סמל צבאי

20 באוקטובר 2017

שחורה, המחזר מאדם הכוהן מתעקש, מה להגיד לו? אה, בסדר, אני ממש קרובה, אני לוקחת. היא כאילו לא משתפת פעולה עם המשחק של דובי, מנסה לשוות לקול שלה נימה אדישה, אבל על מי היא עובדת? תשמעי, דבורי, אני מה זה מצטער, אני כל כך רציתי להגיד לך את זה ולא היה לי איך, סליחה דבורי, אני כזה אידיוט, נו סליחה, אני מצטער. היא לא ענתה לו, חשבה לה: תצטער על דברים אחרים. היא נהגה בשתיקה ולא נתנה לו את העיניים שלה במראה למרות שראתה שהוא מחפש אותן. אבל היא לא הצליחה להמשיך בזה הרבה כי אז הוא שאל: ומה חדש בצנצנת, והיה לה משהו באמת מעניין בשבילו. האמת היא שהיא כבר חיכתה כל כך להראות לו. תסתכל, אתה רואה את זה, מה זה? זאת איזה מדליה, איזה סמל צבאי, אני לא מכיר אבל זה נראה נורא נורא ישן. איך דבר כזה היה יכול להגיע לכאן? מצאתי את זה בין הדלת למושב אושיק, היא לא מאמינה כמה מתוק לה להגיד את השם שלו, ואין לי מושג איך זה הגיע לכאן. את מסכימה שאני אקח את זה ואנסה לבדוק? בטח, אני אפילו לא בטוחה שאני רוצה שזה יהיה כאן, זה עושה לי צמרמורת. דבורי, תגידי, מותר לך לעשות קצת הפסקה? הוא שואל כשהיא מגיעה לפלורנטין. לא ארוך, רק קצת, אני רוצה להראות לך משהו. זה מותר? זה אפשרי? היא בכלל רוצה לעשות את זה? לחצות את הקו הזה? התכלת הצלולה במראה לוכדת אותה, מפצירה בה והיא נכנעת. כשהם יוצאים מהמונית זו הפעם הראשונה שהיא רואה אותו באמת, רואה את כולו, והוא אותה. הוא עומד מולה והוא כל כך גבוה ואי אפשר להם לא לצחוק. כמה את קטנטנה, הוא אומר ופותח מנעול ומרים תריס ברזל והם נכנסים לסדנה שלו.

שחורה לאן נעלמת? דובי בנייד שלה, לא מבין למה היא לא עונה לו בקשר. לא נעלמתי דובי, אני רק אוכלת משהו וממשיכה. שולי מחפש אותך, הוא התקשר כבר ארבע פעמים בשעתיים האחרונות. מה שעתיים דובי? כבר אחת שחורה, ואת נעלמת מאחת עשרה, סנדביץ מאוד גדול את אוכלת, הוא צוחק צחוק נכלולי, הוא יודע לאן היתה הנסיעה האחרונה שלה. טוב דוב, אני כבר חוזרת. היא באמת היתה שם שעתיים ולא שמה לב. שתתה קפה שחור טעים, והסתכלה על דברים יפים שהיו שם בסדנה של אושיק. היא היתה מכושפת. פסלים, רהיטים, כלי נגינה, חרוזים. היא היתה שקועה בספסל אחד יפייפה שכל המשענת שלו והמסעדים מגולפים כענפים נושאי עלים פרחים ופירות, כשמשהו הקפיץ אותה, משהו התחכך לה ברגל. חתול אפור ענק שהנימורים שלו בלתי רגילים, יותר כמו חיית פרא אצילית מאשר סתם חתול עירוני. אושיק אמר שזה נדיר שהוא בא ככה להתחכך, שכמה שהוא נראה גדול ומפחיד, בעצם הוא נשאר חתלתול כל חייו. היא ליטפה את החתול ואושיק אמר: את הספסל הזה רציתי להראות לך, נזכרתי בזה בגלל הסמל הצבאי ההוא. משפחה שָכוּלה הזמינו ממני את זה, הילדים הזמינו את זה בשביל ההורים, שקצת מזדקנים אבל ממשיכים לבוא כמעט בכל יום לקבר.

הספסל הזה יפה כל כך, היא אמרה, הוא מזמין לשבת, הוא כאילו מחבק אותך אפילו לפני שאתה מתיישב. כמוך, היא חשבה. אפשר לשבת? היא שאלה. הוא הנהן, היא התיישבה, כוס הקפה הכמעט גמורה בידה, החתול למרגלותיה. אושיק עשה צעד בכיוון שלה והיא צעקה בלי לחשוב: לא, אל תשב, בבקשה, לא. והוא נבהל: מה קרה, למה לא לשבת, דבורי? די, באמת אושיק אל תעשה את עצמך שאתה לא מבין, אל תשב לידי על הספסל הזה של ההורים השכולים, בבקשה, והיא קמה בתנופה כזו שהחתול ברח והתחבא וכדי להסתיר את המבוכה האיומה שלה היא הלכה לשים את הכוס בכיור ולהתחנן לפניו שיצא מתחת למקרר, שהכל בסדר.

13

לפנות בוקר היא התעוררה בבהלה. משאית האשפה צעקה וצווחה. המיטה בצד של דורון היתה ריקה. אבל זו לא היתה המשאית שהעירה אותה כנראה, זה היה חלום. רק זנב קטן של בכי נשאר ממנו. איזה יקיצה רעה. למיטה הריקה, לרעש הנורא של המשאית, לעיניים יבשות לגמרי, לכאב ראש חדש. זו הפעם הראשונה שהיא הבינה את הקשר בין זה שהיא לא בוכה על הפרידה לבין זה שהראש שלה כואב כל הזמן. במקום לבכות היא הזדיינה עם אלכס, ניסתה להחזיר את הזמן לאחור, לסובב את כדור הארץ בכיוון ההפוך, איזה מטומטמת.

אלכס, אני מצטערת, זה לא בסדר, סליחה אלכס, אתה מבין שזאת טעות, נכון אלכס, נכון? היא התחננה בפניו, כשהם ישבו עירומים ועישנו, הלומים מבירה ומה שעשו. הוא חיבק את המותן שלה ושתק והיא התחננה: אלכס, בבקשה, תבטיח לי שלא תעשה את זה יותר, זה רע, בבקשה אלכס, זה רע מאוד. אני כל כך מצטערת, זה אסור לנו, אסור אלכס, זה אסור. היא התחננה והוא עישן ושתק.

כי לה ולאלכס יש יער משלהם שהם הולכים בו מאז שהיו ילדים ממש. הם מכירים אותו טוב טוב, אחד את הגוף של השני. את השבילים, את המחבואים, את האורות והצללים, הם מכירים כמו את עצמם, וביער הזה הם ראשוניים, מקולפים וטבעיים, וזה היה כל כך טוב והגיוני, והוא לא מבין למה צריך להיות מגורשים משם שוב, והיא עייפה כבר מלהסביר את מה שהסבירה לפני שש שנים כמעט. וחוץ מזה הולך להיות לך ילד אלכס, ילד. תפסיק בבקשה, תפסיק לסמס לי ולהתקשר אלי. מה היא יכלה להגיד לו? שבשבילו זה גן עדן הישן אבל בשבילה זו תרופה זמינה לכאבים אחרים לגמרי? היא הורידה אותו ברחוב רחוק מהבית שלו וסובבה ממנו את הפנים כשניסה לנשק אותה שוב. בבקשה אלכס, בבקשה.

