Posts Tagged ‘תל אביב’

בדיוק

5 במאי 2013

לא פעם ולא פעמיים קרה, שניסו לקטלג את הספר שלי כספר נשים. ואני מודה שכעסתי. לא שנשים הן לא קוראות נהדרות, אבל אני בעיקרון נגד הדרת גברים. חיים של אישה צריכים לעניין גברים, בדיוק כמו שחיים של גבר מעניינים אותי. אז אני מודה, כשגבר אומר לי שאהב את ספרי, אני מאוד מאוד שמחה על הפרכת התיאוריה המופרכת ממילא.

ובכן תארו לעצמכם כמה רבה היתה שמחתי כששמעתי ממכר משותף, שדרור קורא ונהנה מהספר שלי. כי דרור, הוא לא אחר מאשר המוסכניק המשגע ביותר בעולם. אמנם המוסך שלו חף מלוחות שנה עם בחורות בלי בגדים, אבל פרט לזה הוא גבר לתפארת. חוץ מזה שהוא חתיך, הוא גם בעליהם של לב ענק, חיוך מתוק ומוסך 'דיוק' שאין דברים כאלה.

0

1

המוסך של דרור הורש לו, כמו הלב הטוב שלו כך שמעתי, מאבא שלו. והוא נמצא בנמל תל אביב. כן, כבר כתבתי על זה כאן פעם והפעם אני רוצה לדבר על זה יותר בהרחבה. כי בשנים האחרונות אני מודאגת. אמנם אני לא מגיעה לשם הרבה כי האוטו שלי מתנהג נורא יפה, אבל פעם בשנה בדרך כלל, לקראת הטסט, אז חייבים. ולמה אני מודאגת? כי מפלצת הנדל"ן הולכת לבלוע לנו את המוסך, ודרור נלחם.

4

5

כי אתם מבינים, יש בנמל מקום רק למה שעושה המון כסף והמון רושם. מסעדות יקרות עד יקרות מאוד, חנויות רשת של מותגי יוקרה והמון המון רוח וצילצולים. היזמים קוראים לזה 'תמהיל', לי זה נראה הומוגני להפחיד. הדבר הכי עצוב הוא שהנמל הזה, דווקא מתנאה בכבוד לעבר, ומתרפק על היותו אתר היסטורי ימי בכל מיני אביזרים חינניים שקשורים לים וספנות. אבל הנמל הזה מעוניין להרחיק ממנו את הדבר הכי קרוב להסטוריה ולעבודה אמיתית שקיים בסביבה. וזה מצחיק, כי אין מדובר במוסך מרעיש ומלכלך, אלא בהכלאה של בית מרקחת, מכון יופי ולונה פארק לחובבי מכוניות כמוני.

2

3

השקיעו שם בנמל הזה כל כך הרבה בנוסטלגיה המזוייפת והמתחנחנת הזו, כמו למשל המנוף הגדול שנראה יותר כמו חלק מתפאורה של סרט ישן מרוב שליקקו אותו, טיילת העץ עם המעקות דמויי סיפון ועמודי העגינה, השלטים המפוזרים בכל מקום עם תמונות מחיי הנמל הישן, וממש כאן, יש מקום אמיתי, מקום חי ונושם שבו בשקט, בעדינות ובהמון תשומת לב מתקנים מכוניות. ואת המקום הזה מבקשים להרוס.

אני שומעת אתכם שואלים: מיכל, את נגד קידמה. זה מה שאת? ואני עונה: לא אני לא נגד קידמה באופן גורף, מה פתאום. אני נגדה רק כשהיא מתקדמת מהר מידי ודורסת הכל בדרכה. נוהגת בטבע כאילו הוא תפאורה לקניות ובבני אדם כאילו היו קוביות משחק. משחקת לידי הממון והחיצוניות הריקה. אני נגד קידמה כשבידה האחת היא מכסה את העבר בקישוטים נוסטלגיים שטוחים וביד האחרת הורגת אותו.

