ביי ביי לוטוסים

6 ביולי 2015

יט' בתמוז

שלוש שנים וחצי עברו מאז הייתי בהודו, פעמיים* כבר הזכרתי אותם ברשומות מאז, והם חיכו, חיכו בסבלנות. והנה הפעם השלישית והאחרונה. כי הגיע זמן פרידה. גם באמנות כשעסקתי בה באופן אינטנסיבי, וגם בכתיבה שאני עוסקת בה היום, גם ביצירה וגם בחיים עצמם, צריך לדעת לגמור. וזה קשה. להניח את המסרגה, לשים את הנקודה, לוותר. להפרד.

1

2

כשסרגתי את המתוקים הללו בהודו זה היה משלוש סיבות: שבמקרה בשוק הופיעו החוטים הצבעוניים והזולים האלה מלווים בשתי נערות מוסלמיות צחקניות בחיג'אב, שהתגעגעתי למסרגה מאוד, ושהייתי צריכה להעביר את יממת החרדה והמתח של לפני הטיסה בחזרה לארץ.

6

5

מאז חזרתי ועשיתי וסרגתי והחלפתי ועברתי והתחדשתי וגיליתי ועכשיו הם הופיעו לי פתאום בדיוק בזמן בשביל לקיים בעזרתם טקס של פרידה טובה. שלוש שנים וחצי עברו מאז הייתי בהודו והפלא ופלא היו לי שלושה וחצי תיקים. גמרתי לסרוג את הרביעי, עשיתי שרוכים וגדילים, ועכשיו הם ילכו לחנות שלנו ל'אמירימא' ויצטרפו אל כל היצירה שחוגגת שם.

8

7

.

4

3

עשיתי אותם באהבה ושמחה, הם נולדו בהודו ואני מקווה שרואים את זה, המוטיב החוזר הוא לוטוס. אפשר להצפין בהם כל דבר יקר וחשוב מתכשיטים ועד כרטיסי ביקור. ארבעה: זה מספיק בשביל חגיגה.

9

* פעם אחת ופעם שנייה.

הלו, זה ספר?

23 ביוני 2015

ואולי אתם כמוני? שאני אישה עם חושים טכניים בריאים, ולמרות זאת אני קצת אבודה לפעמים. כי אני לא מהדור שנולד עם עכבר ביד, שלא לדבר על טלפון נייד. אני מהדור שבו לטלפון היה שולחן משלו בבית, ועליו הוא היה מונח ותחתיו על מדף, שכב ספר טלפונים שמנמן, וליד השולחן עמד שרפרף שעליו ישבנו ודיברנו בטלפון, כי השפופרת, זה הדבר הזה שדיברנו דרכו? היתה מחוברת בחוט אל הטלפון, חוט מסתלסל כזה, מסתבך כזה. וספר? ספר היה מן גוף מקודש עשוי נייר, שלפעמים היתה בדף הראשון שלו הקדשה אישית, מלאת חיבה וקצת פאתוס.

ואני קראתי כל חיי, אוי כמה שקוראת אני, והספרים נאספו והכונניות, המדפים, נמלאו בהם בחברים ספרים האהובים. ועכשיו אני כבר אישה מבוגרת, ולהיות מבוגרת זה לשים לב שהעולם כבר קצת עוקף אותך, ומשאיר אותך קצת מאחור לפעמים, המומה ולא לגמרי שייכת, תוהה.

ולפני שנה קיבלתי פתאום הצעה. מפתיעה, מפתה. הלכתי אל זה בשמחה ובסקרנות, ועכשיו זה הבשיל וזה פה: ספר דיגיטלי. ספר שאפשר לקרוא אותו במחשבצ'יק הקרוי טאבלעט, ובאפרטצ'יק הקרוי קינדעל, והכי מוזר ומעורר תמיהה, בטלפון. כן. ואני שואלת אלוהים אדירים כמה כבר קוראים בזה, או בזה, או יותר מהכל בזה. הדבר שקראו לו פעם שח רחוק, ואחר כך טלפון, ואחר כך סלולרי, ובסוף הוא נהיה סמארטפון, כלומר חכם, חכם עד מאוד. אז כמה כבר קוראים?