היא קמה עכשיו והכינה לה קפה, היא ידעה שהשינה כבר לא תחזור יותר, היא הסתובבה עם כוס הקפה בבית וראתה את החסר. החסר בסלון ובחדר העבודה ובמרפסת ובמסדרון ובמקלחת ושם הבכי ארב לה ותפס אותה סוף סוף: מברשת השיניים החסרה. מה שהחצי הריק שלו במיטה, והמקרר הריק מהיוגורטים שלו, והקירות הריקים מהציורים שלו, ושולחן העבודה הריק מהניירות שלו, והשלט ההוא על הדלת לא עשו, לא הביאו: את הבכי. ואז גם צף ועלה בה החלום שממנו התעוררה בבוקר, חלום שונה מאוד מהחלומות הרגילים שלה בזמן האחרון. דורון והיא ישבו על הספסל המגולף, דורון אמר: הוא מת, תביני, הוא מת כבר. והיא בכתה, בכתה נורא. מי מת, היא שאלה אותו בבכי, מי מת?

מחזיק מפתחות

בתזזית, בלי להפסיק כמעט, היא נסעה, היא תפרה את העיר, זיגזגה לאורכה ולרוחבה, לא מסוגלת לעצור, לא רוצה להאיט, לא רוצה רגע פנוי, לא רוצה לנשום. היה לה מה לא לחשוב עליו והיה לה עונש להעניש את עצמה והיה לה ממה לברוח והיא ברחה. דובי צעק עליה: את מגיעה לכאן עכשיו את שומעת ילדה? הכנתי לך סנגביץ', כמו שאת אוהבת, סביח, תבואי מיד. בלי וויכוחים, שמתי המון חריף. טוב דובי, יא דובי אחד, סנגביץ' בסדר, אני באה. כי הסנגביצ'ים של דובי זה לא סתם, כי את כל הנשמה הגדולה והדובית שלו הוא שם בהם, זוכר מה כל נהג אוהב ודואג לנפק אותם בדיוק כשצריך. היא התנפלה על הסביח המשודרג של דובי ועל הבירה השחורה שהוא זכר גם כן, והוא הסתכל עליה בעיניים הטובות שלו במבט הטוב הזה שלו והיא התחננה אליו בליבה שיעזוב, שיעזוב. אבל מה פתאום? לכל דבר יש מחיר, גם לסנגביצ'ים של דובי.

13

מוצץ

אז מה שחורה, מה עם המחזר האלמוני שלך, האביר בלי הסוס שלך? הוא צחק מהבדיחה של עצמו והיא אמרה: דובי, זה שאתה מתנהג כאילו אתה אמא שלי לא אומר שאתה באמת אמא שלי, נכון? ואפילו אמא שלי לא מתחקרת אותי ככה… אז דובי שתק מעט, אבל כשאפרים נכנס ושאל מה עם הסנגביץ' פסטו גבינת עיזים עגבניות מיובשות שלו, הוא מיד צעק עליו, כי אפרים לא שומע כל כך טוב: אפרים אתה יודע שלשחורה יש מחזר? ואפרים כמובן צעק: מה? אז דובי צעק יותר חזק ואז שימון נכנס ואמר: דובי, מה אתה צורח, כבר שמעתי מדיזינגוף שלשחורה יש מחזר. הי, סתכל, רואים עליה שהיא מסמיקה השחורה הזותי…  איפה הסנגביץ' פסטרמה דבש עם מלפפון חמוץ שלי? היא קמה ולחשה: תודה דובי וברחה. המשיכה בטיסות הצפופות שלה, מעלה נוסעים ומורידה, מחשבת מסלולים ואחר כך עודף, רצה לפרוט כי נגמר לה הכסף הקטן, נוסעת רוורס רחוב שלם כי הזקן שכח את הארנק שלו, עושה סיבוב פרסה וחוזרת כי האמא שכחה את המוצץ כשהם ירדו בגן. עכשיו היא נפרדה מהילד, מסמנת לה לחכות שניה, לא שכחתי היא אומרת כשהוא התרחק מחוץ לטווח שמיעה, זה נסיון פתטי לגמול אותו, חשבתי להגיד לו שאם כבר שכחנו את המוצץ במונית אז אולי נסתדר כבר בלי? טוב, היא צוחקת, אני אשמור אותו אצלי בכספת, אם במקרה תזדקקו לו.

כשהיתה כבר אפוסת כוחות לגמרי, וחשבה שעכשיו תקנה לה בירה ותיסע הביתה, ותבקש משולי שיבוא לקחת את המונית ממנה, ובטח, בטח שהיא תצליח להרדם, אחרי הרבה ימים של עבודה מטורפת וחוסר שינה, במיטה הריקה, בדירה הריקה, שהטעויות שלה מהדהדות בה מהקירות הריקים. אבל אז דובי הופיע שוב ולחש לה בקשר והיא ידעה שהוא פתח ככה שכולם ישמעו: שחורה, המחזר מזמין אותך, בפלורנטין, האביר צריך את הסוס שלו, ואז דובי צהל כמו סוס והיא צחקה ואמרה טוב טוב בסדר. נכנעה לדבר הזה. לדבר הזה שיש לו רק שם אחד, שהיא כבר יודעת אותו: געגוע.

הוא נכנס והתיישב, בפעם הראשונה מאז נפגשו, לידה. הוא מלמל משהו ולקח לה רגע להבין. הוא היה שיכור. אם אתה מקיא לי במונית אני רוצחת אותך, שמעת? הוא צחק והראש שלו צנח והוא נמנם ומלמל. לאן אושיק? הוא לא ענה. היא נסעה בהרצל צפונה לאט. הוא הזדקף פתאום: את יודעת שאני כבר יודע עליך הרבה דברים ואת לא יודעת עלי כמעט כלום? תמיד אני חוקר אותך ואת לא שואלת אותי כלום. כל המשפט הארוך הזה נאמר בצלילות גמורה, בלי שום שמץ של קצה של שכרות בקול שלו. תגיד, אתה לא שיכור? לא. גמרתי כבר להיות שיכור להיום. יש לך רק אמא, היא מורה לתנ"ך אבא שלך מת. יש לך אח שולי. יפה, היא גיחכה, באמת יפה, מלא דברים. מאוד חשובים. מה את צוחקת? מה את צוחקת? לך גם יש רק אמא. יש לך אח זמר ואחות שלווה. לחברה שלך קורים רננה ולחתולה שלכם קוראים פְּתיה. אתה לומד קבלה בימי שני בלילה ויוגה ברביעי בבוקר. יש לך גם חבר שקוראים לו אמיתַּי. דממה השתררה במונית. הוא אפילו לא נשם עכשיו. אה, ואתה אלרגי למנגו ורננה בוגדת בך עם אמיתַּי. ועכשיו הוא הקיא. על עצמו.

חמישה פקקים של גולדסטאר

19 באוקטובר 2017

כמה נורא זה להשתמש באמת כדי לשקר. וזה מה שהוא עשה עכשיו וזה היה מחריד. אחרי שהוא אמר את זה הוא גם עשה את זה ובכך הפך אותה לשותפה שלו לדבר הכי ציני שהיא השתתפה בו בחיים שלה. אבל היא השתתפה ועכשיו היא שונאת את עצמה. היא מתעבת ומחפשת איך להעניש את עצמה. הוא אמר לאישתו שהוא מבלה עכשיו עם מישהי, שהוא חרמן נורא אז שלא תחכה לו, שתלך לישון, שהוא חייב לזיין היום. עם כל מילה שלו היא התכווצה יותר. הוא צחק כדי שאישתו תחשוב שזו בדיחה והיא אפילו שמעה אותה צוחקת מהעבר השני של הקו. ובכל זאת. היא נסעה למגרש החנייה הענק, הריק והסודי שלה, ועברה למושב האחורי ונתנה לאש שלו להבעיר אותה ולשרוף אותה. דורה, הוא לחש, דורה, ובלחישה הזו לא היה כלום מהנימה הפתיינית שהיתה לו קודם, הכל נעלם ונשארה רק התחינה הישנה, הנואשת, קורעת הלב. דורה, במבטא הרוסי הקטן המתוק הזה שלו, אני כל כך התגעגעתי. במשך שעה ארוכה הם שתו בירה והתחבקו, שתו בירה והתנשקו, שתו בירה והתפשטו, שתו בירה והחברו לגוף אחד שהלב שלו מתפוצץ.