אני אומרת את זה לדרור והוא נאנח: את כל כך צודקת, אבל ככה זה. ואני שואלת: אין מה לעשות? והוא אומר: כלום. אבל ממשיך ב'צוּמוּד' הזה שלו. בינתיים הוא כאן, בשביל אבא שלו, בשביל המכוניות והאהבה, וגם בשבילי.

00

חיית עיר

1 במאי 2013

כא' באייר

בין אריזה להשלכה, בין חלוקת חפצי למכירת ספרי, בין סידור לאירגון אני עוסקת בימים אלה בעוד דבר חשוב, אני נפרדת לאט לאט מעירי בשלושים השנים האחרונות, מעירי האהובה תל אביב. בזמן הקרוב אעלה כאן פנים שונות של העיר ואתן לה את מכסימום האהבה שאוכל.

1

2

אז היום אני מצדיעה לחיות המוזרות המרגשות והמעניינות שפגשתי כאן בשיטוטי. כי חוץ מאנשים במגוון עצום של צבעים וצורות יש כאן גם המון המון כלבים פרטיים וחתולי חצרות, ויש גם בעלי חיים אחרים לגמרי, מקסימים בדרכם. בעלי כנף והולכי על ארבע משגעים של ממש.

3

4

5

6

7

8

דעיכה וצמיחה

12 בספטמבר 2012

כה' באלול

.

מצחיק, אבל השביל המתפתל של פרויקט התגובות שלי, מוביל אותי היום ברשומה העשירית שלו, אל עצמי. או ליתר דיוק אל הספר שלי. אני יודעת שכבר דיברתי עליו הרבה עד עכשיו, ואפשר לראות בקטגוריה המוקדשת לו את כל ההיסטוריה של הולדתו. את הפחדים הראשונים שלפני, את ההתרגשות של ההתחלה והחגיגות של היציאה לאור וקצת גם על הבדיעבד בפרויקט המחברות. אבל מכיוון שהוא עדיין רק בן שנתיים (מצחיק שאני אומרת רק, הרי בימינו זה נחשב כבר לספר ממש ישן) אני מאמינה ומקווה שעדיין לא אמר את מילתו האחרונה.

.

.

.

.

בתגובתה לרשומה הקודמת, דיברה כרמלה ש. שלומי, ה'אמצעית', על החנויות הקטנות הישנות של תל אביב. אני הזכרתי בתשובתי לה את הבלוג הנפלא 'המורדים' שמתעד את העסקים האלה שהולכים ונעלמים. ואז פתאום הבנתי שאם הם היו אנשים אמיתיים, אז גיבורת הספר שלי ואבא שלה יכלו להיות בבלוג הזה. הבנתי שהספר מתאר את המסעדה שהאבא פתח ממש כשהבת נולדה והיא שימרה עד ש… טוב, לא אגלה יותר. הגיבורה שלי היא ילדה תל אביבית, כמו שהיו כרמלה וריבי, שריגשו אותי מאוד בתגובותיהן. היא גדלה במסעדה של אבא שלה, ברחובות ובחוף הים של תל אביב.

אני גדלתי בכפר סבא. מהיום שבו עמדתי על דעתי רציתי לגור בתל אביב, ומהרגע שהשתחררתי מהצבא אני כאן. למעט שנות הלימודים, שנתיים בירושלים וארבע בחיפה, שנים של געגועים עזים, הייתי כאן כל הזמן. שלושים שנות אהבה לעיר הזאת זה הרבה זמן, וזה מה שיצא בספר שכתבתי. גם בסיפורים שנמצאים כאן בדפים הנפרדים למעלה מימין כל הגיבורות גרות וכל העלילות מתרחשות בתל אביב בעיקר, היא נמל הבית שלהן בדיוק כמו שלי.

.

.

.

ואתם בטח יודעים למה אני אוהבת את תל אביב, נכון? כי אני אוהבת סלט. אני אוהבת ערבוביה, מגוון ושינוי מתמיד, ובתל אביב יש הכל. מיופי פשוט ועד פאר מעוצב, מלכלוך וחלודה ועד שיש וברק, משפריץ עייף ועד טיח רענן, מקוצים וחרולים ועד ירוק ופורח, משמש קופחת ועד גינות אפלוליות. כן, כמו זו שבה צילמתי את כל הסידרה. גינה ממש סודית של שקט, שצל ואור מרצדים בה על הירוק.

