[16] לילה ובוקר

21 בפברואר 2018

לטקס הקטן, הפשוט וגם מורכב, שלה ושל אושיק בכל לילה, היתה שותפה קטנה ותמימה. שיבא היתה באה ונשכבת היכן שהוא ביניהם, או עליהם, או למרגלותיהם, ושומרת על שנתם. בבוקר היתה מקיימת את הכלל של אחרונה להירדם ראשונה להשכים, ומשכימה אותם בליקלוקים, טפיפות נמרצות וגירודים רומזניים בדלת.

שיבא נבחה עכשיו, דבר שהיא עושה לעיתים ממש נדירות. שיבא עמדה באמצע החדר ונבחה. האור בחדר דלק, בהיר ומגרד, ותרצה עמדה בדלת. היא ואושיק עברו בחטף ממצב של שינה עמוקה וסבוכת איברים לעירות. לישיבה ממצמצת מול תרצה העומדת, כושלת, בפתח המומה. היא הביאה לכאן את הדראמה שלה, וזו נפלה ונשמטה לרגלֵי מה שהיא גילתה בחדר. מה? מה? מה? היא גימגמה ועברה לאנגלית והסמיקה וכמעט נפלה כשהם הבינו שהיא שיכורה מאוד. מאוד.

אושיק התעשת ראשון. הוא קם, חיבק אותה ואמר: אמא, מה קרה, את נראית זוועה. מנסה להסיט את כל משקלו של הרגע הזה אליה, מודע לכשלונו. היא בכלל לא ענתה לו. בגלל שהוא עמד לידה, אז בתחום מבטה הלטוש של תרצה נשארה רק היא, יושבת במיטה סמוקה. אז היא עשתה משהו מטופש, לא היתה לה ברירה. היא כיסתה את עצמה אל מעל לראש ולחשה אליהם מתחת לשמיכה: תלכו מכן. תצאו מכאן. תעופו מכאן. בבקשה. ומכיוון שהם הלכו, יצאו, עפו משם, אז לא היה לה מושג מה אושיק אמר לתרצה ומה היא ענתה לו ואיך קרה שכשהיא העיזה לצאת מהחדר בבוקר הם ישבו להם במרפסת וצחקו כמו מטורפים. אושיק מתפתל ובועט ברגליו הארוכות ודמעות זולגות מעיניו ותרצה בצחוק הצ'לו היפיפה שלה שנשזרות בו תלונות על ההנג אובר החמור שלה.

תרצה יודעת לשתות, היא מסוגלת לגמוע בקבוקים שלמים ולערבב כאוות נפשה וכל מה שקורה זה רק עליצות קולנית. הדבר היחיד שיכול להביא אותה אל שיכרות זה אם היא שותה כשהיא בדיכאון. כמו שהיא אומרת: אסור לי לשתות על בטן עצובה. מאז האשפוז היא לא שתתה בכלל ואמש השלימה כנראה את כל החסר. בוקר טוב דבורי, תראי איזה שבת יפה. איאי אי יש לי פטישים בראש. ככה נשמע המשפט הראשון שהיא אמרה לה. הרימה זרועותיה ברמז שהיא רוצה חיבוק.

29

30

31.JPG

 

[15] שמש

19 בפברואר 2018

למחרת אותו מפגש מחריד בעיניה ומגניב בעיני אושיק, היו אמורים להיות לה שני מפגשים. אחד עם אותה קבוצה ומפגש ראשון עם קבוצה חדשה. היא היתה בטוחה שיתקשרו מבית הספר לבטל אבל לא התקשרו. היא היתה בטוחה שהילדים לא יבואו אבל הם באו. כולם. היא היתה בטוחה שהם לא ישתתפו אבל משהו באירוע המסעיר של אתמול, יצר אינטימיות מוזרה, חדשה, שהם היו שותפים בה כולם וכמה מפתיע, גם היא היתה שותפה. שירן, אלמוג וציפי חיבקו אותה כשנכנסו, דקל לחץ לה את היד נבוך, ועומר כינס את כולם והיסה אותם כדי שאפשר יהיה להתחיל.

היא לא האמינה לתרצה שאמרה לה אתמול: דבורי דיר, חוץ מזה שאת מתוקה ומקסימה וחכמה ומוכשרת, את חייבת להבין שהיה לך גם בגינרז לאק. מה? מזל של מתחילים? מה מזל כאן, תרצה, את לא קולטת מה שהלך שם. דבורי, את רוצה להתערב איתי, אמר אושיק, שמחר כולם יבואו וישתתפו ויהיה מפגש פיצוץ? פיצוץ היה היום, היא אמרה, והוא לא וויתר: פיצוץ, תקשיבי לי.

יא, איזה צעיף מגניב אמרה לה סיוון כשהיא נכנסה לכיתה. נערה שעוד לא הכירה אותה בכלל. מצחיק, הצעיפים שלה ושל אושיק מקסימים את הנערים והנערות האלה, דווקא אלה שברור שבגדים נמצאים גבוה מאוד בסולם  העדיפויות שלהם, שדופקים הופעה כל יום ללימודים, באופנה הכי עדכנית. ודווקא הצעיפים הכל כך לא עכשוויים, המעט עקומים, של תרצה, מהווים מוקד משיכה גם בהפסקות על הדשא וגם בכיתה. כשהיא בכיתה אושיק יושב על הדשא עם התרמוס הגדול הכחול של תרצה ועם תפוזים ואגוזים, והילדים שיוצאים מהכיתה שלה ומאחרות באים ויוצרים מעגל משלהם איתו. כשהיא יוצאת מהמפגשים שלה הלב שלה קצת נחמץ כי בחוץ בשמש היא רואה אותו ואת המעגל הקטן והספונטני שלו ושומעת את זנב השיחה שהתפתחה שם ומקנאה.

28

 

[14] גשם

13 בפברואר 2018

לפני שבוע בא לי צו גיוס, סססאמו, מה צו גיוס, מה? מה רוצים מהחיים של דקל, מה? ישימו אותי טבח, נהג, חימושניק מזויין, בחיים לא יתנו לי להיות קרבי, בחיים לא למה יש לי שלוש תיקים במשטרה, שתי תיקים סמים ותיק אחד תקיפה. מה אני יגיד להם הייתי ילד מטומטם, לא ידעתי מהחיים שלי? איפה, לא יאמינו לי, לא יקחו אותי, לא יקשיבו לי למה מה, דקל, אבא שלו בכלא, אמא שלו כל יום ברווחה, בבוקר מנקה בווילות ובערב מנקה בבית ספר. רק אני עוזר לה, רק אני. ומשאני ילד כאן כל הזמן טילים ומלחמות ומקלטים. פעם מצאתי כלב קטן, איזה חמוד, היה אוהב אותי, היה הולך איתי אז השכן המנייק הזה הרעיל אותו למה היה נובח מפריע לו, נמאס לי כל מקום הזה, רק חארות, כל העיירה המסריחה הזאת וכל המדינה הזאת על הזין שלי, לא הולך. לא הולך לצבא. באמאשלי אני לא הולך. שילכו אלה שהמדינה אוהבת אותם, אני לא איכפת לי כלום, על הזין שלי, במילא אף אחד לא איכפת לו.