כשהיא היתה בשנה הראשונה של חטיבת הביניים, שולי התחיל את התיכון. הוא הביא הביתה חבר חדש והחבר היה לבֵן בית. בכל פעם שהוא היה מגיע הוא היה עובר ליד החדר שלה, מציץ ואומר משהו קטן וקנטרני, והיא היתה נבוכה ומסמיקה ושותקת. עם הזמן הוא נהיה קצת כמו עוד אח והיא הפסיקה לשתוק. היא היתה עונה לו והוא היה צוחק והדיאלוג הלך ונתארך, עד שפעם שולי אמר: הי אלכס, באת אלי או אל אחותי? ועכשיו היה התור שלו להסמיק. בפעם הבאה הוא באמת בא אליה, כששולי לא היה בבית. כשאף אחד לא היה בבית. ברור. כמה זמן הם הצליחו להסתיר את זה? המון. כל כך הרבה זמן שאפילו שולי, עד היום, לא יודע, כי אם היה יודע היה הורג אותו כבר מזמן. כשהם היו כבר ביב' והיא בט', הוא שאל את שולי: תגיד, לאחותך יש חבר? ושולי היה קצת המום, אבל זה כלום לעומת מה שהיה יכול להיות אם הוא היה יודע, שלאחותו יש חבר כבר כמעט שנתיים, ומתוכן היא כבר כמעט שנה שוכבת איתו והחבר הוא אלכס. טוב, שולי לא התלהב אבל נתן את הסכמתו והחברות שלהם נהיתה גלויה למשפחה וגם פומבית בבית הספר ובשכונה. אז יש את המניין הרשמי ואליו יש, ורק שניהם יודעים, עוד כמעט שנתיים חשאיות, שהיו רק שלהם. ותודה לאלוהי המתמטיקה והפיסיקה, שאלכס הצטיין בהם ושולי היה חייב שיעורי עזר, ותודה לאלוהי הכדורסל, ששולי היה חולה עליו והצטיין בו ואלכס ממש גרוע ולא התעניין בו בכלל, ולאלוהי הפינות הנסתרות והנידחות בכל רחבי העיר, ותודה לים, הכי הרבה לים.

עכשיו הוא מתיישב ומדליק סיגריה. החוק היחיד במונית שלהם הוא לא לעשן, והיא גם לא ממש אוהבת, אבל היא מבקשת אחת גם. הם מעשנים בשקט, הוא מלפף תלתל שלה סביב אצבעו. היא באה לחתונה שלו עם דורון. היא היתה שם והצליחה לשמוח בשבילו, הצליחה כמעט להתעלם מהזמן הארוך מידי, המיותר, שהוא החזיק לה את היד כשברכה אותו ואת אשתו החדשה, מהמבט שהיה לו בעיניים. היא היתה שם ומאז לא ראתה אותו בכלל. שולי ורינת פוגשים אותם מידי פעם ומהם היא שמעה שאשתו בהריון וזהו. החיים שלהם באמת נפרדים עכשיו היא אמרה לעצמה. עד שהתחילו האסמסים. הראשון הגיע, והיא זוכרת במדוייק, כי זה היה במקביל לריב הראשון והגלוי שלה ושל דורון. עד אז הכל היה מתחת לפני השטח, הטינות, הכעסים, הניכור, אבל יום אחד בגלל שטות, זה התפרץ. טוב, האמת היא שזו לא היתה ממש שטות. זה היה מחריד למדי. היתה להם מכת נמלים בבית. דורון הטיל את האשמה עליה. היא לא הסכימה לקחת אותה, והאשמה היתה מונחת ביניהם, ועליה, כמו נחיל, זחלו ורמשו עוד המון דברים. כשהמדביר יצא מהבית והם ישבו שם מזועזעים ממה שעבר עליהם בימים האחרונים, הוא אמר: אם היית חיה איתי באמת לא היית נותנת לזה לקרות. היא ענתה לו, ונלחמה בו עד זוב דם, ואחרי שעה ארוכה של וויכוח עקר יצאה למרפסת כדי לנשום אוויר והוא יצא מהבית בטריקת דלת והיא ידעה, עמוק בתוכה היא ידעה שהוא צודק, הוא עבד נורא קשה בחודש האחרון והיא העדיפה להתעלם מזה ולהתחשבן איתו על הניקיון וזה קרה בגלל זה. ואז כמו בעיתוי מארץ העיתויים הגיע האסמס. כאילו הגיע ממש מהבפנים הבוכה והעצוב שלה. זה היה מהמספר שנקרא בנייד שלה: לא לענות. דורה, ככה הוא קורא לה, דורה, זה כל מה שהיה כתוב שם, וזה מה שהעיף לה את פקק הבכי שהיה תקוע שם כל הימים, השבועות האחרונים. כי דורון צדק. הבית הוא שלה ודורון היה רק אורח בו. העולמות שלהם היו נפרדים מאוד, ולא היה להם שום דבר משותף באמת, מוחשי, חוץ מהאהבה שהלכה והתרפטה.

12

מכסה כחול של בקבוק מים

18 באוקטובר 2017

8

היא בכלל לא ידעה כמה היא מוטרדת, עצבנית ומבולבלת, עד שהנהגת של המכונית שבה היא נכנסה התחילה לצרוח עליה. הצרחות חפרו בתוכה וקדחו בתוכה וננעצו בה ככה שהיא התעלפה.

שולי צועק עליה בטלפון: תפסיקי כבר דבורי באמת, תפסיקי. כמה זמן את כבר איתי על המונית? שמונה חודשים? ובזמן הזה כמה תאונות אני עשיתי? ארבע. נכון. ואת? אף אחת. נכון. אז די כבר, תפסיקי להתנצל ותתחילי לנשום והעיקר שאת בסדר, הבהמה לא תמות מזה, נכון? אני כבר מגיע. היא יושבת על שפת המדרכה, ליד הכנף המעוכה ושותה לאט לאט מבקבוק מים שהאיש מהקיוסק נתן לה. הפנים שלו היו הדבר הראשון שהיא ראתה כשהיא התעוררה. הי ילדה, את בסדר? קחי, תשתי, את מה זה הבהלת אותי. הפוסטמה הזאת השאירה לך פתק עם הפרטים היא נורא מיהרה.

9

שלושה ימים לקח לתקן את הדפיקה ובימים האלה היא נאלצה להיות בבית. להיות בבית ולראות את דורון מתחסר ממנו בהדרגה, בהתמדה, בלי אף מילה. דורון, אני מצטערת, שותק אליו הגב שלה, כשהיא שותה קפה והוא יוצא מהדלת בפעם האחרונה, שותק גם הוא את ההצטערות שלו.