.

מחווה לזן נכחד

11 בספטמבר 2012

כד' באלול

אם הייתם צריכים לדמות את תל אביב לאישה, היא בטח היתה צעירה. שיערה הארוך אסוף ברישול בקליפס פלסטיק, רפויית איברים ומבט, רוכבת על אופניה לאיטה ובאותו זמן גם מדברת בטלפון הנייד. אבל אם אני הייתי צריכה לבחור את האישה שמסמלת בשבילי את עירי האהובה, הייתי בוחרת בפולניה בגיל העמידה. איך נזכרתי בה פתאום? בגלל שועי שהזכיר את קבוצת הזקנות הפולניות בתגובתו לרשומה הקודמת. הפולניה היא מי שהפכה עם השנים לשנינה והושמה לקלס, היא שק החבטות האולטימטיבי של העם הזה, אבל בשבילי היא אות ומופת. היא גיבורת הבדיחות האולטימטיבית אבל היא גם הגיבורה שלי. אחת כזו שהיא תערובת מופלאה של חכמה ובורות, של אכזריות, תמימות ואלגנציה מסוג מאוד מסויים. תמצית הבורגנות התל אביבית, הרבה פעמים מי ששרדה את השואה או סתם איזה סיפור הגירה ועליה עם הרבה אובדן בצידו. ביום היא ניהלה את העסק (מכולת, גלנטריה, פרפומריה ושות') ביד רמה עם הבעל שלה, ואחר הצהרים את המטבח ואת חייהם של הילדים שלה. ובערב היא שיחקה קלפים באותה נחישות נחרצת שאינה יודעת פשרות. בכל יום חמישי היא ישבה מתחת למייבש הענק אצל הספרית השכונתית ואז מרחה בקפדנות לק אדום על ציפורניים משויפות היטב. ביום שישי בבוקר היא ישבה בקפולסקי ואכלה סברינה עם הקפה.

.

היתה תקופה, ולא רבים היום כבר זוכרים את זה, שתל אביב לא היתה כל כך נהדרת כמו שהיא היום. זו היתה עיר זקנה ומתפוררת שהילדים שגדלו בה ברחו ממנה והילדים שלהם עדיין לא חזרו. ערי הלוויין משכו את הדור הבא אל בניינים חדשים והרבה ירק ותל אביב הלכה וגוועה. מי ששמרו עליה אז היו הפולניות הזקנות, שעשו את הצוּמוּד שלהן, והמשיכו ללכת בשמש הקופחת עם מטפחת שקופה על שיער סגלגל מנופח.

עם השנים הלך מעמדן של הנשים האלה וירד כמו הבריאות שלהן. הבעלים מתו, הילדים התרחקו למקומות של בורגנות צעירה, והיום הן כבר זן נכחד באמת. אבל אני שומרת להן עדיין פינה חמה בליבי. חנוך לוין עשה מהן מטעמים במחזותיו, יעקב שבתאי תיאר אותן באורח צובט לב בספריו, ואם בא לכם לצחוק עד דמעות וגם לבכות כמובן, אני ממליצה על הספר 'בזעיר אנפין' של ירמי פינקוס. שם הוא מתאר את משפחות הסוחרים הזעירים הפולניות בתל אביב של שנות השבעים שמונים. והוא עושה את זה כל כך טוב.

.

לסיום רשומת ההצדעה לפולניות יש קומפוט כמובן. כמה פולניות משובחות לקינוח: טליה שפירא זכרה לברכה שטבעה את הביטוי האלמותי 'כסף וזיזוּנים', גיציה קוחנה, הלא היא דורית פלד שתלמד אתכם חשיבה שלילית מהי, והכי הכי גדולות מכולן, הפולניות מ'זהו זה'.

.

