד שבחרתי ולא הוגרל) והפעם עם תמונה אחררת. ככה כדי להדגים את החשיבות והאור האחר שמתקבל.

.

טוב, אז זה לא היה רק נהדר. זה לא היה קל. זה היה מדהים. מרגש. זה היה גם קשה. בכל זאת, שלושים שירים (30!) ברצף. ולדעת שיש מי שאני מאכזבת אותם, יש מי שמשתעממות, יש מי שזה מדכא אותו ויש מי שממש מתעצבנת, זה לא היה קל בכלל, אבל זה היה חזק ועוצמתי, וזה היה חשוב לי. ועכשיו, כשחודש השירים נגמר, אתן יכולות לנשום לרווחה, אתם יכולים להניח את ממחטות, יכול להיות שאפילו ננוח קצת.

.

אז תודה. שלא ויתרתם עלי, תודה שנשארתן איתי בשירה למרות הקושי, לא יכולתי לבקש לי קוראים וקוראות, מגיבות ומגיבים, יותר חכמים ורגישות, מרגישות ומבינים.

תודה תודה תודה.

הדברים האלה

טו' בחשוון

               .

               התכלת הופך וורוד,

               הוורוד הופך לילה,

               הלילה שייך להם,

               לדברים האלה.

               דברים שאין, אף שיש אותם,

               כשכבר אין. בכללם זיכרון,

               זיכרון שאין לדעת

               לאן הוא נשבר.

               בכללם, תנוחת גוף,

               שמזכירה תנוחת גוף,

               שמזכירה תנוחת גוף,

               שמחפש גוף אחר,

               שמחפש גוף אחר

               .

נסחבת עד געגועים

יד' בחשוון

.

               אם אפשר היה

               לחשוב בצורה קווית

               או לפחות להפריד באופן מסודר

               בין שכבות המחשבה,

               או לעשות איזשהו הקשר

               בין החללים השונים,

               בין המרתף המצוי בתחתית המחשבה

               לבין עליית הגג שלה

.

               אבל עד שאני מגיעה לשם

               המדרגות כבר התמוטטו מאחורי,

               וכל אוצרות רגע אחד קודם אבדו

               ועכשיו יש לי רק סוף:

               זנב של מחשבה שלעולם לא יצמיח אותה שוב

.

               במקרה הטוב אני מסתובבת שוב במעגל:

               מדברת על כאב נמשכת אל כעס

               נסחבת עד געגועים והמחשבה הזו

               נושכת לעצמה את הזנב.

.

שני בְּקָרים

יג' בחשוון

.

               ירוק מלוא העין,

               השמים תכלת מְנוּצָה,

               געיית כבשים במרחק,

               אגס בודד על ענף,

               פריחה ורודה ושַׁחרוּר בסבך.

.

               כל המתנות האלה בבוקר,

               לאישה שיש לה רק לב אחד

.

בסבך

יב' בחשוון

               .

               החלום

               מברא

               שביל

               .

               לעבור

               בו

               .

               בסבך

               הקוצני

               של השינה

               .

               .

בָּצָל

יא' בחשוון

.

               כשאני ערה

               אני יודעת שאני חיה

               על קליפתו החומה

               הדקיקה והפריכה

               של בצל.

.

               רגע לפני השינה

               זה מתהפך:

               עטופה בשמיכה ועטופה בבית ועטופה בעיר

               אני בליבו של הבצל שקליפתו היא העולם

               והוא ישן עכשיו בבטן האדמה

               בשקט.

               בשקט.

.