דקל השתתק באותה פתאומיות שהוא התחיל לדבר. והשקט שנהיה בכיתה היה לא פחות ממפחיד. ברגע הראשון שהיא ראתה את דקל, היא חשבה לעצמה: מה פחות מתאים לו, השם שלו או הטרנינג המטופש הזה שיושב כל כך נמוך על התחת? כי היא לא ראתה אף פעם מישהו כל כך גוץ, וצפוף, ועבה כמו הדקל הזה, ועכשיו גוש השרירים הדחוס הזה עמד ושתק נבוך. רק הווריד שפעם לו בצוואר הסגיר סערת נפש שהעמידה הנונשלנטית שלו ניסתה להסתיר. הוא שיחק עם מצית ביד אחת ועם הנייד שלו ביד השניה, האוויר בכיתה קפא. מישהי השמיעה צליל חנוק שלא היה ברור אם הוא צחקוק או בכי, מישהי עשתה בלון עם המסטיק שהתפוצץ ופיצץ את הרגע, מהומת אלוהים פרצה. אי אפשר היה לבודד אף מילה מהבלגן הנוראי של צעקות, קללות, טפיחות על השכם, ציחקוקים, גרירת כיסאות, פיצוצי מסטיקים וצלילי אסמסים. כמה דקות אחר כך נשמע הצילצול בקושי מבעד למהומה. הנערים והנערות נעלמו בלי להגיד אפילו שלום, היא ישבה לבדה מול מעגל הכיסאות הריקים. ככה נגמר המפגש הראשון שלה לבד עם קבוצה בבית הספר. מחריד, היא אמרה. מגניב, אמר אושיק. זה לא שהם לא שיתפו פעולה, להיפך, שיתוף הפעולה היה כל כך מיידי וסוחף שהיא הרגישה כאילו לחצה על כפתור שמפעיל טורנדו וזה טילטל וערבל, הרים את כל הקבוצה והטיח אותה לרצפה, ולה לא היתה שום שליטה על כלום. המונולוג הזה של דקל סגר את המפגש בכך שהעלה ונשא את הסופה למעלה ורחוק והיא חששה שיחד איתו נישא ברוח כל המפעל היפה הזה שתרצה בנתה בעדינות ובשקדנות. למחרת היא היתה אמורה לפגוש אותם שוב כדי לסכם, ולפגוש עוד קבוצה חדשה.

26

27

אוי אני כל כך מצטערת, למה הכנסתי אתכם, סליחה, אוי, אלוהים אדירים, מה עשיתי, אני כל כך מצטערת, או מי גוד, אני מצטערת, אלוהים אוי. אושיק חטף התקפת צחוק ישר: אמא, תגידי, נדמה לי ששמעתי אותך אומרת אלוהים, זה את שאמרת אלוהים? תרצה התבלבלה לרגע אבל נסחפה עם הצחוק שלו. דווידי צפצף להם והם יצאו, כמו סתם שני זוגות, אחד צעיר יותר, ואחד מבוגר יותר, משהו כמעט טבעי, דור הורים ודור ילדים, בערך. ארוחת ערב טובה במקום יפה, בליל חורף, כוכבים נוצצים בשמים רטובים, אח מבוערת, סיידר חם ושיחה מלאה בצחוק טוב ועקיצות עדינות. דווידי על הקוקו שנעלם, אושיק על האופן שבו דווידי מפטם את תרצה, וכן הלאה. ערב נעים שכזה.

היה כבר הרבה אחרי חצות כששלושה קפצו מהג'יפ הגדול של דווידי, ואילו הרביעית התעקשה להמשיך לשבת שם ולצחקק. אמא, נו, יללה, מה את לא באה? אושיק שאל ותרצה אמרה במנגינה של נערה: לא, אני לא באה. לילה טוב דבורי, לילה טוב אושר שלי, לילה טוב. ודווידי הבהיר את הנקודה בחריקת צמיגים פסקנית. הם עמדו ברחוב הרטוב, שיבא עומדת באמצע ומעבירה את המבט ביניהם, וקשה לתאר את התערובת של הצחוק, הקללות היצירתיות והנביחות שהתחוללה שם. ששש, נשמעה הצעקה המוכרת כבר, שקט, תנו לישון.

[13] ברושים, דקלים, קברים

2 בפברואר 2018

תראי, עם ההסטוריה המחורבנת שלי, בכלל לא רצו לגייס אותי לצבא, את יודעת שאני בכלל לא נחשב יהודי? אמא שלי עם היושר הזה שלה לא הסתירה כלום, ואני קיבלתי פטור מהגיוס והייתי צריך להלחם על הזכות המפוקפקת הזו. כמו אדיוט, בגלל שכל החברים שלי התגייסו, הלכתי ונלחמתי ובסוף קיבלתי ועשיתי צבא כמו שצריך, קרבי וכל הבלגן. תרצה ישבה בשקט, הכינה שניצלים ואכלה את הקירות כל השלוש שנים. אבל קצת לפני השחרור התחילו להתעורר אצלי כל מיני שאלות, דברים שראיתי לא מצאו חן בעיני, היו לי כל מיני התקלויות לא טובות עם המפקדים שלי, במזל הצלחתי לגמור והשתחרר בלי להסתבך יותר מידי. בשניה שהייתי בחוץ הכל התפרץ בצורה מטורפת, כל מה שקברתי בפנים שלוש שנים כמעט, יצא, זה היה מחזה מאוד לא נעים. ברחתי להודו, סיממתי את עצמי, בחיי שהשתגעתי, לקח עוד שנתיים עד שקצת נרגעתי. כל הזמן הזה גם כן תרצה ישבה בשקט, חיכתה בסבלנות, בסוף היא קיבלה אותי בדיוק כמו שחלמה שאהיה: פציפיסט, צמחוני, פמיניסט, הכל.

אושיק מדבר ומדבר בשטף הזה שלו, הידים עם האצבעות הארוכות והחזקות עסוקות כל הזמן במשהו, וזה הסימן היחיד לכך שהמילים לא באות לו בקלות. הבהלה שלה כשהוא הפיל עליה ערב קודם את גזירת הקוקו ואת הפצצה אחרי זה, התעוררו איתה בבוקר: אושיק בוא ניסע קצת לטייל אני לא יכולה לנשום. הם נסעו לכינרת, ממש ממש מוקדם בבוקר, שחו שעה ארוכה, שכבו להתחמם בקרניים המעטות ואז הלכו לאכול את הסנדביצ’ים שלהם בבית הקברות בכינרת, ליד הקבר של רחל המשוררת. ערב קודם, כשהוא הוציא בקבוק בירה נוסף לו, ואחד לה וסגר את המקרר, הוא סיפר לה איפה הוא הכיר את נועם. זה היה במילואים הראשונים שלו, והוא סירב לעשות אותם בשטחים. בכלא היה נועם, בדיוק על אותו דבר. עכשיו היא הבינה הכל, את הדיבורים הסתומים של תרצה על זה שאושיק הוא תרבות נגד והוא ילד מהפכה, את הדרישה הנחרצת שלו שהיא תנחה את המפגשים, הכל התחבר ונהיה בלתי נסבל. להכניס אותך לבית ספר זה כמו להכניס ווירוס לגוף נטול חיסון, אה? בדיוק ככה, אסור שהם ידעו מי אני, השם משפחה שלי הוא השם של גידי עכשיו, אנחנו צריכים להעביר את השבועות הקרובים בזהירות ושלא יחשבו שאולי הסתרנו מהם משהו בכוונה. אז אולי פשוט נגיד להם? כן, בטח, נגיד להם, נפוצץ את הכל, נאכזב את תרצה ונצא פארשים מכל הכיוונים, לזה את מתכוונת? היא ידעה, וגם הוא, איזה מסע שכנוע מסובך ניהלה תרצה בדרך לכאן, כמה שיחות טלפון ומכתבים עד שהתרצו לה, כמה תנאים הותנו לפני שניתן האור הירוק. היא שתתה את הבירה שלה וקיוותה שתקהה מעט את תחושת החרדה שמילאה אותה, היא כעסה עליו וידעה שהוא לא באמת אשם, היא הלכה לישון איתו באותה דרך שנהיתה להם שיגרה, והרגישה את החיבוק שלו והיתה צריכה אותו יותר מתמיד.