התלבטתי הרבה לגבי התמונות לרשומה, ובסוף בחרתי בזירת סלון היופי, מרכז של הוויה נשית על כל פניה. אחווה ותחרות, כמיהה ליופי ועידון באמצע החמסינים, אחריות והצמדות לכללים נוקשים ולמשטר קפדני, וגם מעט מנוחה מתוקה אחרי כל העבודה הקשה.

~

פולניה פוגשת חברה שלה ברחוב. מאיפה את חוזרת? שואלת הפולניה. מהמספרה, עונה החברה. אה, מכריזה הפולניה, אז היה סגור?!

הציפור הספירית

4 בספטמבר 2012

יז' באלול

בתגובתו לרשומה של אתמול, הציע לי 'פרא אדם חושב', הלא הוא ידידי שועי רז, עיברות מוצלח לשם משפחתי. הוא לא ידע כמה מוצלח, ואפילו אני לא ידעתי. הוא הציע ספיר ואני אמרתי זה לא רע, גם דומה קמעה במצלול וגם משמר את המשמעות. וחוץ מזה אגלה לכם עכשיו סוד. יש לי אלטר אגו, דמות סודית, מן פסבדונים לכל מיני מטרות. ונכון, איפשהו מאחורי הראש היתה קיימת המילה ספיר, כמו שהיתה קיימת הטבעת הנפלאה של אמא שלי המשובצת ספיר, אבל רק הבוקר הסתכלתי מהי ומיהי אבן הספיר. ובכן הפתעה הפתעה. שמה הוא בדיוק מה שהיא, כלומר המילה ספירוס σάπφειρος ביוונית: 'אבן כחולה' וזהו כמה משמח לגלות עכשיו, הכינוי שלי.

.

            …בכל שושנה מתגוררת

               ציפור ספירית

               ששמה "וכתתו".

               / זלדה

.

אז אני לא אשנה את השם שהלך איתי חמישים שנים וימשיך כבר לתמיד. אבל לכבוד האפשרויות הנהדרות ולכבוד הכינוי שלי שעכשיו הוא כבר רק חצי סודי, החלטתי לצלם דברים כחולים כל היום. צילמתי בדרך לשוק הכרמל, שם, ובדרך חזרה.

.

אני מחפשת את הכחולים בכל מקום וכמו תמיד הדברים הכי יפים הם אלה שאי אפשר לי לצלם: עיניים כחולות של בחור שזוף, ציפורני הרגלים של חברה שאני פוגשת ברחוב שמתלוות לסנדלי שושנים לבנים משגעים, וגם חתיכות שמים שאני מגלה במקומות לא צפויים.

.

.

.

.

שתי התחנות הטעימות היו 'חומוס הכרמל' וביתה של חברה. שם, קיבלתי קפה עם כדורי שוקולד וגם שני כחולים ממש מוצלחים. תראו איזה יופי הציור שציירה מיס רוארק סוגר את המעגל של השוק.

.

.

.

ואחרונה חביבה, צילמתי את אבן החן הכחולה הכי חשובה בעירי האהובה תל אביב, זו שכולם מחפשים לשווא, ורק מעטים מוצאים.

אבני החן שלי

3 בספטמבר 2012

טז' באלול

זה משהו שכבר הרבה זמן אני מתכננת לעשות כאן בבלוג, והנה במקרה התחיל מעצמו. תגובתה של אלה לרשומה הקודמת, הדליקה לי את הזיכרון ואת הרעיון לרשומה הזו. אז אם אצליח בתכנון הנ"ל, הרשומה הזו תייצר תגובה שתדליק אותי הלאה וכו'. אחלו לי הצלחה, והגיבו ביצירתיות למען הדורות הבאים.

פרט שחשוב לדעת וחשיבותו תתברר בהמשך: לפני הרבה שנים אבא שלי חשב לעברת את שם המשפחה שלנו. הרעיונות שלו היו דברים בסגנון 'אבני', 'שחם', 'גזית' ושות', אבל ביננו, השם הזה שלנו הרי לא בא מאבנים גדולות ושגיבות שכאלה, כי אם מאבני חן שהיו קשורות מן הסתם במשלח ידם של אבותנו הקדומים במזרח אירופה.