מיקה

.

אני מביטה בספר החדש שלי, שכבר יש לו פנים משלו, עטיפה שאינה כריכה כי מה כרוך כאן. אבל יש תמונה, חזית, שמופיעה בה עבודה משלי, והשם שלו וגם שמי, ואני יודעת שעכשיו הוא יעלה על הבמה וישתחווה בצניעות שחצנית משהו ויהיה כאן בעולם. ואני כל כך רוצה שכולם, אבל כולם יקראו אותו, ואני יודעת זה לא יהיה קל.

אנחנו כבר יודעים בהגיון שזה נכון: לחסוך את יערות הגשם, לחסוך מקום ואבק, להיות יכולים לקחת לכל מקום ערימה נכבדה של ספרים בלי משקל בכלל. יודעים, אבל כולנו נצטרך גם קצת סבלנות: להירשם לאתר ההוצאה, להוריד את ה'יישֹוּמוֹן' בחנות האפליקציות, להוריד את הספר למכשיר המיועד ולקרוא, אלוהים אדירים לקרוא. זה מוזר העיצוב הזה העימוד הזה הגודל הזה, לרובנו זה עדיין חדש ולא נוח, האם הספר, הדבר הזה שכתבתי יעמוד במעמסת הציפיות, יצדיק את המאמץ?

ואני אצטרך להיאזר בסבלנות, להתגבר בעצמי, על כל זה ובנוסף גם על עוד דבר אחד, כאילו קטן, כאילו שולי, אבל קשה מנשוא. אני לא אוכל לכתוב הקדשה אישית. חגיגית. עם טיפה פאתוס והמון חיבה. לא אוכל. אבל כתבתי ספר, ואני אוהבת אותו, וקוראים לו 'רמה קמה' ושמתי את ליבי בתוכו, וזה כמעט כמו הקדשה, נכון?

.

1

אז אני מקדישה אותו לכם, חברותי וחברי למרחב הדיגיטלי של הבלוג, כאן הכרנו, וחלקנו גם נפגשים באולם הסמוך של ספר הפּנים, וכבר יודעים שאפשר ספרות ושירה, קשרים ורגשות, בדרכים חדשות ונפלאות.

כאן הספר, והוא מוקדש לכם באהבה.

שבוע הספר. הראשון

4 ביוני 2015

יח' בסיוון

אתמול התחיל שבוע הספר, ואני כבר מתרגשת נורא לקראת צאת הספר השני שלי ממש בקרוב, אבל עדיין רוצה להתרפק עוד קצת על הראשון 'נשיקה של טבחית'*. הוא יצא לפני חמש שנים כמעט, ושבוע הספר ההוא היה פצצת רגשות גדולה, אני לא שוכחת. ועדיין, מפתיע אותי בכל פעם מחדש לחשוב, שבאמת יש כבר ספר שלי בעולם.

זה ספר מאוד מאוד תל אביבי, והפרק שבחרתי לשים כאן היום הוא פיסת תל אביביות צרופה, מהחיים האורבניים מאוד שהיום רחוקים ממני פיזית אבל שמורים, צרובים בי חזק.

 111

שבת: צַ׳פָּאטי [פרק מתוך 'נשיקה של טבחית']

היא התעוררה מוקדם מאוד וקמה לראות אם לא חלמה אותו מגיע, והוא היה שם, שוכב על צדו בתנוחה עוברית, ריסיו הכהים מצילים על לחיו, רוטטים באיזה חלום אחרון. בחלל שיצרו הברכיים הכפופות שלו התכרבל החתול, והחתולה שכבה בחיקו. היא לא יכלה להוריד ממנו את העיניים, היא לא נשמה עד שהוא התעורר. ברגע שהיא ראתה אותו זז קצת, היא זינקה למטבח והוא מצא אותה שם מכינה קפה. ארי, אתה תראה שהיום הכול ילך כמו שצריך. אתה מוכן לגמרי. אין לך מה לדאוג, הכול מוכן. נכון? נכון, הוא אמר. אז אתה רוצה קפה?