היא ידעה מה היא עושה והיא לא יכלה להתנגד לזה. היא נסעה לכל מקום דרך מקום אחד, לפעמים עד כדי סיבוב, אבל דרך שם היא נסעה. דרך שם, והיא לא הצליחה להמנע מזה במשך כמה שבועות, היא רצתה לראות פתאום, ככה במקרה, את הרגלים הארוכות האלה הולכות ברחוב שלו, ליד הבניין שלו, אולי מטיילות עם הכלב שלו, אולי עם החברה שלו, אפילו איתה. אבל היא אף פעם לא ראתה אותו, ובכל זאת היא המשיכה. עכשיו עמדו שם בחור ובחורה ונופפו לה לעצור. שיהיה. אחרי דקה היא שמעה את הבחורה אומרת: די, אמיתַּי, לא כל כך קרוב לבית, פליייז. נימת ההתפנקות בקול של הבחורה הגעילה אותה והשם אמיתַּי קפץ לה לאוזן וצילצל משהו. אחרי כמה דקות של שקט במושב האחורי היא לא התאפקה והגניבה מבט. כן, בהחלט. היא השתעלה שיעול קטנטן אבל הנשיקה מאחור לא הפסיקה. ואז היא שמעה את מה שהפך את הצילצול הקטן לאזעקה, לסירנה של ממש. הבחור אמר: רננהי, באמת, תפסיקי כבר עם השטויות את חייבת לגמור עם זה, את שומעת? השם של הבחורה, ליד השם של הבחור, המקום בו הם עלו למונית, הכל ביחד הצטרף ונהיה בלתי נסבל. הנשיקות מאחור נמשכו ונמשכו, אמיתַּי ורננה, הם אלה שהתנשקו. וזה היה יותר מידי. ברמזור היא הסתובבה אליהם ושאלה אותם לאן הם רוצים, והסתכלה עליהם טוב טוב, על אמיתי ורננה, שהואילו לקטוע למענה את הנשיקה אבל המשיכו לשבת שם מרוחים ומעורבבים לגמרי. החבר שלו והבחורה שיש לה אותו ומעדיפה לבגוד בו עם החבר שלו. המילה שקפצה לה לראש היתה: צחה. הבחורה הזאת היתה צחה. עור לבן, שיישי קריר וצח ועיניים גדולות, ירוקות ויבשות. אמיתי ענה לה: לשינקין, ורננה שיקרה בטלפון: אני עם טלי, אנחנו הולכות לחפש לה נעליים לחתונה. מתי אתה חוזר? יופי, אני מקווה שאני אהיה בבית עד אז. בי.

שולי ביקש ממנה להמשיך עוד שעתיים והיא הסכימה, למרות הכאב שדפק לה בראש, היא המשיכה עוד שעתיים ואז לקחה שני אופטלגין והלכה לשכב קצת בחול, מתחת לכוכבים, וחשבה: כמה מקבלים על רצח של כאב ראש?

שרוך אדום למזל

שבוע עובר, שבוע שבו היא נמנעת מלעבור שם בדיוק כמו שנמשכה קודם לעבור. היא לא רוצה לראות לא אותו ולא את החברים הדוחים שלו, אבל ברור שזה קורה בסוף. שחורה את פנויה? רוצים אותך בפלורנטין. אבל היא לא רוצה. לא, היא רוצה, היא נוסעת לפלורנטין. הוא התיישב אמנם מאחור, אבל התעקש להתנהג כאילו הם חברים ולא נוסע ונהגת, דיבר ודיבר והיא לא הצליחה לשמוע ממש, מה שהתרחש במושב האחורי לפני שבוע טירטר לה בראש ועוד המון דברים והיא לא ממש הצליחה להתרכז במה שהוא אמר, עד שפתאום מימי צצה שם, ברמזור. מה, את מכירה אותה? קצת, אני לוקחת אותה לפעמים בלילה. לאן? לאן שהיא מבקשת. מה פתאום? לא יודעת, שולי עושה את זה אז גם אני, אני חושבת שאבא שלנו התחיל עם זה. אה, גם אבא שלך נהג מונית? היה. עכשיו נהיה שקט, אז היא ענתה לו בלי שישאל: הוא מת, לפני ארבע שנים, שולי לקח את הבהמה ואני הצטרפתי אליו לפני שמונה חודשים בערך. הבהמה? כן, ככה אנחנו קוראים לה. פתאום היא נזכרה איך אחרי התאונה שולי אמר, וידע בדיוק לאיפה הוא מכוון ואיפה הוא פוגע: דבורי, הבהמה הזו עוד תקבור את כולנו. הוא הרי ידע בדיוק למה היא כל כך נסערת. אבא שלה נהג על המונית הזו ולא הסכים להחליף אותה, היא הלכה ונהייתה יותר ויותר מיושנת ומסורבלת והוא לא הסכים, ואחרי שהוא מת גם שולי והיא, בלי לדבר על זה בכלל, נצמדו לבהמה כאילו היתה סוסה אצילה עם יחוס ולא סתם פִּרְדָה, מרצדס ישנה וחבוטה. אז עכשיו נוספו לטירטור בראש שלה גם השאלות המכאיבות: למה אני מספרת לו את זה? מה זה העסק שלו? מה קורה לי? והיא פיספסה את הרמזור. היא פיספסה כנראה אפילו יותר מאחד. זה התחיל מזה שהיא שמה למימי עשרים שקלים בכוס, ומימי בירכה אותה ארוכות, כרגיל: דבורה כפרה, מתוקה מדבש את, ברכה עליך, תהיי בריאה מאמי. ושמה לה ביד שרוך אדום למזל,  והיא ישבה שם עם השרוך ביד ומימי כבר המשיכה למכונית הבאה, והיא שקעה במין משהו שאולי הוא כמו נימנום שכזה, ואז הוא שאל אותה את כל השאלות, ואז התחילו לצפצף לה מאחורה כמו משוגעים והאוטו נכבה לה. אחרי שהיא התניעה והמשיכה לנסוע הוא התחיל פתאום לצחוק, צוחק צחוק פרוע תוך שהוא מתפתל מאחורה והרגלים הארוכות שלו בועטות לה בכיסא, בגב, ודמעות מתחילות לעלות לה בעיניים. סליחה, סליחה דבורי שאני צוחק ככה, הדמעות יורדות לה לגרון. סליחה, הוא מתנצל שוב אבל עוד בורחות לו כמה צהלות נוספות ועוד כמה התפתלויות ובעיטות, סליחה. זה קורה לי לפעמים, אני מצטער, בבקשה אל תיעלבי, זה רק אני עם השטויות שלי. לאן? היא יודעת כמה היא נשמעת עכשיו קרה, קפואה, כמעט מפחידה. הביתה, הוא אומר ומשהו בתוכה מתחיל לרתוח: לך הביתה, לך, מגיע לך, מגיע לך, החברה שלך המגעילה בוגדת בך עם החבר שלך, מגיע לך, והיא נותנת לו את העודף בשתיקה. בדרך חזרה מימי עוד בצומת, אוספת את השקלים שלה ומחלקת את הברכות שלה. רוצה טרמפ מימי? לא, דבורה מותק, עוד לא גמרתי את העבודה היום, לילה טוב דבורה נשמה מתוקה שלי.