.

ולסיפורנו דהיום. המדרון של חוף עליה ביפו היה פעם מזבלה. גיליתי את זה כשעבדתי בסטודיו לאנימציה (לפני כל כך הרבה שנים שלפעמים נדמה לי שחלמתי את זה). הסטודיו הזה שכן בבית מופלא לא רחוק מהים של יפו, ומישהו שעבד איתי הביא משם משהו שהעיף לי את הלב. ראיתי, לא הבנתי, הבנתי ודי. גם אני רוצה כזה הכרזתי. תגובה של חמדנית, אני מודה.

.

ומאז, בכל פעם שנזדמן, טיילתי לי על הר הזבל ששפכו אל הים וחיפשתי בו את האוצרות האלה. מרצפות שהיו חלק מהריסות של דירות ששיפצו בתל אביב, הפכו בעזרתו האדיבה והאובססיבית של הים, לחלוקי ים מצויירים שכל אחד מהם הוא יצירת אמנות חד פעמית.

.

.

והנה הן, נמצאו לי האבנים, לקשור את שמי אליהן באהבה. תחשבו על כל ההיבטים הרגשיים / אמנותיים / פילוסופיים / חברתיים הגלומים באבנים האלה בעצמכם, אתם יודעים למה אני מתכוונת, נכון? אני צילמתי כמיטב יכולתי, ובחרתי. וזה לא היה קל לבחור הן יפות כל כך.

.

.

בחלק מהשנים שעברו מאז נאספו, הן עוררו בי רגשי אשם על שגנבתי אותן לכאורה מהחוף. אבל מאז שהבולדוזרים הורידו את הגבעה ההיא, כמו שאמרה אלה בתגובתה, אני מרגישה כאילו הצלתי ואני שומרת מכל משמר, שריד קדום וחשוב של העיר שאני אוהבת.

.

.

כנפיים ירוקות

30 באוגוסט 2012

יא' באלול

דבר ראשון שאני בודקת, זה את הגומיות האלה שמחזיקות את התיק מאחורה על הסבל. אחרי מה שקרה לי לפני שנה בדיוק, כן ממש היום, אז קודם כל זה. אחר כך אני מקיפה אותם בסדר קבוע: יש אוויר בשני הגלגלים, הילוכים תקינים, פעמון עובד, כיסא יורד וננעל ויציב. טוב, אז עכשיו איזה מספר הם, ותפילה קטנה שהם אכן רשומים כקיימים להשכרה. אם כל זה עבר בשלום, אני מעבירה את הצ'יפ, מכניסה את הקוד, לוקחת את האופניים.

.

.

עכשיו קשירה יסודית ובדיקת יציבות של התיק, וקדימה לדרך. את רוב הנעורים שלי העברתי ככה. אל הקן של התנועה, לשיעור פסנתר או לשיעור חשבון אצל סבא חיים, תמיד על האופניים. הרגע הזה שבו את מתיישבת ומתחילה לדווש, או אם לדייק בגלל הרגליים הקצרות תמיד קודם דיווש ואחר כך ההתיישבות. זהו רגע שבו את הופכת מיצור הולך על שתיים שנושא את כובד משקלו על עצמו, ליצור עם גלגלים. המהירות שלך מוכפלת ומשולשת, לפעמים את ממש ממריאה אל על. כשעשיתי את רשיון הנהיגה בגיל ממש ממש מאוחר, גיליתי את השימחה הזו כשהיא מועצמת שבעתיים, אבל עדיין, המקום הראשוני שמור לעליה על האופניים.

.

.

התכנית היתה הרבה יותר שאפתנית. עכשיו יש לי זמן אבל אולי הייתי צריכה לקיים אותה בסתיו או אפילו בחורף. החום הכבד ומצבי הרוח ההפכפכים שלי הקטינו אותה, אבל בכל זאת זה היה חודש של אופניים ואני שמחה בו כמו שהוא היה. עפתי לי בעירי האהובה, צילצלתי לפעמים כדי שיפנו לי את הדרך, עצרתי כדי לצלם, לשתות קפה, לחלום ולכתוב.