25

השמש עלתה בשמים החלביים וקבוצות מטיילים התחילו להגיע לבית הקברות והקסם הקריר האפור אירופאי שלו פג, הם קמו ללכת. שתי נשים מבוגרות באו מולם בשביל, הן שרו בשקט, בשני קולות: מה ירבו פרחים בחורף על הכרך, דם הכלנית וכתם הכרכום, יש ימים פי שבע אז ירוק הירק, פי שבעים תכולה התכלת במרום. אחת מהן נעצה מבטה בחולצה של אושיק ופרצה בצחוק, חברתה הצטרפה לצחקוק כשהסתכלה לאן שהיא הצביעה, הן פשוט נעמדו מולם וחסמו להם את הדרך, צוחקות. אושיק חייך את החיוך השמור במיוחד לרגעים האלה, הוא לא לובש את החולצה הזו במקרה, הוא מאתגר את העולם, הוא בוחן את ההשפעה של האמירה הזו על מתדלקים, קופאיות, שוטרים, חיילות, מלצריות, מוכרי פיצוחים, מנקי רחוב, מורות ותלמידים. התגובות רבות שונות ומגוונות, מצחוק ועד רוגז. כשעוד היה לו הקוקו היו מי שחשבו שאולי הוא בכלל בחורה או איזה משהו באמצע והיו נורא נבוכים, עכשיו המראה שלו כבר לא מבלבל, והצחוק של שתי הנשים האלה איפשר לו לפתוח אצלן מחשבות שהסתובבו גם לה לאחרונה בגלל החולצה המתריסה: ככה נראית פמיניסטית. היא שואלת את עצמה אם גם היא פמיניסטית, היא שואלת את עצמה אם היתה יכולה להגיד את זה ככה בביטחון ובקול רם. כן, היא גדלה בשוויון מושלם עם אחיה, ובזכות האהבה שלה ושל אלכס יש לה קשר בריא עם הגוף שלה ויחס בריא למין, היא יודעת שאף פעם לא הגבילה את עצמה בשום דבר בגלל שהיא אישה, אבל. אבל היא גם יודעת מה שקרה לה באוניברסיטה, והיא יודעת מה שקורה לה עכשיו עם אושיק. היא רוצה ולא מעזה לשנות את מה שקורה לה עכשיו איתו, את התבנית הזו שהתקבעה. היא מחכה שהוא יעשה את זה ורק בגלל שהוא גבר והיא אישה. היא יודעת שהוא עצוב ובודד כמוה ואין לה אומץ לבדוק אם הוא גם אוהב כמוה, היא מחכה שהוא יעשה את התנועה הראשונה, שהוא יחצה את המרחק העצום שיש בין הגופים החבוקים שלהם בלילה. הם ישנו ביחד, עם מעט מאוד בגדים עליהם, סבוכי איברים, בשלווה ובנשימה מתואמת. אם מישהו היה שומע על זה הוא לא היה מאמין, ולכן אף אחד לא שמע על זה, ואפילו הם התנהגו כאילו הם לא יודעים. אישה בת יותר משלושים וגבר שמתקרב לארבעים, משתטים ביום כמו ילדים, מתחבקים בלילה כמו ילדים, אבודים כמו שרק ילדים יודעים להיות.

[12] גירניום ואורנים

23 בינואר 2018

22

24

בבוקר הראשון שלה ושל אושיק בבית בראש פינה, היא התעוררה בתוך קן גדול ונעים, והקן היה עשוי מאושיק, שהיה כרוך סביבה לגמרי, שניהם בבגדים של אתמול ובנעלים. היא נחלצה מהקן הזה לאט ובשקט מקווה שהוא באמת ישן אבל ליתר ביטחון לא מביטה לבדוק. יצאה לאוטו הגדול להביא בגדים וכלי רחצה, נתנה לאושיק מברשת שיניים חדשה מהמלאי וחולצה של תרצה. הוא נכנס אחריה להתקלח ורק כשיצא היא ראתה איזה חולצה הביאה לו. יפה, יפה לך היא אמרה: ככה נראית פמיניסטית. ואף מילה, כמובן, אף מילה על מה שקרה בלילה. והנה עכשיו יורד הלילה השני שלהם בבית בראש פינה והם דוחים את שעת השינה עוד ועוד.

מכיוון שהיא מי שהיא, אושיק זה אושיק ותרצה היא תרצה, ממלא כל אחד מהם את תפקידו נאמנה בשמירת האופטימיות ככותרת ראשית בסיפור הזה. הם דנים שוב בעניינים המעשיים, מייצרים עוד שטויות שאפשר יהיה לצחוק מהן, ואף מילה, אף מילה על מה שקרה בלילה. אבל אז מגיע אסמס מתרצה, שוב אותו אחד מאתמול, לשניהם. הם מקבלים אותם באותו רגע ומביטים בהם בשתיקה ונאנחים ביחד, היא הולכת להתקלח, ונכנסת למיטה, הוא נכנס למקלחת אחריה וכשהיא כבר מנומנמת הוא נכנס למיטה ושוכב לידה ועוטף אותה שוב באותה תנועה, הפעם בלי שתגיע אפילו לנקודה של החלום והצעקה שהביאו אותו לכאן אמש, הוא מייצר שוב את אותו קן גדול ונעים וככה הם נרדמים.

רגע לפני שנרדמה היא נזכרה פתאום בחיוך של נועם כשנפרדו שם בצומת, הוא רכב על האופנוע ליד האוטו הגדול עד שהגיעו למקום בו התפצלו הדרכים שלהם, הוריד את הקסדה והכניס את הראש שלו לחלון שלה ונישק אותה על השפתים וחייך חיוך עצוב במקצת, היא החזירה לו נשיקה על הלחי והוא הלך לצד של אושיק להפרד ממנו גם בנשיקה.

בבוקר השני, תרגיל ההיחלצות שלה מהקן של אושיק היה קצת יותר מביך כי הם היו קצת פחות לבושים מאתמול, ולכן גם יותר מהיר ויעיל. הם דיברו קצת עם תרצה בטלפון ואז אכלו ארוחת בוקר על המרפסת עמוסת הגירניום בריח המשכר של הגליל בבוקר. מאז שדווידי בכיסא גלגלים הוא לא מגיע לכאן יותר, צילה וצור הבן הבכור שלהם ומשפחתו באים מדי פעם, ובשאר הזמן הבית הוא צימר שמנוהל על ידי השכנים ולכן הוא מסודר ומאובזר ויפה להלל, ולכן גם אפשר לקבל כאלה ארוחות בוקר נפלאות. שיבא מקבלת היום חביתה בלעדית משלה.

אבל הבטחת לה אושיק, הבטחת לה, אתה לא יכול לבטל עכשיו. היא משתמשת בנשק יום הדין, היא יודעת, אבל אושיק משגע אותה בהלוך ושוב שלו, בהתחבטויות התלבטויות שלו, מסכים ומתחרט ושוב מסכים ושוב. אושיק תפסיק עם זה כבר, אתה הבטחת לה ואתה תעשה את זה ודי. היא מתחילה לפרט את מספר המפגשים שעוד נותרו והוא משתתק. ואז הוא שותה את הלגימה האחרונה של הקפה שלו ונעמד ואומר: דבורי, אנחנו נעשה את זה ביחד או בכלל לא, את שומעת? זהו. ולקח לה קצת זמן עד שהבינה כמה צדק, לקח לה עוד קצת זמן להבין את מה שהוא הבין, לקח לה עוד קצת זמן עד שהודתה לו על המהלך הזה, כי באותו רגע, כשהוא אמר ככה את הדברים והיא שמעה את הנחרצות הסופית באמירה שלו, היא רצתה להרוג אותו, לא פחות.