בפעם הראשונה זה חודשים היא נשארה בבית כל היום. אירחה לחתולים המחלימים לחברה וטיפלה בעציצים המוזנחים שלה והקשיבה כל הבוקר למקהלת הקולות של החיים:

1. בבניין הסמוך מישהו מתאמן בנגינה בסקסופון, תרגול מונוטוני שיש בו משהו מרגיע, צליל עגול וחם.

2. מישהי יורדת במדרגות, צליל נקישת העקבים שלה מהדהד סטקטו מהיר.

3. הבחור שעולה לתלות כביסה על הגג מלווה את עצמו בשריקה, לפעמים אפשר לזהות איזושהי מלודיה ולפעמים זהו סתם שריקרוק מתפתל.

4. מהבית של הזקן ממול, עולה בכל שעה עגולה הצפצוף הקצוב של החדשות. אפשר לחשוב על הצפצוף הזה כעל צליל של חיים. ביום שהוא יחדל היא תדע שהם תמו.

5. ועוד צליל של חיים, מכריז בעיקשות על קיומם, הבכי של התינוק החדש של הזוג מלמטה. לפעמים פעייה חלושה ולפעמים צווחה תובענית.

6. כל התקליט של כל להיטי פרנק סינטרה, מההתחלה לסוף, אותו משמיע שכן עלום בכל שבת בבוקר. לפעמים הוא שומע אותו שלוש פעמים ברציפות. היא מקווה שההשמעה הזאת, בעוצמה חזקה במיוחד, מייצגת איזשהי חגיגה פרטית שלו ולא סתם מחלת נפש.

7. שכנה שגונחת גניחות תשוקה בשעות מפתיעות ביום, שנשמעות תמיד אותו דבר בדיוק, משפט מוזיקלי שחוזר על עצמו ומתגבר והולך עד לתרועה הסופית, המאושרת. סביר להניח שהיא לא לבד ברגעים האלה אבל את מי שאיתה לא שומעים בכלל.

8. מישהו מבשל, קירקוש מתמיד של סירים וריחוש מתמיד של טיגונים, וריחות טובים עולים עם הצלילים האלה.

9. באחת הדירות רואים טלוויזיה, בשקט, בעיקר שומעים משם את הצחוקים המוקלטים של הסדרות הקומיות. צחוק, הפוגה, צחוק, הפוגה, עד אין קץ.

10. היא עצמה הניחה במערכת הישנה שלה דיסק שארי נתן לה של קרישנה דאס, זמר אמריקני ששר מנטרות בודהיסטיות שמזדמרות להן בראש שלה אחר כך כל היום.

 

*  הספר יצא בדפוס בהוצאת 'כינרת זב"מ' ויש הקלטה שלו ב'אייקאסט'.

 

ריקוד המיחזור של רותי

21 במאי 2015

ג' בסיוון

כשאני חושבת על רותי אני חושבת על שקט. מרגישים את השלווה שלה כשפוגשים אותה, כשבאים אליה הביתה, רואים את זה בפנים של האיש האוהב שלה ושל חמשת ילדיהם, אור של שקט זורח עליהם. היא לא נמנעת מעימותים והתמודדויות קשות, אפשר לזהות גם כאבים במבט שלה, אבל היא מתנהלת בשקט שמקסים אותי.