.

.

הפרויקט הזה הוא כל כך חשוב ואני כל כך מקווה שהבעיות שיש לפעמים יתוקנו ויהיו עוד שיפורים, עוד תחנות ואופניים, והכי חשוב, שיהיו עוד הרבה רוכבים בעיר והרבה פחות מכוניות, כי זאת המטרה והיא כל כך חשובה. האופניים בצילום הראשון הם כמובן אופניים של מישהו, אלה שאני רוכבת עליהם, ירוקים סטנדרטיים.

לכל ירוק יש שני צדדים

28 באוגוסט 2012

י' באלול

במסעותי בעירי, ברגל ועל האופניים, אי אפשר לי שלא להגיע למחשבה הקבועה: תל אביב היא עיר עם הפרעה דו קוטבית חריפה. מחד, היא מורעלת ומרעילה. האוויר שלה מפוייח, החנויות שלה מציעות מבחר סוגי רעל מרשים ומגוון, הבתים שלה מתפוררים, רקובים ומחלידים, היא מכוסה בטינופת. אבל היא גם צומחת ופורחת להפתיע, השדרות שלה, הרחובות, מתפרצים בשפע של עלווה וציוצים. הצאלונים לוהבים בעיתם והסיגלונים מרהיבים בשעתם, וורוד וסגול באים בעונתם.

מצבי הרוח של העיר הזאת מתחלפים במהירות האור שברמזור. הרעש מתחרה ביופי והעצב נלחם בשמחה, וזה ניכר בה בשני סוגי הירוק שאני פוגשת בשיטוטי. ישנו הירוק הרעיל. הירוק הסינטטי העצוב. זה שהולך טוב עם לכלוך ועזובה, שמעלה דמעות של עצב וכעס.

 .

.

.

.

וישנו הירוק החי, זה שצומח, במקומות הכי מפתיעים, שמנצח את הכל, שנותן תיקווה ונחמה. כמו למשל לראות את העשבים שגדלים מסביב לשעוני המים, מנצלים כל טיפה של חיים.

.

.

.

או להיתקל בשער לצדיקים שגפן משתרגת עליו, בפינה מוצלת בלב ליבו של הרעש. והכי יפה, לשבת בבית קפה ולפגוש פתאום עגבניה.

.

על האופניים אל הירח

26 באוגוסט 2012

ח' באלול

אח איזה בוקר. הוא התחיל בכך שהפכתי לאזרחית קשישה מן המניין. מסתבר שאחרי גיל חמישים מקבלים את הזכות המפוקפקת משהו, להגיע ללשכת העבודה פעם בחודש במקום פעם בשבוע. נו ומה, מה אעשה עכשיו עם בקרי יום ראשון שכבר נהיו לי לרוטינה נעימה של נקיפת אצבע ורכיבת אופניים? טוב בסדר. אני קשישה וזהו. אז אחרי שקיבלתי את התואר ואת ההטבה הנלווית אליו, עליתי על האופניים כצעירה לכל דבר. ודווקא, דווקא עליתי את העלייה של דיזנגוף, בכוונה, כי אני עדיין צעירה ומדוושת להפליא. צילמתי את הדבר היפה הזה שכבר המון זמן אני מתכננת לצלם. ואז גלשתי במורד שדרות בן ציון, וקשרתי את האופניים והלכתי לדיזנגוף סנטר שכבר הזכרתי כאן כמה אני אוהבת אותו.

.

הרחוב חם והביל ואז כשנכנסים לבניין הממשלה המיזוג מקפיא, ואז שוב החום של הרחוב ואז הקור שבדיזנגוף סנטר, והגוף מחשב להסדק מהמעברים האלה. לקח לי קצת זמן אבל אז הבנתי, שזהו בוקר שכזה, כי יש בקרים זיגזג, מה לעשות. רגע אחד את בשיחה מענגת עם מוכרת צעירה בחנות ספרים, וקונה שניים נפלאים ויוצאת ברוח מרוממת, ורגע אחר כך את מגלה שבשרותים של הסנטר הכניסו המצאה שטנית. אז זה ככה, בימינו אין מקום שקט. אין שקט לעיניים ואין שקט לאוזניים וגם לעשות פיפי כבר אי אפשר בשקט. אז התרגלתי למוסיקה הזו הרועמת בכל מקום אבל היום נדהמתי לגלות שאם אני רוצה לסדר את השיער שנפרע לי, אני צריכה לראות במראה לא את עצמי, כי אם פרסומת. במראה שבשירותים, כן, בחיי. זה כל כך נורא שזה הטיס אותי למשרדי הקניון להתלונן. טוב אז אני קשישה וגם נרגנת.