היא ישבה מול הלפטופ וניסתה לשנן שוב את מהלך המפגש שלה שנועד להתקיים כעבור יומיים. לשמחתה הוא יהיה עם קבוצה שכבר נפגשה פעם אחת עם תרצה. בדיעבד, הסתבר שהשמחה הזו לא היתה מוצדקת, אבל באותו ערב זה הרגיע אותה קצת. פתאום אושיק עמד מולה עם מספרים: תגזרי. מה פתאום, השתגעת? למה? תגזרי דבורי, מהר. אבל למה, אושיק? אני אסביר לך אחרי שתגזרי. הוא התעקש בקול נשבר. תגזרי כבר נו יא אללה שלך תגזרי. וכשהוא החזיק את הקוקו המנותק מהראש היא חשבה שהוא הולך להתעלף, אבל במקום זה הוא רץ החוצה וזרק אותו בפח הגדול שבחצר, וחזר והוציא בקבוק בירה מהמקרר ושתה אותו בשלוש לגימות גדולות עומד מול המקרר הפתוח ובוהה. היא חשבה לעצמה: הוא יותר יפה אפילו עכשיו, ואמרה: אני חושבת שהבנתי, תסגור את המקרר בבקשה. דבורי, אסור שבבית הספר ידעו מי אני, אם הם יגלו זה הסוף של כל הסיפור. מי אתה, אושיק? מה, רצחת מישהו? לא, אבל מבחינת בית הספר יכול להיות שאם הייתי רוצח מישהו זה היה פחות חמור. מה עשית, אושיק, נו כבר תסגור את המקרר. הוא התנער, הוציא עוד בקבוק בשבילו ואחד בשבילה, סגר, וישב מולה. דבורי את יודעת איפה נועם ואני הכרנו?

בית הספר שבו מתקיימים המפגשים שלהן בצפון, הוא בית ספר תיכון איזורי שנמצא בקיבוץ צפוני, ובו לומדים בני נוער מכל הסוגים האפשריים הקיימים בחברה הישראלית: בני קיבוצים ומושבים, נערים ונערות מעיירות פיתוח, אשכנזים ומזרחיים, עולים מרוסיה ומאתיופיה, דרוזים, ערבים ויהודים, חילוניים ודתיים. תערובת מעניינת, מאתגרת ונפיצה מאוד. מגוון התשובות שתרצה קיבלה כתשובה על השאלה ההיא שלה, נע בין האישי מאוד, נו מי כבר יכול לעצבן אותם? ההורים האחים והחברים שלהם, ומגיע אחרי שתיקה ארוכה ונבוכה אל החברתי, הדתי והלאומי. בעוד שבעניינים האישיים הם יכולים לגלות סולידריות ולמצוא הרבה מכנים משותפים, הרי בקצה השני נחו להם כל הדברים הדליקים, פרצו הויכוחים המרים, הרבה כאב ואלימות הוצפו אל פני השטח. בדרך כלל ידעה תרצה לנווט את ספינת המפגש אל מים רגועים לקראת סופו, ורק לעיתים רחוקות היה צריך לקרוא למורה התורן או למורה האחראית. את המפגש תרצה היתה מסיימת תמיד בטקס שהיא ייבאה מימי נעורי הפרחים שלה, טקס של ריפוי ושלום. כי תרצה התעקשה לתת לילדים האלה את שתי המתנות גם יחד. היא רצתה לאפשר להם להרגיש את הזעם שלהם, את חוסר הנחת שלהם ולנתב אותם לעשיה, אבל גם את הידיעה שזה חייב לבוא עם חמלה לצד השני, עם נכונות למצוא פשרה או לפחות לעשות מאמץ לא להשאר בכעס בסופו של הדיון, קשה ככל שלא יהיה. טוב, מהצד כשתרצה עושה את זה, זה נראה יותר קל, היא גלתה כשסילון הקיטור הראשון פרץ במפגש הראשון שלה עם הקבוצה הראשונה.

ביום שני כשהגיעו לבית החולים דווידי כבר היה שם לפניהם. הם נעצרו בדלת. אושיק התכופף ולחש לה באוזן: העכביש החרמן. והיא התחילה לצחקק, ותרצה שאלה מה קרה והסמיקה, כי היא ידעה בדיוק מה קרה, ואז היא התרוממה על קצות אצבעותיה ולחשה לו באוזן: הגמד הנכלולי, ועכשיו שניהם התפוצצו מצחוק ודווידי סוף סוף הבין שגם הוא צריך להיות נבוך עכשיו, אז הוא גילגל עצמו לחלון וצרח על מישהו.

אושיק התיישב ליד תרצה ופתח את הלפטופ והתחיל לעבור איתה על המפגשים והחומרים והיא הסתכלה עליהם וחשבה, שההתדרדרות במצב של תרצה, שכל המשבר הזה, הוא מין קטליזטור מוזר לכל מיני התרחשויות ותהליכים. שלצד הכאב והמחלה קורים דברים חדשים ומרגשים, שאפשר למצוא אוצרות בתוך ערימת הזבל המחורבנת הזו של החיים.

תרצה היתה בבית החולים שבוע בדיוק, היא קיבלה עירויים מחזקים והוראות תזונה ומנוחה מחמירות ושוחררה לבית בראש פינה. היא ישבה לה במרפסת בכיסא נוח, קראה והקשיבה למוסיקה, אכלה פירות יבשים, הקשיבה לחוויות שלה מבית הספר ונתנה לה עצות טובות וטיפים קטנים. תרצה לא ידעה שבכל לילה אחרי שלקחה את הכדור שלה וישנה את שנת הישרים שלה התקיימה אותה שיגרה שתוקה שהתחילה בלילה הראשון: היא מתקלחת ונכנסת למיטה וכשהיא כבר כמעט על סף השינה אושיק בא ושוכב מאחוריה וכורך סביבה את האיברים הארוכים שלו וככה הם נרדמים. בלילה השלישי שזה קרה היא הבינה: זה לא רק היא שזקוקה לקירבה המנחמת הזו, הוא עוטף אותה אבל מתעטף בה גם כן, בדיוק באותה תנועה. זה היה קל מאוד להסתיר את זה מתרצה, כי גם בבוקר היא לא ממש מזנקת מהמיטה, אלא משתעלת וגונחת ועושה המון רעש כדי שמישהו יבוא לעזור לה לקום בלי שתצטרך לבקש. האמת היא שכל ההתנהלות שלה בבית הקטן והיפה הזה מאוד מאוד קשה לה, עם כל המעברונים הצרים, המדרגות והכוכים. דווידי אפילו לא יכול להכנס, אז בבוקר הם מביאים אותה לבית המלון בו הוא מתאכסן או לבית הקפה ומשאירים אותה איתו. הוא הפך לחלק משגרת היום שלהם ולמרות שאת רגשותיה המשיכה תרצה להסתיר בקנאות, הרי הדחפים שלה לחלוק היו לא פחות חזקים, היא היתה אומרת: דווידי אמר ככה, או דווידי סיפר לי ש, והם היו מגחכים, והיא היתה מסמיקה וכל זה היה נחמד מאוד עד שיום אחד אחרי שתרצה ירדה מהאוטו הוא התחיל שוב ופתאום לא התחשק לה לצחוק. איזה רעים אנחנו, אושיק, זה לא יפה. מה לא יפה, שאני צוחק על אמא שלי ועל דווידי? די נו, דבורי, יש לך מושג כמה אני שמח בשבילה? כן, זה גדול, נכון? כן, זה הרבה יותר גדול ממה שאת אפילו מתארת לעצמך. את קולטת שהיא תמיד נשארה נאמנה לאבא שלי בעצם, לאבא שלי, הביולוגי אני מתכוון. מגיל תשע עשרה ועד עכשיו לא היתה לה אהבה, זאת האמת, בחיי. היו לה המון מאהבים, ואחר כך גידי, ואחר כך כלום. איזה חרא, הא? תגיד, את גידי היא לא אהבה בכלל? לא, ואני ראיתי את זה משהייתי ממש ממש קטן. היא לא שנאה אותו, אבל היא לא אהבה אותו והם לא היו באמת חברים. הוא היה איש טוב בדרכו, אבל הוא בכלל בכלל לא התאים לה. ואת יודעת מה, אולי בשביל זה היא נשארה איתו, כדי שתוכל להמשיך לסגוד לאהבה הגדולה השלה, לאהבה המתה שלה, בלי שאף אחד באמת לא יפריע לה. והוא, הוא אהב אותה? כן, נורא, הוא העריץ אותה עד הרגע האחרון, כבר היתה לו אישה ביוהנסבורג, פגשתי אותה, נחמדה, התאימה לו ממש, אבל בכל פעם שהיה בא לבקר בארץ, היה חוזר לאותו מצב בדיוק, מסתכל עליה במבט המסכן הזה, מה זה שנאתי אותה בשבילו. וזה מה שאתה ראית, משהיית ילד? בזה אתה גדלת? הורים שלא אוהבים אחד את השני, לא, יותר גרוע, איש שאוהב אישה שלא אוהבת אותו בחזרה? היא אמרה את זה מהר מידי והפתיעה את עצמה לא פחות ממה שהפתיעה אותו. הוא הרים את העיניים שלו פתאום, והיא ראתה שהיא זרקה עכשיו אבן כבדה אל תוך הכחול הצלול הרוגע שלו. איך ידעת את זה אישה מכשפה שכמוך? איך הבנת את זה ישר? את יודעת כמה שנים לקח לי להבין איך אני משחזר את זה, ועוד כל כך הרבה שנים להתנתק? והיא שוב לא עצרה את עצמה: אבל לא התנתקת, נכון?