10

11

טבעת פלסטיק עם חרצית צהובה

בוקר טוב שחורה! בוקר טוב דובי! מבקשים אותך באדם הכוהן, המחזר המיסתורי… אה, דובי, אני ברמת גן, איזה רמת גן בראש שלך? היתה לי נסיעה לבורסה, אני עוד מעט חוזרת. לא בורסה ולא רמת גן, היא דווקא קרובה, אבל היום היא לא תיקח, לא אותו ולא את רננהי, ולא אף אחד מהסמטוכה הזאת שהיא רוצה ולא מצליחה להוציא לה מהראש. תשלח להם את שרוּל, היא נחנקת מדמעות ומצחוק, גם דובי מתחיל לצחוק: מה קרה שחורה, מי עצבן אותך? נמאס לך ממנו? או קי, אני שולח להם את שרול. כי שרול הוא העונש שלהם בתחנה, המכה שהם מנחיתים על לקוחות שמגיע להם לסבול קצת. שרול הוא איש טוב, באמת, בתחנה הם קוראים לו: המנהל, המקצוענים מן הסתם היו קוראים לו אובססיבי- קומפולסיבי. כשנכנסים למונית שלו מרגישים שמחה והקלה וכשיוצאים ממנה אותו דבר אבל בגדול, בהרבה יותר גדול. בהתחלה אתם מתרגשים מהניקיון, מהריח הטוב, מהקרירות הנכונה בקיץ או החמימות המושלמת בחורף, מהמוסיקה הנעימה והחרישית, אבל אז הוא מתחיל להפציץ אתכם בשאלות והוראות ואתם מרגישים שאתם, אתם אלה שהורסים את כל ההרמוניה, אתם אלה שלא נקיים, סליחה, שממש מלוכלכלים, קולניים, לא מנומסים, ובכלל, מה אתם נושמים כאן?! אנשים שנוסעים עם שרול יוצאים מהמונית שלו או בהתקף אפילפטי, או בבחילה איומה, או ברצון ללכת ולרצוח עכשיו מישהו, אבל תמיד, תמיד, בהחלטה נחרצת לא לנסוע יותר במונית כל החיים שלהם.

צדף

17 באוקטובר 2017

מכל האנשים בעולם, דווקא אמא שלה היתה מי שהשיגה לה את העבודה כסקיפרית. כן, דווקא אמא שלה שכל יציאה שלה לים מלווה בכל כך הרבה חרדה מצידה, שהיתה מעדיפה שהבת שלה תהיה מורה כמוה או איזשהו מקצוע יבשתי אחר, זו היא שנתנה לה את הפתק עם מספר הטלפון של דווידי ואמרה: קחי מאמי ושיהיה לך בהצלחה. דווידי הוא הבעל של צילה שלימדה עם אמא שלה פעם באותו בית ספר. הוא עיתונאי, בשנות השישים המאוחרות שלו, איש גדול ושחום עם רעמת שיער לבנה וגבות לבנות מזדקרות, שמתחת להן עיני חרוזים שחורות ונוקבות ואף ענק. החיוכים שלו נדירים, אבל שובי לב. דווידי יושב בכיסא גלגלים כבר שנתיים מאז עבר שבץ מוחי, אבל גם כשהוא יושב בכיסא הוא נראה ענק. כשהוא ראה אותה לראשונה הוא נאלם דום, וזה לא דבר שקורה לו הרבה, את זה היא גילתה כשכבר הכירו. את הבת של אתי? הוא שאל, את הבת של אתי? אחרי שהיא ראתה את הבחור שהוא פגש לפניה היא ידעה שאין לה סיכוי, אבל דווידי היה משועשע. מהעובדה שהיא בחורה, מהגודל שלה, מהצבע שלה, מה שזה לא יהיה, והוא אמר לה: בסדר דבורה, את תוציאי אותנו לים בשבת הבאה, וזיו יהיה העוזר שלך, ויותר אני לא מתערב. לדווידי יש יאכטה יפייפיה משובחת ומרווחת, הרבה שנים הוא החזיק בהגה שלה אבל עכשיו הוא צריך עזרה, זו האמת. זיו הגיע עם המון המלצות ודאווין, ומהרגע שהם יצאו היא הבינה, שהוא הבחור הכי עצלן שנולד אי פעם. כל דבר שהיא ביקשה ממנו לעשות, היא היתה צריכה לבקש שלוש פעמים ובדרך כלל כבר אחרי פעם השניה היא היתה עושה את זה לבד, וכך קרה שרוב ההפלגה זיו בילה על הסיפון עם צילה ושיר בת הזקונים המשתזפת, והיא בילתה עם דווידי בקבינה או במטבח לבד. כל הקיץ ההוא היא המשיכה להשיט ביחד עם דווידי, זיו המשיך לפלרטט עם שיר ולהשתזף על הסיפון וצילה המשיכה להקיא ולדבר בנייד לסרוגין. דווידי נהג לנמנם בצל ביום, לשתות וויסקי בערב, ולנהל איתה שיחות ארוכות ומעניינות בקבינה בין זה לזה. בהפלגה האחרונה באותו קיץ זיו הביא את אח שלו, דורון. הוא עזר לה בבישול, התעניין בניווט ובהשטה ולמעשה נהיה החבר שלה עוד לפני שהם חזרו לחוף. הוא היה אז בסוף לימודי עיצוב והיא התחילה את התואר השני. אחרי פחות משבועיים הוא עבר לגור איתה וקבע בדלת את השלט ההוא. זמן קצר אחר כך דורון התחיל ללמוד פירסום והיא התחילה לנהוג במונית. דורון היה אחראי על הרעש: מוסיקה, בילויים וחברים, והיא על השקט: בית, ים וחיבוק.

כשהיא אמרה לו שהיא עובדת בשבת היא לא הצליחה לראות כלום, היא לא הצליחה לראות אם הוא כועס או שמח או אדיש, עד כדי כך פניו אינם ניתנים לה לקריאה בזמן האחרון, פני זר, ממש כך. הוא הקצין אל הרעש והיא אל השקט, והפער שנפער כבר גדול מידי, המרחק בלתי ניתן למעבר.

7

שתים בלילה, מוצאי שבת, היא שוכבת בחושך בחול, היא זקוקה לנשימה של הים לידה עכשיו, להקל עליה את הנשימה שלה. החול עדיין חמים אבל הלילה כבר קצת קריר, הירח פגום, הלב מסוכסך.

חרוז עץ

היא הריחה את הריח הטוב עוד לפני שהוא אמר שלום והתכלת השקופה והצלולה שלו התמקמה במראה, הריח של העץ מקדים אותו ומבשר עליו וגורם ליד שלה להזיע מעט על הגה. איזה קטע, כשביקשתי שישלחו את שולי קיבלתי את אח שלך ועכשיו הופעת כאן בכלל בלי שביקשתי. אז אתה רוצה את שולי? היא שואלת והוא צוחק: שולי, מה זה שולי בכלל? היא צחקה גם ולא אמרה לו שדובי שלח אותה ויש יסוד סביר להניח שהוא לא עשה את זה במקרה בכלל. דובי שיודע הכל על כולם כל הזמן, בטח לא פיספס את הבחור שביקש את שולי והתכוון לאחותו. הי, תלית את הקוף על המראה, מה זה מתאים! כן, יש לזה גם ריח נהדר. ריח? אה כן, אני כל היום בריח הזה, אני כבר לא שם לב בכלל, ובסדנה יש גם ריחות חזקים של דבקים ולקה, אבל אין, אין כמו הריח של העץ, נכון? עץ זה הדבר שאני הכי אוהב בעולם. מה הדבר שאת הכי אוהבת בעולם? את הים, היא ענתה והוא המשיך, כאילו זה ההמשך הטבעי של המשפט: וקוראים לך דבורי, הא? כן, היא צוחקת, אח שלי קורא לי ככה, מילדות. שולי ודבורי, מה זה, תגידי? שאול ודבורה, נו, אמא שלנו היתה מורה לתנ"ך. עכשיו הוא צוחק, אדוות בתכלת הצלולה שלו, לי קוראים אושיק. תנחשי ממה זה? אני לא מנחשת, תגיד. טוב, אושיק זה מאושר, השם שלי הוא אושר, בתחרות השם המעפן אני מנצח לא? והאחים שלי הם… שלווה וזמר, היא ממשיכה אותו. מה? איך את יודעת? נו באמת, אושיק, מתוק לה משום מה בפה להגיד את השם שלו, אז היא אומרת פעמיים, אושיק, אתה כל הזמן בנייד, או עם שלווה או עם זמר. באמת? טוב, אני לא כל הזמן בנייד, רק במונית, בחיי. יש לנו אמא קצת, אה, רוחניקית, ז'תומרת, היא היתה רוחניקית עוד לפני שאפילו המציאו את המילה הזאת, היא היתה נערת פרחים, אמיתית כזאת. אז לאן? היא שואלת, קצת קוטעת את השטף שלו, קצת נהיה לה אישי מדי פתאום. שנייה, הוא אומר, ומדבר בטלפון שוב: את בבית? טוב אז אני רק קופץ לסופר ובא. ולה הוא אומר: אני ארד בסופר בארלוזרוב. הי, ראית את הקופיף? כן, אושיק, אל תכעס טוב, אבל הוא לא בצנצנת. מה, מישהו גנב אותו? כן. אני. הוא על הצרור מפתחות שלי. אה יופי. בי. הוא יורד בחטף.