הדרך של רותי דרור התחילה בהרצליה, אחרי נישואים וגם קצת נדודים בארץ ובעולם המשיכה אל קיבוץ לוטם, שם ריכזה את המטע ואת הנוי. ואז הגיעה עם המשפחה שכבר התחילה להתרחב אל אמירים ואל המנוחה והנחלה בבית הוורוד הגדול שבראש ההר. בית שגפן מחבקת אותו, בית שהולם שבט כמו שלה. כן, עוד אחת מהחמולות היפות של אמירים. בדרך שלה יש כאב של שכול על אח אבל גם זוגיות אוהבת ופורייה, חלומות שהוגשמו וגם כאלה שנזנחו, והיום בשיחה שלנו גם גילתה לי שהיא מלווה נשים בלידה בתור דוּלה. מכל העבודות בהן עבדה, רותי הכי שמחה וגאה בעבודת המשפחה, בעובדה שבחרה לבסוף להיות עם הילדים בבית.

1

2

אז עם השקט הזה שלה ועם הצמה האפורה ארוכה, רותי עוברת בעולם, ועושה מהחומרים הקיימים בו כבר את כל מה שצריכים. 'כל מה שאני יכולה, אני מעדיפה לעשות בעצמי' היא אומרת. כבר מהבגדים שהיתה תופרת לעצמה ולבובות שלה בילדותה, וכך זה עד היום. באמירים כשבאים לבקר, מתכבדים בצימוקים, שקדים וכל מה שביניהם. אבל אצל רותי זה הכי יפה, במגש המקסים הזה שהיא גילפה בעץ. עם השנים היא כבר נגעה בכל חומר שאפשר, פיסלה בחימר ובאבן, קלעה בנצרים, הכל. ואז היא נדלקה על קרטון. כזה של ארגזים, חום ומסקרן, היא הסתכלה עליו וחשבה שיש בו משהו, הוא גס וחזק כמו שהוא עדין וחינני. יש בו אפשרויות נהדרות.

0

המשיכה לקרטון השתלבה יופי עם הנטיה המובהקת למיחזור שכבר הלכה איתה מתחומי היצירה האחרים, וכמו בהם היא למדה מעט מהיודעים והמנוסים, ומהר מאוד פרשה כנפיה היצירתיוֹת אל חיפוש השפה שלה עם החומר החדש. לפעמים רותי מחליטה לחשוף את עובדת היותו חומר ממוחזר ומשאירה אותו גולמי, ולפעמים מכסה. היא יוצרת דברים קטנים כמו קופסאות ואביזרי משרד וגם רהיטים גדולים ממש. היא משלבת לתוך העבודות צדפים, ענפים ועוד דברים שהדמיון מנפק לה. את הדברים הקטנים היא אורזת בשקיות שהיא עושה מחולצות ישנות, מיחזור כן?

3

אחד המוצרים המעניינים שלה הוא משטח עבודה למחשב נייד. לעבוד על הברכיים זה לא נוח וגם לא בריא. את הרעיון הציע הבן הגדול ובצדדים התיפקודיים ייעץ בן הזוג. היא יצרה משטח שיש לו כמה מאפיינים שעושים למשתמשים נוחות וגם בריאות: בתחתית יש כרית רכה ובה מוסתרת רשת מתכת עדינה שמפזרת את החום והקרינה, ומעל יש משטח קרטון חזק ויציב שהיא גם מעטרת בציור או בקולאז'. ממגזינים ישנים כמובן. מיחזור, זה ברור.

5

4

ועוד משהו חשוב לסיום. בסטודיו החמוד שלה המשקיף אל הנוף הגלילי, רותי מעבירה סדנאות לבנייה בקרטון. זוגות וקבוצות לומדים ממנה מעט מסודות החומר המרתק הזה וגם סודות אחרים כמו כמה כיף ליצור ביחד ו…איך עושים נצנצים. ממוחזרים. ממש כך.