23

[11] תכלת וענני סתיו

17 בינואר 2018

לשיבא יש תאווה מטורפת לחביתה, היא חיסלה תוך שניות את מנת האוכל שהיא נתנה לא ואז באה לנדנד להם. אושיק הכי נדיב, אחריו נועם, והיא הכי קשוחה עם הכלבה שלה, אבל זה בגלל שהיא אוהבת חביתה כמעט כמוה. נועם שאל את השאלות המתבקשות, לכל שאלה, כמו בבושקות עוד שאלה בבטנה, והאחרונה, הכי חמודה. מה עם תרצה, איך היא מרגישה? איפה ישנתם? מי זה דווידי? מה? מה הוא עשה? ועכשיו הגיע תורו לתרום פנינה משלו להיכל התהילה של הקללות. אחרי אותו מטח צחוק ראשון בבית הקפה, הם המשיכו לצרוח מצחוק בלחש, כשכל אחד בתורו מקלל את דווידי בקללה יצירתית ומלאת חיבה: עכביש זקן אחד, גמד חרמן, מַלַח שובב, וכשגמרו לשתות את הקפה לקחו שלוש ארוחות בוקר ונסעו לשחרר את נועם.

21

הריצ'רץ' של האוהל הקטנטן של נועם נפתח מעט לשמע הטירטור של האוטו הגדול, וממנו הציצו שני פרצופים מתוקים, מחייכים ומפהקים. ליד האוהל שלו עמד האוהל הקטנטן של אושיק וביניהם עמד האופנוע הגדול. לנועם ואושיק יש הסטוריה מפוארת של טיולים ארוכים בעולם, בדיוק במתכונת הזו: אופנוע, שני אוהלים קטנטנים, תרמיל ענק, המון תושיה ואומץ, וחברות גדולה ויציבה. נועם לא היה צריך שיגידו לו מה לעשות, הוא בנה את האוהל של אושיק וכינס לתוכו את כל מה שנעזב בחיפזון במחנה הקטן שלהן, כיסאות מתקפלים, פנסים, גזיה, כלי בישול ואוכל, ועוד כל מיני, שהוא דאג לסדר ולהגן מפני הטל. שיבא ישנה איתו באוהל שלו, כאילו זה עניין רגיל, והיא טיפה נעלבה לראות את האינטימיות הזו, אבל קיבלה פיצוי נדיב, בהמון האהבה שהרעיפה עליה הכלבה המתגעגעת בכל זאת שלה. נועם אכל ושאל שאל ואכל וחתם ב:ממזר בן חייל, קיבל את ההתפעלות שלהם בשלווה סטואית ונתן לשיבא את שארית החביתה שלו.

מכיוון שהיא מי שהיא, אושיק הוא אושיק, ותרצה היא תרצה, מילא כל אחד מהם את תפקידו נאמנה בשמירת האופטימיות ככותרת ראשית בסיפור הזה, והדחקת החרדות למקומות לגמרי מוסתרים מין העין. תרצה סימסה להם, על הבוקר, לכל אחד לחוד אבל מסר אחיד: אני רוצה לחיות. אושיק והיא התחילו בדיונים זהירים שהפכו מהר מאוד לוויכוחים קולניים, על מה עושים עם המשך המסע, עם המפגשים הנותרים, לפחות עד חופשת חנוכה המתקרבת.

תרצה יצאה אליהם, היא ישבה על ספסל והם על הדשא. אחרי שצחקה למראה החולצה של אושיק, ואחרי שנישקה אותו, ואותה ואפילו את שיבא, הם סיפרו לה על ההחלטות שלהם והיא לא התווכחה ולא מחתה והתנהגה למופת, מה שהסגיר את החולשה שלה, את חוסר האונים שניסתה כל כך להסתיר. בסדר, מה שתגידו. הדוקטור אריה הרשע הזה אפילו לא מסכים לדבר איתי על מתי אני יוצאת, כלום, אף מילה, כוֹס אִימוּ. כשתרצה מקללת זה אחד הדברים היותר מצחיקים שיש, השילוב הזה של הקול המתנגן שלה, הערבית עם הטעויות והמבטא האמריקאי שהיא מגזימה בכוונה, זה נפלא. ומכיוון שהם שוב מתפוצצים מצחוק אווילי, ומכיוון ששיבא מתרוצצת סביב שמחה, ומכיוון שהשמיים כל כך כחולים וקרובים באופן קיצוני, ועננים קטנים צמריריים שטים בהם, אז תרצה נשכבת על הדשא לידם ועוצמת את עיניה, והם יושבים ושותקים. בצהרים נסעו לעכו ואכלו חומוס וקנו לתרצה כל מיני דברים שביקשה והביאו לה והאריכו וישבו איתה עד שהאחות גירשה אותם, ויצאו אל אוויר הלילה הקריר.

19

[10] בתים ישנים ורחובות תלולים

6 בינואר 2018

כשדורון נכנס לחיים שלה היא גילתה, ששינה עם מישהו היא התרופה, תרופת פלא של ממש לחלומות הזוועה שלה. כשהיא היתה מתחילה לזוז מתוך החלום, להתפתל ולגנוח, או למלמל, דורון היה מחבק אותה, או אפילו רק נוגע בה, בלי להתעורר אפילו, והיא היתה נרגעת וחוזרת לישון בשלווה יחסית. זו היתה הסיבה לכך שמהר מאוד הקשר שלהם נהיה אינטנסיבי מאוד והוא עבר לגור איתה, בלי שהיא עצרה בכלל לשאול את עצמה. וזה לא שהיא לא אהבה אותו, אבל היא אהבה בעיקר את התרופה המיידית שבשינה המשותפת. הוא מעולם לא שאל אותה מה עובר עליה באותם רגעים של חוסר שקט. כאילו הרגיש בחוש, שזהו מכסה שלא כדאי להרים, שאין לו בכלל סיכוי להתמודד עם מה שמתחתיו. והדבר הקשה מכל כמובן, כשהוא עזב את הבית, היה שהיא נשארה לבד עם הביעותים. זו היתה נקמתו הקטנה והלא מודעת על הנטישה שלה. כשתרצה התחילה לחלום בקול על המסע, זה היה הדבר הראשון שהיא חשבה עליו כבעיה, כמכשול. היא שאלה אותה איך היא ישנה ותרצה צחקה צחוק מר: דבוריק, מאז שאני חולה אני ישנה מצויין, אף פעם בחיים שלי לא ישנתי כל כך טוב, אני לוקחת כדור ואז אני בול עץ, אבן, מומיה, למה את שואלת? ובכן, המכשול הזה הוסר. כשהיתה מתעוררת שטופת זיעה קרה ושומעת את הנשימה השלווה, הקצובה של תרצה באפלולית הסמיכה של הוואן, זה היה מרגיע אותה עד כמה שאפשר בחזרה אל שינה, ואם לא הצליחה להירדם, קראה עד הבוקר, ואז אחרי שהסיעה את תרצה לבית הספר וערכה קניות, חזרה לישון. אם תרצה לא הלכה למפגש באותו יום, היא היתה בולעת את הפיהוקים שלה בשקט. היא הצליחה להסתיר את הסוד שלה מתרצה, ואיך זה שפתאום גילתה אותו לאושיק?