שני כפתורים

16 באוקטובר 2017

החיים שלה הולכים ומתרוקנים, הבית הולך ומתרוקן והצנצנת הולכת ומתמלאה: בקבוקון של לאק שחור, קצה של עפרון צהוב מכורסם ושני כפתורים, אחד קטן וורוד ואחד גדול כחול.

הנסיעה האחרונה של הלילה הביאה איתה כאב בלתי צפוי. זוג שתוי התמזמז במושב האחורי והיא שבדרך כלל דווקא שמחה להוביל נאהבים, מכל הסוגים, הפעם נצבטה נורא. היא שמחה כשהם ירדו. דורון כבר ישן כשהיא נכנסה למיטה. בשבועות האחרונים היא בעיקר פוגשת את הגב שלו. הוא מילמל משהו והתהפך לצד השני תוך שהוא סוחב איתו את כל השמיכה, היא ניסתה להדחק לתוכה והוא פשוט לא נתן לה. היא כבר לא היתה בטוחה אם הוא באמת ישן.

שחורה, אמא שלך חיפשה אותך, היא אומרת שזה דחוף. די דובי, קוראים לי דבורה, דבורה. כן שחורה, תתקשרי לאמא שלך. מה אמא, מה קרה? כלום לא קרה מאמי, פשוט שאת לא עונה לי כבר יומיים, אז אמרתי שזה דחוף. יופי אמא, בסוף זה יהיה זאב זאב. ואיפה אח שלך מאמי? השומרת אחי אנוכי, אמא? או, זאת הבת שלי, דבורי תגידי, את זוכרת שבשבת אנחנו לא כאן, נכון? שמוליק לוקח אותי לנופש באילת. אתם תסתדרו, נכון? כן אמא, אני חושבת שנסתדר, נמצא כבר מי שיחליף לנו את החיתולים. שבת פנויה: משהו בפנים מתרונן, מתעופף ואז שוקע ומתרסק. שבת פנויה.

על הדלת השלט שדורון הכין: דבורונה. מבטא משאלת לב, כמיהה לערבוב, שמעולם לא הוגשמה. מתי התחיל המרחק? מתי זה קרה? כשנולד דורון החדש, המעוצב, המשודרג, הממותג, היוזם, הממנף, כל המילים האלה שהתחילו להציף את כל הדיבור שלו, ההוויה שלו. היא לא הצליחה להסתיר ממנו כמה זה לא מעניין אותה, אולי אפילו קצת מגעיל אותה, היא לא גאה בזה, אבל ככה זה היה והיא לא יכלה להסתיר אתה זה. צריך לאמר את האמת, הוא לא התרחק היא הרחיקה אותו, עם האדישות, כמעט גועל שלה לדברים החדשים והמסעירים בחייו. ההתלהבות שלו מיופי וטבע, התחלפה בעיצוב חלקלק וקרירות מזגנים ונפרטה לפרוטות המקרקשות של מיתוג, מיקוד, פילוח, דיוור, שיווק. התיק הגדול והמבולגן שלו הוחלף במזוודת לפ-טופ מעוצבת שבה שכנה גולת הכותרת של חייו העכשווים: מחשב  נישא עם התפוח הנחשק, זוהר בצבעי לבן ואפרפר. כאילו רק הקליפה של דורון נשארה. אבל לא, האמת היא שגם הקליפה התקלקלה. במקום הקוציצים הבהירים שלו, הוא גידל קוקו קטן, והתחיל להתגלח גילוח חלקי שכזה, משאיר זקנקן קטן, והחיוך שלו המתוק נראה לה עכשיו כמו מודבק על פנים חדשים, בין הזקנקן תייש המטופש והקוקו העכברי המתוח לאחור מעל למצח.

5

6

שמעי אחותי, לא תאמיני מה קרה. מה שולי, מה קרה? סתכלי בצנצנת שלך. היא מוציאה מהצנצנת את התוספת החדשה ותיבת נגינה מתוקה מתחילה להסתובב בלב שלה. איך? מה? שמעי אחותי, אתמול דובי אומר לי מישהו מבקש אותך באדם הכוהן. תַק, הלב שלה קופץ. ושולי ממשיך: אני בא לשם, עומד שם איזה שלוך גבוה כזה. תַק, הלב שלה קופץ עוד יותר גבוה. מסתכל עלי ואומר: איפה שולי? בקיצור, הוא ראה בלוחית של המונית שולי וחשב שאת שולי. מה קורה אחותי? מי זה? יפה אה? הוא גם עשה את הגדול, נכון? כן, יפה החרוז. הפסלון הראשון שהוא שם בצנצנת הוא קוף שעכשיו מתנדנד על המראה, והחרוז הוא קופיף קטן, גור קופים מתוק, שהיא לא יכולה להתאפק ומשחילה על מחזיק המפתחות שלה.

בשבת היא ישנה עד הצהרים, דורון לא היה בבית כשהיא קמה, רק פתק שאומר שיצא עם חברים מהעבודה לארוחת בוקר.

בורג כסוף גדול

15 באוקטובר 2017

איזה יופי, הוא אמר, והלב שלה התחיל לדפוק כל כך חזק. הוא ניחש, הוא הרגיש. כמה אנשים כבר ישבו כאן ולא שמו לב בכלל, ואף אחד לא התייחס בכלל לצינצנת הגדולה, שהיא הניחה בינה לבין המושב שלידה. כבר שמונה חודשים היא כאן, הולכת ומתמלאת בדברים קטנים שאנשים איבדו. אף אחד לא שאל אותה מה זה, ודווקא הוא, שהתיישב מאחור, והיא לא מצליחה לראות את הפנים שלו במראה, דווקא הוא ניחש מיד. אני יכול להסתכל? בטח. לכל דבר כאן יש סיפור, נכון? הוא אמר, ועכשיו הלב שלה כבר איים לקפוץ לה החוצה מהחזה. כן, גם אני חושבת ככה. הנה, זה למשל, הוא עבר לקול אחר לגמרי, יותר נמוך ושקט, קול של סיפורים, והיא ניסתה לחבר את הקול לפיסות הפנים במראה ולא הצליחה. זה בורג של חללית, נכון? הוא שלח את היד שלו קדימה והחזיק מול עיניה את הדבר הזה שכשהיא מצאה אותו לא היה לה שמץ של מושג מה הוא יכול להיות, וליד שלו היה ריח טוב. את רואה, מישהו איבד את זה כאן ועכשיו הוא תקוע על כדור הארץ ולא יכול לחזור לכוכב שלו, מסכן. תגידי, את זוכרת את החייזר שנסע איתך? את זוכרת איפה הוא ירד? עכשיו היתה לה יד, גדולה ודקה ועדינה וחזקה, עם ריח טוב, שלא התחברה לקול שלא התחבר לפנים. כן, בטח שאני זוכרת, הוא רצה לים, הוא כל הזמן אמר: בשלוש השיגור, אני מאחר, את לא יכולה לנסוע יותר מהר? והוא מיצמץ נורא בעין האחת שלו… ועכשיו היה לה גם צחוק. ואז הוא עשה את מה שיחלה כבר שיעשה, ושגרם לה להתחיל להזיע ולגרון שלה להתייבש. הוא זז ככה שהעיניים שלו מצאו את העיניים שלה במראה. לא היה לה אומץ להשאר שם, אבל גם לא היתה לה ברירה, המראה הרי נועדה לנהיגה ונהיגה זו העבודה שלה.