לסא והענפים

14 במאי 2015

כה' באייר

אחד הדברים היפים כאן באמירים, הוא עניין השבטים. אפשר לנסות ולשער איך ולמה זה, אבל נסתפק ונאמר שיש כאן כמה משפחות גדולות במיוחד, שלכל אחת מהן אופי משלה, ואפשר לראות את הגֶנים מתרוצצים הנה והנה וזה מקסים.

אחת המשפחות הגדולות האלה היא משפחת פיטרסון, שחוץ מהיותם אנשים טובי מראה ומזג וגם טובי טעם, הגנים שלהם משופעים בכישרון, ביצירתיות ובתבונת כפיים מכל מיני סוגים. אחד הענפים החינניים ונושאי פרי טוב במשפחה הזו, הוא לסא. כששמעתי שגם הוא איתנו ב'אמירימא' שמחתי מאוד. כי כבר מזמן, בבתים בהם ביקרתי בכל רחבי הגליל ובצימרים בהם עבדתי הבחנתי בדברים היפים שהוא יוצר. יש עליהם החותם הסגנוני שלו ואי אפשר שלא לנחש מיד שהוא זה שעשה אותם. אז היום הלכתי לפגוש אותו בבית המלאכה שלו ולשמוע ממנו איך זה התפתח.

4

לא הופתעתי לשמוע שכבר מילדות הוא יוצר בעץ. התחיל בחוג הנגרות כאן במושב. עם הוותיקים, בהם אביו, למד את מיומנויות הבסיס. אחרי הצבא הלך לעבוד עם נגר רהיטים ביודפת, ושם ברגעים שלו לבד מול העץ, החל להתגבש הסגנון היחודי שלו.

2

1

3

כשאמרתי לו שהכי הכי אני אוהבת את החיות, הוא גילה לי שהן אלה שהיו שם מההתחלה. הוא היה מביט בענפים ומוצא בהם את החיה, את אבריהַ ופניהַ, אבל יותר מכל את התנועה שלה. לסא התחיל לעבוד עם ענפים, כשהעקרון המוליך אותו הוא שימור הצורה המקורית שלהם ככל האפשר. שימוש בעץ כמו שהטבע עשה אותו. הוא אוסף ענפי אקליפטוס, או ענפים של זית, וגם ענפי עצים אחרים לפעמים, והוא עובד איתם באהבה, מפשיט מהקליפה ומחליק ומעדן, ומראה את יופיו האלוהי של הענף. גם החלקים השונים בכל חיה ורהיט שהוא בונה וגם המַחְבָּרים, ה'דיבלים' שלהם, עשויים ענפים. מדפים, מתלים, שרפרפים וצעצועים, כולם מעבירים תחושה אורגאנית, תחושה של חיוּת, תנועה ונשימה.

5

בשיחה שלנו הגענו לפינה מעניינת והיא ההסתכלות לאחור על הדברים שעשית פעם. בכל תחום יצירה זה מרתק. לראות את הדברים הישנים, עם הפשטוּת הגולמית שאולי חסרים בה ניסיון וגימור, אבל יש בה שמחה ראשונית, חסרת פחד ומודעוּת, שאיפשרה ליצירה לחגוג ולהתפתח.

0

ולסא התפתח עם העץ, עם הרהיטים והכלים והחיות. ואז הוא בנה בית, ובנה יורט שגם הוא הפלא ופלא מענפים, והעניין בבנייה הלך וגדל עד שהחליט ללכת ללמוד, ולעגן את האינטואיציה שלו בידע מקצועי. היום הוא הנדסאי אדריכלות שמתכנן בתים. זה אמנם מעסיק אותו בחלק ניכר מהזמן, אבל הוא ממשיך ליצור את הצעצועים והרהיטים המיוחדים שלו, וחולם גם על פיתוח של כיסא. אני מחכה לו, בטוחה שארצה כיסא כזה בדיוק.