18

מאז אותה הפלגה אומללה והגילוי המדהים אחריה, היא ידעה שתרצה עומדת בקשר כלשהו עם דווידי, אבל כמה שתרצה פתוחה וחסרת עכבות, דווקא את הקשר הזה היא שמרה לעצמה. היא היתה מחייכת חיוך חולמני משהו לפעמים כשקיבלה ממנו אסמס, או שהיתה מסתגרת באוטו הגדול לשיחות ארוכות, שיחות שבהן צחוק מתגלגל וצעקות ויכוח לסירוגין,  מסגירים את זהות המתקשר. משהו בקשר הזה חזק מאוד ומפחיד מאוד, ותרצה לא מגלה, ועל כן זה היה כל כך מפתיע לראות אותו מגלגל עצמו בכיסא שלו במסדרון בית החולים לקראתם. אושיק הביט בו מבולבל, ואז הביט בה כאילו מצפה ממנה להסבר, אבל היא משכה בכתפיה והשיבה את המבט השואל אל מושאו. דווידי נשאר אניגמטי, צחק, ואז הרצין: מה קורה ילדים? ועכשיו, אפילו יותר מאשר הופעתו הפתאומית, הפתיעה אותם נימת הבעלות שבה דיבר על תרצה, הידע המפורט שלו על השבועות האחרונים של המסע, והזעם המעורב בחרדה שבו סיפר להם שהציע לה את הבית שלו בראש פינה, כבר מזמן, והיא סירבה. מטומטמת אחת, הוא אמר שוב ושוב, מטומטמת אחת, ועיני החרוזים שלו נצצו.

הרופא יצא ואמר שתרצה ישנה, שהיא מיוצבת, שהם מתבקשים ללכת עכשיו ולנוח, שהכל בסדר. אושיק כבש את ראשו בידיו ונאנח, דווידי נאנח גם הוא, והיא גלשה אט אט במורד הקיר עליו נשענה, והגיעה אל הרצפה באפיסת כוחות מוחלטת.

תקשיבו, אמר דווידי, אני מקווה שאתם לא מטמטמים כמוה, כן? קחו את המפתח ותלכו עכשיו לישון. אני חייב לחזור למרכז הלילה, מחר אני אחזור. שני היצורים המרוטים שמולו לא חשבו אפילו להתווכח איתו. יצור מרוט אחד גבוה, הקים את היצור המרוט השני, הקטן, והם גררו את עצמם לבית של דווידי בכוחותיהם האחרונים והתמוטטו איפה שיכלו להתמוטט.

 

צלע הר, ירוק עמוק וריח אקליפטוס

הם שתו קפה בבית קפה הסמוך. שבת בבוקר, מוקדם מאוד וראש פינה מנומנמת. הם החליפו הבוקר רק מילים הכרחיות, לא מביטים אפילו בשפעת היופי שסביבם, שרויים עמוק בַּחרדה, בַּמבוכה, בַּאשמה, וכל אחד רק בשלו כרגע. שתו קפה ואכלו עוגיות, בשתיקה. פתאום היא אמרה: רוצה לשמוע קטע? ואז היא חייכה אליו חיוך קטן. נו, הוא ענה, וחייך אליה בחזרה. היא משכה והשהתה את התשובה שלה, לגמה מהקפה, הניחה את הכוס, נגסה בעוגיה ולקחה עוד לגימה. נווו… הוא אמר. אתמול בלילה, כשהלכנו? כשדווידי אמר לנו ללכת והלכנו? נווו… הוא אמר. אז איך שהגענו לפינה של המסדרון, לא יודעת למה, הסתובבתי אחורה, וראיתי אותו נכנס, בלי להתבלבל, פשוט משייט לו, לחדר של אמא שלך.

עננים

סוף סוף הגיע הצחוק, הצחוק הגדול והמשחרר שהיה כל כך חיוני להם עכשיו, שהם שמחו לטפח ולעודד, להתמסר לו עד תום. איזה מנייק, נשנק אושיק מצחוק, מפזר פירורי עוגיות לכל עבר, איזה גדול הוא? היא עונה. והם נקרעים מצחוק. ששש… נשמעת צעקה מבית סמוך, שבת בבוקר, תנו לישון. הם המשיכו לצחקק ולקלל את דווידי בלחש אבל במרץ, בטח, הכל רק לא להגיד מילה על מה שקרה בלילה, אף מילה.

אחרי ששככו גלי הצחוק הגבוהים, ונשארה רק אדווה קטנה של ציחקוקים, ואחרי שגם אלה נרגעו, ונהיה שקט, וכל אחד מהם שתה בשקט את שארית הקפה שלו, אמר אושיק: רציתי להגיד לך תודה על אתמול, והכי הכי על זה ששרת לנו, זה מאוד הרגיע אותי, אבל עוד יותר חשוב זה שזה הרגיע את אמא שלי, אני בטוח. טוב, היא חשבה, הרי לא היתה לה ממש ברירה. היו לה שתי אפשרויות וודאיות: או שהיא תאבד שליטה על הלב שלה או שהיא תאבד שליטה על ההגה. האפשרות השניה לא באה בחשבון אז היא איבדה שליטה על הלב שלה, ומכיוון שכך, ומכיוון שמאחור היתה תרצה במצב מפחיד ואושיק יושב לידה חיוור ומחזיק לה את היד וממלמל, אז היא התחילה לשיר. היא נזכרה בנסיעה שלה עם גיא ופטרה, אבל עכשיו זו היתה אישה מבוגרת, נפש אהובה עליה ביותר, וזה היה גבר מבוגר, שתקוע בחיים שלה כמו קוץ שישב ליד האישה ומילמל: אמא, למה לא אמרת לי כלום? למה? אז היא התחילה לשיר. להם, לעצמה, לכביש החשוך והריק והאינסופי, ללב שלה ולפחד שלה, כי לא היה לה שום דבר אחר נגד כל זה. כל אחד, לפעמים, שורק בחושך. ובקטע של השריקות אושיק הצטרף. השכיבו את תרצה על אלונקה וגילגלו אותה אל חדר המיון ואושיק נכנס איתה והיא נסעה לחפש חניה וחשבה על איך תמיד השירה היא ההצלה שלה בסוף, בקצה. ועכשיו, כשאושיק הודה לה על השירה. היא לא הצליחה אפילו לצחוק על זה או להתווכח, היא רק אמרה: אושיק, תנהג אתה עכשיו, טוב?

[9] חושך

31 בדצמבר 2017

הם נסעו בשבילי העפר הרך, לאט לאט ובלי קסדות, והיא יכלה להניח את הראש שלה על הגב של נועם, להצמיד את השדיים שלה אליו, לחבק את מתניו, לנוח ככה, לאור הירח עם קולות הלילה מסביב. הם הגיע אל שפת הנחל, הוא כיבה את האופנוע ונהיה שקט. החושך היה מלא רחשים של מים וסוּף, והלב שלה רקד כנגד הגב שלו. היא הכניסה את הידים לתוך החולצה שלו והרגישה גם את הלב שלו. ככה היא צריכה עכשיו, כבר כמה זמן שזה כל מה שהיא חושבת עליו, על הגוף שלה נצמד אל גוף אחר, ושיהיה נועם, לעזאזל, שיהיה נועם, למה לא? הוא כל כך מתוק והוא כל כך רוצה, והוא כאן. הוא הסתובב אליה והם התחילו להתנשק, והנשיקה היתה בדיוק כמו שידעה שתהיה, ארוכה מאוד ומתוקה מאוד, לא תובענית ולא פולשנית, נעימה, כמו נועם. גם הוא הכניס את הידים שלו לתוך החולצה השלה והנשיקה הלכה והלכה והתחממה ורתחה ופתאום היא לא ידעה מאיפה זה בא בכלל היא אמרה: נועם חייבים לחזור. אני נורא דואגת לתרצה, היא נראתה לי ממש לא טוב כל הערב, חייבים לחזור. משהו בקדחתנות של תרצה, בהפרזות, משהו הטריד אותה מאוד ולא נתן לה מנוחה. הוא ניסה לחזור דווקא לנשיקה. היא הדפה אותו ונימת הקול שלה בפעם השלישית שאמרה חייבים לחזור, הביאה אותו להסתובב ממנה, להתניע ולנסוע. שתיקה כבדה, שפת גוף פגועה, נסיעה פראית, כל זה פשוט לא מעניין אותה עכשיו כי כל מה שהיא רוצה זה לחזור.