4

עגיל

וזה? הוא המשיך, זה נראה לי כמו עגיל מאוד מיוחד, כזה, שזוג עולה מליון דולר ואחד לא שווה כלום, נכון? נכון, היא צחקה, ולי יש אחד. הוא קירב את העגיל אל האוזן שלה: זה סַפּירִים. יפה לך העגיל הזה. את זוכרת אישה עם מליון דולר על האוזניים? אני לא הולכת עם עגילים, היא צחקה סוף סוף, והקשר בבטן שלה השתחרר והתהדק באותו זמן, וטילטלה את הראש שלה והשיער שלה הבריש את היד שלו שמצידה החליקה על הלחי שלה. מה זה הריח הטוב הזה? היא לא הצליחה לזהות. אבל כן, אני זוכרת את האישה הזאת, כי היא בעצמה שמה את העגיל. לא נכון, באמת? הוא פוער את העיניים שלו כנגדה במראה: כחול וצלול ושקוף. סַפּירִי. באמת, בחיי, והיא אמרה: איך הוא לא שם לב שאני אף פעם לא הולכת עם שני עגילים אותו דבר? היא בכתה. היא נורא יפה, הנהגים תמיד רבים מי יקח אותה, יש עליה המון סיפורים ושמועות. היה רגע של שקט ואז היא שמעה את העגיל מצלצל את נפילתו חזרה לצינצנת, הוא שתק, היא נהגה, הראש שלו היה מורכן, היא לא ראתה את עיניו במראה. היא שמעה עוד משהו נופל לצינצנת. גם אני שמתי משהו, הוא אמר, אני יורד כאן בפינה. שטר הוגש לה, עודף ניתן לו, ותודה ושלום. היא עמדה שם עוד רגע, והיה לה גם גב. גבוה מאוד וארוך רגלים.

נייר זהב

אז עכשיו הראש שלה היה צנצנת גדולה, והיה בו אוסף של דברים שלא מתחברים: היו עיניים, יד, ריח טוב, וקול וצחוק, ורגליים ארוכות ארוכות, ולא היו לה פנים. כי כשהוא ירד היא הציצה במראת הצד, אבל הוא בדיוק התכופף לשרוך את האולסטר שלו ואז היא היתה צריכה להשתלב בתנועה כי צפצפו לה ודובי שאל אם יש מישהו להשל"ה והיא כבר היתה לא רחוק אז היא לקחה את זה.

הזקן שעלה בקופת חולים בהשל"ה ביקש לכבות את המזגן ופתח חלון, הבחור שעלה בפרישמן פינת דב הוז סגר מיד את החלונות ודרש במפגיע מזגן, הבחורה עם התינוק שעלתה בבזל ביקשה לכבות את המזגן והזוג המאוהב בגיל העמידה שעלו בבן גוריון ביקשו מזגן ומהר וככה זה היה כל היום. בצהרים היא קנתה לה מנה פלפל וקולה אצל ג'וני בטשרניחובסקי ונסעה ועמדה בגאולה מול הים ושתתה לאט את הקולה ונתנה לרוח החלשה מהים לצנן לה את הפנים, חשבה על התכלת השקופה והצלולה ההיא, על הריח הטוב ההוא. היא הוציאה את מה שהוא שם בצנצנת ואז הבינה: עץ טרי, זה היה ריח של עץ. בסוף היום היא התעטשה כמו משוגעת והיתה לה נזלת וכאב ראש נוראי, אבל על המראה היה תלוי הדבר הכי יפה שמישהו אי פעם נתן לה.

רחוב הירקון

ברגע שהיא היתה חגורה בחגורת הבטיחות, היא התחילה להפגיז אותה בשאלות. ישישה קטנטנה עם קול רועם חרוך משנים של סיגריות: תגידי לי ילדה, מה זה, איזה מין עבודה זאת לבחורונת צעירונת שכמותך? עבודה נפלאה, היא צוחקת, הכי טובה שהיתה לי בחיים. באמת, נו, ואיזה עבודות כבר היו לך בחיים? הרבה, הייתי כבר עוזרת בית, מלצרית, גננת וסקיפרית. סקיפרית, או, ומה זה סקיפרית? הזקנה מקרקרת ושולה מהתיק שלה כדור מוצרט. היא מקלפת אותו בזהירות, אומרת: פה גדול! ודוחפת לה אותו לפה. אחרי שהמתיקות הראשונה נמסה מגיע המרציפן שהיא אוהבת יותר. סקיפר זה רב חובל, קפטן של אוניה קטנה, יכטה. או, באמת ילדה? כל הכבוד לך, זה באמת יפה מאוד, הזקנה מחליקה באצבע הקמוטה, המאונקלת מעט שלה, שהציפורן שלה צבועה באדום את נייר הזהב ומניחה אותו בצנצנת. ברור, זה הדבר הכי הגיוני וטבעי בעולם. את יודעת לנהוג באוניה, הא? אז לנהוג במונית זה בטח שטויות בשבילך… לא בדיוק, היא אומרת, בתל אביב יש הרבה יותר תנועה מאשר בים. והזקנה ממשיכה בתחקיר: אבל תגידי לי ילדה, מה עם לימודים? לימודים, טוב, תואר ראשון כבר גמרתי. באמת ילדה, את משהו את יודעת? אבראבו! ומה למדת? ביולוגיה ימית. הזקנה שהוציאה עכשיו מהתיק ליפסטיק ולרגע לא היתה מרוכזת, הסתובבה אליה ותקעה בה את המבט הישיש שלה: ביולוגיה! ימית! או הא, אני ממש מתרשמת ממך מיידלה, אין לי מילים. הנה תעצרי לי כאן מתוקה, את רואה, איפה שכתוב מועדון ברידג'? או. יופי. תוך שהיא משלמת לה היא מורחת את הליפסטיק בשתי תנועות שגורות ובטוחות: למעלה ושמאלה, למטה וימינה, וזהו. בלי מראה ובלי לחרוג מהשפתיים בכלל. ואיך קוראים לך ילדה חכמה שכמוך? קוראים לי דבורה. עכשיו הזקנה צוחקת עד דמעות ממש: גם לי, גם לי קוראים דבורה. שתהיי לי בריאה ילדה. להתראות. והיא יורדת לאט לאט, מייצבת את עצמה על המקל שלה ומנופפת לה לשלום, משאירה אחריה בושם נעים, טעם מתוק ועוד משהו שחונק אותה קצת בגרון.

למה את מחכה?

14 באוקטובר 2017

בלילה האחרון לא ישנתי. ראיתי את הבוקר עולה ואז כנראה הצליחה השינה לקחת אותי. אבל כל הלילה עד אז, היא ברחה ממני בעקשנות. במקומה, דהרה סביבי המחשבה הזו, כמו עוץ לי גוץ לי קטן ושדוני, מצווחת ומחרחרת, רוקעת וחורקת: למה את מחכה מיכל, לה את מחכה? ולא יכולתי לענות. כי באמת, למה אני מחכה?