הצבעים של טלי

5 במאי 2015

כל כך רציתי שטלי תהיה הראשונה, זה הדבר הנכון, וזה מה שיצא. כי טלי התחילה את הכל. היא זו שראתה בעיני רוחה את החזון הזה של קבוצת אמנות ומלאכת יד שפועלת כאן ביחד. טלי העלתה את הרעיון וגם נתנה את המקום. זה לקח לנו קצת זמן, להבין ולהצטרף לחזון, לתת לו חיים ביחד איתה, אבל בסוף זה קרה ונהיינו.

4

1

2

3

אז נפגשנו לשיחה ראשונה וחגיגית, על הדשא במתחם הצימרים היפה שלה ושל אודי בן זוגה, שנקרא בשם מעורר הסקרנות 'אגם המגע'.

מי את טלי עוזרי? שאלתי אותה, והיא צחקה. יש לה את העיניים הכי יפות בעולם, ואת החיוך הכי מתוק לטלי. לקראת סוף השיחה שלנו סיפרתי לה, שפעם כשלמדתי הנחיית קבוצות, שמעתי את הרעיון המעניין, שכל קבוצה שפועלת ביחד היא גוף, וכל חבר בקבוצה מייצג איבר בגוף. ואת טלי, את הלב בקבוצה שלנו. לא תמיד הלב יודע למה הוא מרגיש מה שהוא מרגיש, ולא תמיד הוא יודע לנסח את הדברים. לא תמיד יודע הלב איך מפעילים את האיברים האחרים. אבל הלב יודע את מה שהוא יודע, וזה את הדברים שחשובים באמת.

0

אז היא היתה חיילת, והיא באה לאמירים לבקר חברה, ופגשה את אודי בן המקום לראשונה. אחרי שנה הם הפכו לזוג וגם התחתנו, אבל לקח לה כמעט עשר שנים להתמסר סופית ולבוא לחיות כאן לתמיד. כרגיל אצל טלי, גם זה סיפור רוחני שקשור בטיול בתאילנד, בתובנות ובהבשלה איטית. יש לה את הקצב שלה. היא חששה שאמירים היא מקום קטן מדי לחלומות הגדולים שלה, אבל מרגע שהחליטה היא כאן, והיא מגשימה אותם ובגדול. אני כל כך שמחה שאני שותפה לטוויית החלום הנוכחי.

העיסוק הראשון שלה בחיים היה סַפָּרוּת, שילוב של יצירתיות, חתירה לשלמות ומפגש אנושי, שילוב שילווה אותה תמיד בהמשך. ההקשבה והתובנות שלה, אלה שגם משכו אליה אנשים לשיחה והתייעצות משלב מוקדם מאוד בחייה, משכו אותה יותר ויותר אל עולם הנפש ואל לימוד שיטות שונות של טיפולי גופנפש ודמיון מודרך. יותר מכל דבר, הרגישה טלי שהצבע הוא הכלי שלה בעולם הטיפולי, שיש בו כוח ושהיא מבינה את הכוח הזה אינטואיטיבית. כמו למשל בפעם ההיא שבה עזרה לחברה שהתקשתה בלידה, ועטפה אותה באנרגיה מחשבתית של צבעים מתאימים. זה עבד. וכמו תמיד כשהתלמידה היתה מוכנה הגיעו גם המורים, והיא למדה להפוך את האינטואיציה לכלי טיפולי של ממש. חפשו: 'מקס לישר', 'שולמית רונן', 'אורה סומא'. טלי חיפשה ומצאה את יעודה.

היא הולכת בדרך משלה, ויודעת שכל מפנה ופיתול בדרך הם לטובה, ויודעת את המגבלות שלה שבאות מהפרעת קשב שמלווה אותה מילדות, ויודעת שהכוח הכי גדול בא משיתוף פעולה בין בני אדם. הסחות דעת, הפחדות ועיכובים לא יעצרו את טלי מללכת בדרך האישית שלה, ובדרך הזו היא תפגוש תמיד את האנשים והנשים שתיתן להם יד ותלך איתם ביחד. ככה גם פגשו טלי ואודי את הבת המשגעת שלהם, רונה, בדיוק ברגע הנכון. ככה גם נוצרה הקבוצה שלנו 'אמירימא'.