.

דבורי אין לי אוויר, תרצה ישבה בחושך על הדרגש שלה ומילמלה. כותונת הפלנל הפרחונית שלה, מושא הירידות של אושיק היתה רטובה וספוגה בכל נוזל שאפשר להעלות על הדעת: דמעות, קיא, זיעה ושתן. ולמרות המצב שלה היא לא העירה את אושיק. אבל עכשיו לא היה רגע לאבד. היא זו שהעירה אותו, והורתה לו לשבת עם תרצה מאחור, ולנועם להשאר להשגיח על הכל ועל שיבא. לאושיק היה מבט מבוהל, לנועם היה מבט מתנצל, שיבא נבחה ותרצה בכתה ולאוטו הגדול לקח יותר מידי זמן להדלק והכבישים היו יותר מידי מפותלים וארוכים וזה היה רק אחרי אלף שנות חושך שהם הגיעו לכניסה המוארת של חדר המיון.

[8] דשא ועגורים

25 בדצמבר 2017

אתה יודע שאמא שלך יודעת לעשות עגור מנייר? בטח, אוריגמי, היא לימדה אותי עוד כשהייתי ילד, את רוצה ללמוד גם? עזוב, אני, יש לי ידים שמאליות לגמרי. בסדר, הוא צוחק, אז אני אלמד אותך את העגור המיוחד של הידים השמאליות, אין בעיה. את יודעת שאם עושים אלף עגורים אז אפשר לבקש משאלה? זה מין משהו יפני כזה. אלף, הא? ואת המצ'וקמק הזה שיצא לי סופרים? בינתיים כן, הוא לא נורא. הם יושבים בחוץ על הדשא כשתרצה מעבירה את המפגש השני שלה להיום ושתי נערות מתיישבות לידם מסוקרנות ממה שהם עושים. יא, איזה מגניב, אפשר ללמוד גם? הן מוציאות ניירות מהתרמילים שלהן ואז מגיעות עוד כמה ונהיה שיעור עגורים מנייר. כשנשמע הצילצול להק הנערות נעלם בגיעגוע משאיר מאחור להק עגורי נייר, ושני אנשים מאוד נבוכים ושותקים.

16

17

תרצה את לא חושבת שהגזמת קצת? שאל אושיק ברגע שהמלצר גמר לקחת את ההזמנה שלהם והלך. תגיד לי, אושר, הוא עיווה את פניו כמו תמיד כשהיא מטיחה לו את שמו בפרצוף, וזו כמובן אחת הדרכים שלה לעצבן אותו כשהוא מעצבן אותה, תגיד לי, בשביל זה באת, בשביל להשגיח עלי פתאום, אחרי שסוף סוף דבורי כבר הבינה שחבל לה על הזמן והפסיקה? אני אישה מבוגרת, להזכירך, ואני יודעת מה אני יכולה ומה לא. היא, הסתכלה משועשעת על הדו קרב המילולי שהזה של האם והבן שלה, שנראו לה עכשיו דומים מתמיד, ושתתה מהסיידר החם שלה חושבת על מה שקרה בדשא, בבוקר.

כמה שניות ממש, לפני הצילצול, אמרה נערה אחת לאושיק בשקט: איזה יפה אישתך. ואושיק צחק ואמר: נכון, איזה יפה היא. מעביר את האצבעות הארוכות שלו בתלתלים שלה, בתנועה שהפכה לו מין הרגל לאחרונה. והיא אמרה פתאום ובקולה צרימה מוזרה וקשה: אני לא אישתו. והנערה אמרה: אה, סליחה. ואושיק אמר: אבל בכל זאת היא יפה, נכון? הצילצול נשמע, והנערה צחקה, והלכה.

היתה דקה ארוכה מאוד של שקט מתוח, הוא קם, ניער את הדשא מהמכנסים והוציא את הטלפון הנייד: נועם, אהלן, נו אז אתה בא? סבבה, להתראות. היא קמה, ניערה את הדשא מהמכנסים והלכה לזרוק את שאריות הניירות והקליפות שלהם. כשחזרה הוא אמר שנועם יבוא בערב והיא שמחה שלא תהיה לבד איתו ועם תרצה, שבדיוק עכשיו יצאה. היא היתה באדרנלין הטוב הזה של אחרי מפגשים מוצלחים והודיעה שהיא מזמינה אותם לארוחה טובה במסעדה לכבוד סוף השבוע.

כבר התחיל להחשיך ונהיה קריר, ואושיק שראה איך היא מתכווצת סביב כוס הסיידר, הוציא מהתרמיל שלו חולצת פלנל משובצת ונתן לה. היה לה נעים בחולצה וצובט לזכור את התגובה הבוטה שלה לאמירה התמימה של התלמידה. היא ידעה מה קרה לה שם. היא נזכרה בבת אחת ברננה ובהסברים המגומגמים שלו לעובדה שהם עדיין נשואים. כמה שונאת את הפחדנות שלו, את הוותרנות שלו מול רננה, זה כל כך מכעיס אותה, אפילו בלי קשר אליה ואל מה שהיא מרגישה אליו. ומה היא מרגישה אליו? את זה היא עוד לא ממש מבינה.

היה ערב כסוף ירח ומלא קולות ציפור כשהם חזרו לחורשה שלהם הם מצאו שם נווד קטן ושמח ולו מדורה קטנטנה ואוהל קטנטן משלו וחיוך מתוק. נועם הגיע ואיתו החיבוק הנעים שלו. מה, אכלתם כבר? אני לא מאמין, אני מת מרעב, אני גווע, הוא זימרר והיא כל כך שמחה שלא שמעה לתרצה ואושיק שכבר רצו להסתלק והתעקשה לארוז את כל מה שנשאר מהארוחה. ונשאר המון. כי תרצה הזמינה את כל התפריט ולא אכלה כמעט כלום, וליד הטעמים הטובים של האוכל, היא חזרה עם טעם לוואי קטן ומשהו מטריד בשולי הראש שלה שנשארו איתה. קח נועם, בתיאבון, היא שמה מולו את השקית והוא התנפל. אוכל ומזמזם, מדבר ותוקע, תוכנה של השקית חוסל במהרה והיא הושלכה למדורה. נועם השתרע כמו שהוא אוהב: ראשו בחיקה ואצבעותיו ממוללות תלתל. עצם עיניו וחיוך על פניו העגולים. אולי נעשה סיבוב קטן, בא לך? הוא לוחש לה פתאום כשאושיק ותרצה עסוקים באיזה עוד ויכוח דאגני קטן. היא אומרת: אני הרוגה. הוא מחייך ולא פוקח עיניו, רק האצבע שלו משחררת את התלתל ועוברת בעדינות על הלחי שלה. בואי, בואי, נו, בואי, סיבוב קטן. וזה כל כך שקוף ומתוק, והיא כל כך רוצה פתאום, רוצה ועולה על האופנוע ויושבת מאחוריו ומחבקת אותו יודעת בדיוק לאן היא נוסעת. כן, יודעת.