254

מצד אחד יש לי סיפור כתוב, אני אהבתי לכתוב אותו ושלוש הקוראות הראשונות שלי (אחיותי, משוחדות זה ברור, ועם זאת חכמות וטובות טעם) אהבו לקרוא אותו. ומצד שני אין לי בכלל כוח, חשק ולמען האמת אפילו לא עניין, להוציא אותו לאור בדרכים המקובלות.

את הספר הראשון שלי 'נשיקה של טבחית' הוציאה הוצאה גדולה ופעלתנית, ונהניתי נורא מכל הטררם שמסביב, והיה סבבה. לא רב מכר, אבל ספר שרבים קנו ואהבו. ספרי השני 'רמה קמה' יצא בהוצאה חדשה ומעט חתרנית, שספריה נקראים אך ורק באמצעים דיגיטלים שאינם מחשב (טלפון, טאבלט וקינדל) ולמרות המשוב החם והאוהב שקיבלתי, יש לי תחושה שמעט מדי אנשים קנו וקראו אותו.

ואיפשהו בדרך המתפתלת של החיים איבדתי את החשק לעוד ספר. כלומר הייתי שמחה אילו זה היה קורה מעצמו, אבל אין לי שום דחף למצוא לספר השלישי בית מכל סוג קיים שהוא. אין לי חשק לכל הבלגן של יחסי הציבור והביקורות, ובינינו? כבר אין לי שום כיף מלדעת שהוספתי עוד כותר להררי הכותרים המודפסים או הדיגיטליים שנערמים בכל מקום. אבל. נו ברור שיש אבל. ואותו אמרתי כבר בהתחלה: יש סיפור שכתבתי, והוא מבקש להיקרא. אז מה עושים ולמה את מחכה מיכל?

ובכן הלילה הזה ללא שינה סימן את הכיוון. אחרי המחשבה הראשונה באה מחשבה חדשה. והלב שלי כל כך שמח מהמחשבה הזו. היא הגיעה ממש בסמוך לזריחה, ולא בכדי.

קמעות כתיבה

חברות וחברים, אני הולכת לפרסם את הסיפור הזה כאן, בהמשכים. נכון, אני לא ממציאה את הגלגל, רבים וטובים כבר עשו את זה קודם. אבל בשבילי זה חידוש ואני אוהבת חידושים. בשבילי זה הפורמט שמתאים לי עכשיו. וחוץ מזה, הבלוג הזה האהוב שלי, נהיה בשנתיים האחרונות מין כלי נגינה שעומד בפינה ומעלה אבק. אז עכשיו אני הולכת לשיר לכם את זה על המדרכה. ותיכף תיכף יבוא הפרק הראשון. ואחרי שתקראו כמה שתרצו ואם תאהבו ותרצו להניח שטר בכובע שלי, תכתבו לי ואגלה לכם היכן הוא. אם יהיה לי צילום יפה שלי או אימאג' יפה אחר, אצרף אחד או שניים לכל פרק, ואם לא אז בלי. לסיפור הזה אין עדיין שם, אבל לחלק הראשון שלו קוראים 'דברים אבודים, דברים מצויים' ולפרק הראשון קוראים 'בורג כסוף גדול'.

 

וכמה שאלות שאין להן תשובה

4 באוקטובר 2016

ב' תשרי

                              האם זה יכול להיות? באמת? האם זו אני שבמשך שנה לא העליתי אף רשומה, לא כתבתי אף שיר ראוי לפרסום? לא מצאתי לנכון לשתף אף אחד בשום דבר? אני שבמשך שש שנים כתבתי באדיקות, פרסמתי בקדחתנות, לפעמים כל יום אפילו, שהמצאתי לעצמי מיזמים שאפתניים, חילקתי לעצמי מטלות מופרכות, צילמתי ויצרתי וטסתי במטסים שהפתיעו אפילו את עצמי. כן, זו היתה שנה בלי בלוג. והמצחיק הוא שהשיר הזה שלמעלה, האחרון שפרסמתי, ניבא לשלילה את השנה שמפרידה בינו לבין היום. חשבתי שקט, וביקשתי שקט, וייחלתי לו והוא לא היה לי בשנה בזו. היו לי מליון דברים אחרים. היו לי מפגשים טובים וקשים עם אחרים ועם עצמי, היו לי התרסקויות והתעלויות, מצאתי עבודה מדהימה שאני מתמידה בה כבר עשרה חודשים, קראתי המון, בכיתי המון וגם צחקתי לפעמים. אבל שקט של ממש לא היה לי. היה לי הרבה רעש, חיצוני ופנימי. יש לי הרגשה שאני בוגדת בבלוג שלי כשאני לא מודיעה לו הודעה רשמית, כשאני נותנת לו לחכות לי בלי לתת שום רמז למתי ולאם בכלל אחזור. החיים שלי לא מובנים לי לגמרי, הם נפלאים וקשים לי מאוד, והצורך לשתף במשהו, רדום לגמרי עכשיו. אז אני אוותר לי בינתיים, אחיה את מה שיש, עם כל הצימוקים והשקדים, עם החמוץ והמתוק, ואחכה שמשהו חדש יצוץ, יתבע להיות נכתב, יבקש להיות נחלק. ובינתיים, שנה טובה.

1

תשרי

4 באוקטובר 2015

כב' בתשרי

.

זה רק קצה של רגע

כשהכל מתלכד:

האופן בו מונחים

הגוף בין המזרן לשמיכה

הראש על הכר.

איך מפל האור של הווילון

והעיניים שנפקחות אליו

בלי לצפות לדבר

בתוך או בחוץ.

מרחוק אל קרוב:

עורבים בברוש

בולבולים בגפן

צופיות ביסמין

קול הנשימה שלך.

הידים אינן מחפשות אף אחד

לא שואלות כיצד להיות.

הישויות שאינן

והאינויות שישנן

גם הן מסתדרות לתוך המשוואה

שהסכום שלה הוא: שקט.

.

2

הספר שלנו

17 באוגוסט 2015

001

כבר סיפרתי כאן מעט על סבתא צביה שלי, ועל איך היא היתה אומרת: אני התחתנתי עם כיתה א', וקצת גם סיפרתי מהסיפור המופלא של אמא שלי, ואם בא לכם לשמוע עוד, אז אני עושה כאן קישור לריאיון ששודר לפני כשבוע בתכנית 'ספרים רבותי, ספרים' בגלי צה"ל, שם שוחחה איתי ציפי גון-גרוס על זה וגם על זה, וגם כמובן בעיקר על 'רמה קמה'.

ויש לומר, הספר אינו על אמא שלי וגם לא על סבתי, ולא על ענייני לימוד קריאה וכתיבה ואף ענייני שואה ותקומה אינם נזכרים בו כלל. ועם זאת הכל קשור. ועם זאת הקדשתי אותו לה, לסבתא צביה, ובכל זאת זה לא רק בגלל זה, ולא רק סתם משחק מילים שבא להוקיר אותה. כי רמה באמת קמה, בתוכי, ובעולם שלה שהוא מומצא לגמרי ועם זאת הוא גם לגמרי אמיתי.

010

היא קמה מתוך גרגירי החול של זכרונותי בצדפת החיים שלי, והיא עשויה מתרכובת אלכימית של נשים וגברים שעברו בהם. היא קמה מן העט אל הנייר, אבל בעיקר היא קמה מהחיים של הכמעט אל החיים של המאוד. ובגלל כל זה, למרות שאני יודעת שלא לכולם קל לקרוא ספר בסמארטפון או בטבלט שאלה האפשרויות קריאה שלו כרגע, בגלל כל זה יש לי חשק עצום שכולם יקראו את הספר שלה, שלי.

004

והסבר לשמי המופיע בתוך 'אלפוני' יש בריאיון. יפה נכון?