מלאכת כפיים

1 במאי 2015

יב' באייר

אז אחרי החופשה הארוכה מאוד הזו, החלטתי שצריכה פרויקט גדול ומחייב. זרע מחשבה קטנטן נבט, וצמח פראי בראש שלי כמו אפון פלא.

0

מאי מתחיל היום, כמו תמיד עם חג הפועלים. ואני רוצה לחגוג עם הפועלות שאני שייכת אליהן, פועלות של אמנות ומלאכות יד, אמנים ואמניות, חברי ב'אמירימא' חנות יוצרות. תראו איזה יופי, מאי מופיע פעמיים בשם שלנו, פעמיים כי טוב, כי הכי טוב. במהלך מאי אביא כאן ריאיון אישי עם כל אחד מיוצרות החנות. כל אחד מעשרת חברי 'אמירימא' יעלה על הבמה לסולו, ואת שירת המקהלה כולה אפשר לשמוע בחלל הקטן והמתוק שלנו שברחוב האורנים באמירים.

6

1

3

4

5

2

והנה מתברר פשרם של הפתקים האדומים שלמעלה. על כל אחד מהם כתוב שם, ובכל כמה ימים אשלוף אחד ואצא לפגוש. אראיין, ואצלם, ואביא את הסיפור לכאן.

אבי, אושרה, איריס, אלון, דְרִיה, טלי, לסא, סמבביה, רותי וגם אני.

זו זכות להכיר, לצעוד איתכן בדרך המאתגרת והמעצימה הזו, ללמוד איך עושים את זה, להתפתח ולהתקדם. זה פשוט כיף.

 

* כל הריאיונות בפרויקט הזה, נמצאים בקטגוריה 'אמירימא'.

חפוּנה

28 באפריל 2015

ט' באייר

זה דבר שלא קרה לי אף פעם. כבר חמש שנים שיש לי בלוג ולא קרה לי שבמשך יותר מחודשיים לא כתבתי בו כלום. יש הרבה סיבות, וחלק מהן אפילו נכונות וצודקות. רוב הזמן הזה הסתובבתי חסרת בית, ולפעמים גם חסרת מחשב. עפתי כה וכה, התארחתי פה ושם, דהרתי בכבישים, ולא תמיד זכרתי מי אני בכלל. התחלתי לעבוד היכנשהו וזה נגמר מהר. נקברתי תחת ערימות מבולגנות של בגדים, ניירות ומחשבות. ובדיוק כמו מזג האוויר בתקופה האחרונה, גם אני עפתי מסוחררת ברכבות הרים רגשיות. איתגרתי את עצמי לקצה ושם פגשתי אותי כמו שלא פגשתי אף פעם.

.

המון דברים קשים קרו בחודשיים האלה, המון דברים טובים קרו בחודשיים האלה, בחוץ וגם בפנים. היו בחירות, וחגים ומועדים ונופלים, היו התפתחויות בחנות הגלריה שלנו 'אמירימא' והתפתחויות הספר הבא המתקרב. ענייני משפחה ועבודה, והיו גם ענייני הלב הנפתלים שאי אפשר בלעדיהם.

1

0

3

4

.

7

עכשיו חזרתי לפינה הטובה שלי, ואני שוב יושבת אוהלים, בשקט ובשמחה. זה לא מובן מאליו. אני מברכת על כל סיבוב ופיתול בדרך לאי שם, אבל הכי הרבה מברכת על השיבה הביתה. פגשתי אפונים בכל מקום, אבל כמה טוב לחזור להיות סוף סוף אני, חפונה, כמו אפונה בתרמיל שלי. ולחזור אל זו שפורחת כאן, בשבילי, בדיוק כמו שפרחה לפני שנתיים כשהגעתי לכאן.