[7] אור וחסידות

21 בדצמבר 2017

15

הנייד שלה מזמזם: אושיק. אוי, היא שכחה לכבות כשהן נכנסו לכיתה, היא יוצאת מהר החוצה. הי דבורי, תגידי, מתי אתן גומרות היום? בצהרים? אני יכול לבוא? בסדר? כן, בטח, היא עונה, להתראות. מאז שהן יצאו הוא לא בא אף פעם, כבר חודשיים כמעט שהן בדרכים וכל כמה ימים הוא מודיע שהוא בא ואז מבטל. היא תוהה מה זה וכבר לא ממש מאמינה לו גם הפעם. אבל הוא חיכה להן בירידה לשביל העפר בדרך לחניון שלהן, ונכנס וישב מאחור, אחרי שנישק את אמא שלו והעביר את היד שלו בתלתלים שלה בריפרוף שהיה לה נעים וגם עיצבן אותה. אושיק, אתה לא מאמין איזה כיף. אני דווקא מאמין אמא, הוא אמר אמא ולא תרצה וזה בלט אבל תרצה לא הגיבה, ורק היא הרגישה מין סומק מוזר עולה בה. אני דווקא מאמין, רואים עלייך, הלחיים שלך אדומות כמו תפוחים. אושיק הרעיון שלך לשאול אותם מה מרגיז אותם, זה עובד כל פעם כמו קסם, זה כמו ללחוץ על כפתור סודי שמדליק את כל המכונה הזאת.

כשהם הגיעו לחורשה הוא הוציא מהתרמיל הגדול שלו אוהל קטנטן ותוך שניות העמיד אותו ליד האוטו הגדול. מה, אתה מצליח להכנס לזה? היא שאלה בצחוק, שהתגבר כשהוא אמר: מה שטוב זה שאין כאן דובים, אז אני יכול להשאיר את הרגלים בחוץ. אבל יש דובים אושיק, בטח שיש דובים, נכון תרצה? אתמול הם טילטלו את האוטו הגדול והיינו חייבות לזרוק להם את כל המלאי של הטוויסט שלנו. מה? אין טוויסט? הוא פתח את מכסה המנוע: טוב, אני אנצל קצת את השעות אור שנשארו.

ברגע שהוא אמר את המילים האלה היא קלטה שזה באמת קורה, שהימים מתקצרים, שהסתיו כבר כאן, החורף בפתח, היא שוב נעשתה חסרת מנוחה וחרדה למחשבה הזו אבל הזיזה אותה הצידה. בא לך לבוא איתי בבוקר לראות את העגורים? הוא שואל וממשיך בלי דעת את קו המחשבה שלה. אושיק, בשניה שאמרת את זה בדיוק חשבתי על הכמויות האדירות של הציפורים שמגיעות לכאן כל ערב. אתה לא מאמין כמה ציפורים, אלפים. אז תבואי, אבל ממש ממש מוקדם, טוב? הוא הפציר והיא הבטיחה ובכל זאת לא הבינה מה קורה כשהתעוררה באור ראשון מנגיעה עדינה ולחישה: דבורי, קומי, בואי.

13

14.JPG

כשהיא פקחה את העיניים היו בחוג המבט שלה שלושה דברים נפלאים. והחיוך שעלה בה התחיל ממקום הרבה יותר עמוק מסתם חיוך. שמים רחבים וכחולים עד מאוד, קבוצה של חסידות סובבות במעגלים ונישאות עוד ועוד למעלה אל תוך השמים האלה, והצדודית של אושיק קרובה מאוד מאוד. הוא שכב שליו, מחייך גם הוא, מביט גם הוא אל השמים ואל החסידות העולות ומטפסות בהם. כמה זמן ישנתי? לא יודע, גם אני נרדמתי, אוף איזה אהבלים אנחנו. מה? אתה אהבל אני לא. את כן. אני לא. הויכוח האינטליגנטי הזה נגמר רק כשתרצה קיבלה את פניהם בזעף: מה נעלמתם ככה, מטומטמים, איך דאגתי. נו באמת, אמא, מה את עומדת כאן עם הכותונת המטופשת הזו באמצע החורשה בבוקר כל כך יפה ועושה סצינות. יללה קפה. אמר, והלך להכין. לא ראו עליהם, תרצה לא הבחינה בסימני הדמעות שנמחו בזכות הויכוח המשועשע, אבל ההירדמות שלה שם, הובילה למשהו שהוביל לעוד משהו שהביא לכך שהיא עכשיו מישהי אחרת ממי שהיתה כשיצאה לשם בארבע בבוקר לראות ציפורים באגם.

האור הראשון התכלכל גילה להם מראות מופלאים והם הלכו בשקט ולאט מאוד והתלחשו. בואי תראי איזה יופי, הוא אמר ונשכב בעשב. היא שכבה לידו והם הסתכלו על החסידות המטפסות על גלי האוויר המתחמם. הן דאו בכנפיים הלבנות האדירות שלהן המעוטרות בתחרה שחורה, ובמקוריהן האדומים הגדולים, סבבו במעגלים שבאופן כמעט בלתי מורגש עולו בהתמדה אל השמים. התנועה המעגלית, הקרירות של הטל בעשב תחתיה, הפילו עליה שינה והשינה היתה מתוקה וכשהיא התעוררה החסידות כבר היו גבוהות מאוד ואושיק חייך אליה והיה מאוד קרוב אליה והיד שלו טיפה, אבל רק טיפה נגעה בשלה, והיא אמרה: אושיק, יש לי חלומות רעים, כבר ארבע שנים. היא אמרה ואף חסידה לא נפלה מהשמים. היא אמרה ואושיק לא התנפץ לרסיסים, הוא רק אמר בשקט: שמעתי. מה? שמעתי, הוא חזר, וככה היא סיפרה לו את מה שלא סיפרה לאף אחד בעולם, איך מאז ההלוויה של אבא שלה, פעם בכמה זמן, הוא חולמת משהו שאחר כך הולך איתה, בתוכה, משהו שלוקח לה כמה ימים והרבה כוחות נפש להחלים ממנו עד החלום הבא, משהו שממלא אותה כאב וגעגועים ולפעמים דאגות ופחד. זה פחות או יותר אותו חלום בנוסחים משתנים מעט. אבא הולך להיעלם, אבא נמוג, אבא טובע, או מתפורר, או שוקע בבוץ, או נמס בשלולית, וההיעלמות הזו של אבא מלווה בשיחה שגם היא אותה שיחה החוזרת בשינויים קטנים: אל תלך, אני חייב, בבקשה אל תלך, אין לי ברירה, אבא, דבורי אני חייב, אבא אני לא אוכל בלעדיך, וככה זה ממשיך וממשיך עד שהיא מתעוררת מותשת, או בוכה, או קצרת נשימה, לא יודעת אם צעקה באמת או רק בחלום. את צועקת, אני שמעתי, אמר עכשיו אושיק והיא הרגישה איך מישהו הדליק תחתיה מדורה והיא מתחילה לרתוח והסומק מציף אותה ויחד עם זה באופן מוזר עד מאוד מתחיל לבוא אל תוכה שקט חדש ולמלא את המקום שעד לפני כמה דקות היה גדוש עד להתפקע בסוד. היא לא שאלה והוא לא אמר, היא יודעת בדיוק מה היא צועקת והוא יודע שהוא לא צריך להגיד את זה. אבא אל תלך, אבא אל תלך, אבא אל תלך, הגרון שלה ניחר, החלונות נשברים, הקרח נמס, הכל מתפורר וקורס והוא הולך. זאת הדבר היחיד שהיא יודעת בוודאות כשהיא מתעוררת, שהוא הלך והוא לא יחזור.

החסידות נעלמו בתכלת הענקית שמעליהם והעשב נמלא בזמזומים, קולות של בני אדם התחילו לעלות בשביל אז הם קמו והוא אמר הפסדנו את העגורים איזה אהבלים אנחנו והיא אמרה והוא אמר ונהיה הויכוח המטופש ההוא שייבש את העיניים שלה וטיאטא את שברי השיחה הקשה ופינה מקום ליום החדש והיפה.