בבית בדרך

יד' בתשרי

אני מכירה אישה אחת, שבכל חייה כולם גרה רק שנה אחת בדירה שכורה. והיא אומרת, שזו היתה אחת השנים הכי יפות שלה. ושלא תחשבו שהבתים, שלושה במספר, שהיא חיה בהם בשאר השנים לא היו שווים. הם היו מה זה שווים: בתי קרקע, שהיא עשתה אותם יפים, עם גינות שהיא טיפחה, בתים נהדרים. אבל היה משהו אחר, משהו באותה דירה סתמית, בבניין מגורים, שהיה צריך לעלות אליה במעלית. היה שם חופש, פשוט חופש מלהיות בעלת הבית. חופש מלטפח ולדאוג, מלנקות ולהשקות, מהמון דאגות גדולות וקטנות שיש בתחזוקת בית משלך. משהו בלחיות עם מינימום חפצים, כמעט בלי שום חפצי נוי ומשקל יתר. משהו בלהיות בדרך, מהבית הקודם אל הבית הבא וליהנות מהדרך הזו. מהמדבר הזה אפילו הייתי אומרת.

בני ישראל אמנם הרבו בקיטורים, כי בכל זאת. קודם כל הם בני ישראל אחרי הכל, וחוץ מזה ארבעים שנה, נו, ארבעים. אבל העובדה שהם הרבו גם לתקוע כל מיני מקלות בגלגלי ההגעה אל הארץ המובטחת מצביעה לדעתי על זה שאולי גם הם הפיקו איזו שהיא הנאת חופש מסוימת מהיותם חסרי בית.

ואני, שבית תמיד היה אחד הדברים הכי חשובים לי בעולם, ושלא אהבתי להתארח אצל אחרים כל כך, ושצברתי המון דברים וספרים ותמונות ומה לא, נו אתם כבר יודעים, אתן כבר ראיתן את כל מה שהתנשלתי ממנו במעבר לכאן. אז אני גרה עכשיו בבית שאינו שלי, ולא סתם בבית אלא באוהל, ורוב הרהיטים והחפצים והכלים הם של אנשים אחרים. כל כך שונה מכל מה שעשיתי עד היום בחיים, וטוב לי, כמה טוב לי.

חלק מהטוב הזה נובע מהטעם הנעים ומהאנרגיות הטובות של בעלי הבית. חלק בא מהסביבה, מהטבע, מהאוויר, מהגליל. אבל יש עוד חלק, זה של החופש. של ההרפתקאה. של הדרך הזו הלא נודעת מהבית הקודם אל הבית הבא.

של ההרגשה החדשה, המפתיעה והמרעננת, שאני מרגישה בכל בוקר כשאני קמה ובכל לילה כשאני הולכת לישון, שבית זה איפה שטוב לך, ושהעולם כולו הוא הבית שלך.

חג סוכות שמח לכם, תיהנו מהדרך, ותהיו בבית איפה שאתם.