8

שלג קטלני

25 בפברואר 2015

ו' אדר

0000

ביום חמישי שעבר הלכתי לישון לעולם חשוך וסוער וקר, והתעוררתי לעולם דומם וצחור. הכל היה לבן ושקט וחלומי. היה לנו כאן שלג נפלא.

00

000

לא בכדי הבאתי את תמונות העצים המושלגים, כי בבוקר כשירדתי אל הרחוב הלבן גיליתי שעל האוטו* שלי מונח ענף אורן. רק למחרת כשהשלג נמס והענף הורד, גיליתי שהגג מעוך. בגלל שהענף לא היה גדול לא יכולתי לנחש, אבל מבט למעלה הסביר את גודל הנזק: הענף צנח מגבוה מאוד. כשראיתי את צילומי המעיכה שמחתי לראות את העצים בחלונות.

3

לא היה מנוס מלפנות לחברת הביטוח ומהרגע שעשיתי את זה הדברים התגלגלו במהירות כזו שאני עדיין לא ממש מעכלת, נפרדתי ממנו לגמרי, הוא יוצא לגימלאות. נכון שזה בסך הכל גוף מתכת גדול על גלגלים, אבל תבינו, הוא היה חבר טוב שלי, באמת. נסענו ביחד שבע שנים, עברנו כל כך הרבה ביחד.

הוא היה לי הרבה יותר מאמצעי תחבורה, הוא היה לי כנפיים אבל גם מחסן ומחסה. אני כל כך אוהבת לנהוג, לגמא מרחקים, לטוס, לשיר עם המוסיקה, לדעת שהוא מחכה לי בתום כל מסע כדי להביא אותי הביתה. הוא הביא אותי לכמה וכמה בתים. לאחרונה הוא הגיע איתי לביתי החדש בגליל, ועלה את ההרים כל כך טוב. פעם כשנסעתי בגוגל עולם אל הרחוב שלי בתל אביב שמחתי לגלות שהאוטו שלי צולם ליד הבית.

1

כשנפרדנו במוסך הוצאתי ממנו את כל הדברים שלי, אמרתי לו תודה והסרתי מעל המראה את המלאך השומר. אני מנקה אותו והוא ילך איתי אל האוטו הבא, הרביעי בחיי. אני מקווה שאוהב גם את האוטו הזה.

4

5

*אני משתמשת במילה אוטו, קיצור של 'אוטומוביל' ולא במילה מכונית, כי אני אוהבת את המילה הזו. וגם כי לשון זכר מתאימה. הרגשות שלי כלפיו מחייבים את זה.

כבר כמעט בקצה

15 בדצמבר 2014

כג' בכיסלו

3

גיבורת הספר הבא, השני שלי, שאת שמה לא נגלה עדיין, שונה מאוד מהטבחית, גיבורת הראשון. התחלתי לכתוב אותה כבר לפני כמה שנים. שתינו עברנו הרבה דברים מאז, היא בחיים שלה ואני בשלי, וגם, במה שקשור בספר שלנו, ביחד. היו כמה גלגולים של תקווה ונסיגה, שמחה ואכזבה, אבל עכשיו שתינו יודעות: היא תצא לאור.

היא "גבוהה ודי רזה, יש לה צמה בצבע משונה מעט, ערמוני אולי אפשר לקרוא לו? בשום אופן לא ג'ינג'י, היא קוראת לזה נחושת, גם לעיניים שלה יש צבע דומה רק כהה יותר. ההבעה שלה רצינית רוב הזמן, ואז פתאום חיוך מאיר אותה והיא נדלקת כמו גפרור."

בימים אלה היא משלימה בסבלנות עם העובדה שאני משנה, ואפילו מוחקת לה חלקים שלמים מהחיים, וממציאה חדשים, והיא עדיין מחייכת אלי את החיוך הזה שלה.


הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 130 שכבר עוקבים אחריו