.

.

.

ואז הבנתי שהולך להיות משהו ממש טוב עכשיו: אני הולכת לראות סרט. אבל אויה. ההנאה בראיית הסרט התערבבה עם עוגמת נפש של מפגש עם צדקנות. כן, צדקנות, הצורך הזה לחנך אנשים? הוא יכול להיות עניין מאוד אלים לפעמים ואני כבר ראיתי את הסרט עם משהו מזמזם ברקע שנשאר מהאישה שהיתה חייבת לחנך אותי. וזה סרט כל כך יפה 'ממלכת אור הירח', תלכו. סרט שמימדים של פיכחון ואגדה משמשים בו בערבוביה, סרט על האפשרות לתיקון, על הזדמנות שניה לכל אחד ויהיה מוזר או חריג ככל שיהיה, סרט על אנושיות. וגם סרט יפה במובן היופי של המילה, כל תמונה בו פוצעת את הלב. וכמה מתאים לראות אותו היום, המקום שבו מתחיל הסרט נקרא 'קצה הקיץ' כן, ממש ככה.

.

את הדרך הביתה עשיתי ברגל, הליכה נעימה ומייסרת גם יחד, זיגזג בין מראות מקסימים כמו אישה עם גור שחור מתוק, והמוני הורים וילדים שחוגגים את היום האחרון של החופש הגדול, ומראות קשים כמו עשרות כרטיסי הזנות שמפוזרים על המדרכה שלא היה לי היום את תעצומות הנפש והכוח להתכופף ולאסוף. כן יש בקרים זיגזג והגרון נחנק מדמעות ואז מתמלא בלב שקופץ אליו משמחה וחוזר חלילה, והנפש נסדקת מהמעברים האלה בין קור וחום.

מיליונר, משורר, ומשהו אחר

6 באוגוסט 2012

יח' באב

.

אם תכננתי לרכוב את זה על אופניים, אז אפשר להחשיב את זו כרשומה מהמניין? כי אני תיכננתי, לעוף על השדרות, לטוס על פניהן ככה שהכל יהיה מריחה מהירה של צבע ירוק. למצוא את הדרך להעביר את משיכות המכחול האלה למילים. אבל זה לא הלך. שתי תחנות האופניים הירוקים ברוטשילד היו מקולקלות, ככה שהלכתי לאט, ומאקספרסיוניזם עברתי לאימפרסיוניזם.

.

.

.

אורות וצללים בירוק וחום, כתמי אנשים בלבנים כחולים אדומים.

בין שדרות רוטשילד לשדרות ח"ן הצלחתי בכל זאת לעשות משהו שתכננתי. בכל יום ראשון אני רואה מהאוטובוס, ומבטיחה לעצמי שאבוא להביט מקרוב ולצלם,

                       את שורת הפורטרטים הזו שצייר עלום עשה במעבר בין הבימה להיכל התרבות, היכן שהיתה פעם הגינה הקטנה והאינטימית ועכשיו, אוף. טוב נעזוב, בחזרה לפורטרטים*: כתום עז ואקספרסיבי,  אני ממליצה ללחוץ ולהגדיל זה באמת יפה איך שזה עשוי. כמה מריחות פרועות קו שחור שאולי מסמן אוזניות, והבעות (זה הפירוש שלי שאין לו שום ביסוס) של מישהו שמאוד נהנה ממה שהוא שומע.

.

* במציאות הם יותר מרווחים ביניהם, ויש גם הרבה לכלוך מסביב.