עוצרים בזהב

25 בנובמבר 2020

אז אפשר לבוא? שאלה הילדה הסקרנית. קדימה, השיב החקלאי, היום מוסקים ומחר אהיה בבית הבד. למחרת היא שאלה: אפשר לחנות כאן? והוא ענה: כדאי שתזוזי שלא תפריעי למלגזה. יאאאי, כמה זיתים, הכריזה בטון המתלהב שלה. השנה יש פחות מחמישית ממה שהיה לנו בשנה שעברה, אמר החקלאי בצער, והיא הצטערה בשבילו, ואז הודיעה: בכל מקרה אני לוקחת את הגלון הראשון, כן? והתחילה לצלם בתזזית.

נכון, זה לא בית הבד שציירתי לי בדמיוני, העתיק הזה שיושב בבית האבן האפלולי, עם המכבש והשקים. עבודת כבישת השמן נעשית כאן, בבית הבד המודרני, בבטן המכונה. אפשר לראות את הזיתים עם הענפים והעלים נופלים אל מערבל שמטלטל וגורס, אחר כך מוסעים אל מקום בו נשאפים כל הדברים המיותרים, ואז הזיתים נשטפים, ונוסעים אל מותם ואל תחייתם כשמן.

כבר כתבתי נורא מזמן על הזיתים והשמן ועכשיו כשאני כבר בגליל הגיע הזמן להגשים את חלום בית הבד. והגשמתי והיה נפלא. למרות הגילוי שלעיל היה מרתק. ואם לבית הבד שבדמיון יש ריח של אבן עתיקה ויושב שם איש ערבי יפה עם כפייה, הרי שבזה האמיתי נפרש שטיח חגיגי לכבוד השמן, ויש בו עובדים ערבים היפסטרים יפים לא פחות.

ורק אחרי הכל, כשפך השמן כבר הגיע הביתה, חיפשתי ומצאתי: הפקת השמן נקראת עצירה. זה יפה לא? איכות השמן נקבעת לפי רמת החומציות שלו – כמה שפחות חומצי, ככה יותר איכותי. והשמן העבריין שלי, כלומר זה שצפיתי במעצרו? נהדר.

הטיול הגדול

2 בנובמבר 2020

.

כשאני עוברת על הרשומות שלי, אני מגלה, חצי באושר וחצי בצער, שבאוקטובר לפני שנתיים הייתי בפראג, ובאוקטובר לפני שנה בפורטוגל.

.

ובאוקטובר השנה, איפה הייתי? לא מעבר לים, לא במקומות רחוקים ומסעירים, לא נהגתי בג'יפ גדול בין הרים שגיאים ולא עשיתי קניות בשוק איכרים חמוד בצילה של כנסיה יפהפייה. לא. אבל.

טיילתי קרוב לבית וזה היה יפה להלל, נהגתי בג'וק האדום שלי בין הרים ירוקים ומתוקים, עשיתי קניות בצרכנייה שלנו עם מכרים חובשי מסכות כמותי, וחוץ מזה, הייתי בעוד כל מיני מקומות נהדרים מאוד.

.

הייתי ביער, בנחל ובים, עשיתי טסט לאוטו במַסְעָדֶה שברמת הגולן היכן שיש מוסך פרוע וקסום, וביקרתי אצל האחיות והחברות שלי שמה פגשתי בעלי חיים מעניינים מאוד.

.

.

אמנם לא פגשתי את האַזוּלֵז’וֹש המשגעים של פורטוגל, אבל קיבלתי מגילת את אלה שעשתה במיוחד בשבילי.

.

וביום הכמעט אחרון של אוקטובר המקומי הנפלא שלי, פגשתי את הפרחים האלה, שאם תבואו לצפון בשבוע שבועיים הקרובים, תוכלו לפגוש גם אתם. חלמוניות, שנכון יותר היה לקרוא להן 'אבוקות חוצפניות', או 'שלהבות מרדניות'. או אפילו 'הזהב שזורח מושלם מן האדמה היבשה בין קוצי הקיץ ההולך ונגמר'.

כַּנְפֵי רוּחַ

27 באוקטובר 2020

אמש נמלא האוויר ברעש כבד מנשוא. מנועי מטוסים כבדים וקלים ומדחפי מסוקים קרעו את שמי הערב לגזרים. לבד מכך שהוא היה מטריד, הרעש הנוראי הזה גם עורר משהו רדום, זיכרון רע וקבור עמוק מימי מלחמת לבנון. ניסיתי להתעלם כמיטב יכולתי, ניסיתי להתנהג כאילו כלום וזה היה קשה. אבל אז, כשכבר היה גוש דמעות שפילס דרך למעלה, פתאום שמעתי משהו שריכך, שהרגיע בבת אחת. שמעתי צריחות של עגורים שעוברים מעל ההר שלנו. כאילו אין מטוסים והליקופטרים, כאילו אין מלחמות ותרגילים צבאיים, כאילו אין אנשים טיפשים על האדמה. עגורים נודדים, כמו שהם עושים כבר אלפי שנים, מארצות הקור אלינו. עפים בחץ מושלם בחשיכה וצווחים ככרוכיות. מי היה מאמין, כמה מתוק יכול להיות הצליל הצורמני הזה לאוזן חרדה של אישה עצובה. היה לי כל כך נעים להירדם עם שיר הערש הנהדר הזה.

ויצא שהיום נסעתי צפונה, ופגשתי בדרך, בעמק החולה עגורים ושקנאים שהגיעו לשם באלפיהם. כמו תמיד זהו מפגש שמעורר בי התרגשות אדירה, שמחה שאין לתארה במילים. ואז בגולן, נגלו לי ציפורי ענק שמעוררות התרגשות מסוג קצת שונה. ההתרגשות שבאה ממפגש עם משהו מכני גדול. יש לי גם את זה.

השבשבות האלה יפהפיות בעיני ואני אוהבת לפגוש אותן. הגובה שלהן הוא 25 מטרים ואורך הכנף עשרה! באמת מדהים המבנה האלגנטי הזה. גם בפורטוגל, בהרים הגבוהים הן ניגלו לי מלאות הוד מתוך הערפל.

ועם זאת יש הרבה מאוד בעיות סביב היפהפיות האלה. עניינים לא פשוטים שנוגעים באיכות סביבה ובחיי הטבע, במיוחד בחייהם של נשרי הגולן שהולכים ונכחדים לנו. המחשבה על הנשרים הזכירה לי את השיר הזה שאי אפשר שלא לאהוב. המילים הפשוטות והגדולות של הרב קוק שאנחנו מכירים בלחן היפה והנוגע של אביגיל עמר-עוזיאל. "בֶּן אָדָם, עֲלֵה לְמַעְלָה עֲלֵה. כִּי כֹּחַ עַז לְךָ יֵשׁ לְךָ כַּנְפֵי רוּחַ, כַּנְפֵי נְשָׁרִים אַבִּירִים. אַל תְּכַחֵשׁ בָּם פֶּן יְכָחַשׁוּ לְךָ. דּרושׁ אוֹתָם, וְיִמָּצְאוּ לְךָ מִיָד".

אחר צהרים של פלא

17 באוקטובר 2020

השבוע שמעתי צליל מוזר נישא אלי מאי שם, משהו בין תקיעת שופר לצופר מכונית ישנה. זה היה כל כך משונה ולא שייך לכלום. לא מצאתי מאיפה זה בא.

ואתמול בצהרים שמעתי רשרוש בחצר. החצר המבולגנת של הבית השני שלי, שמה קורים תמיד ניסים ונפלאות. והנה הפלא הזה, הנוכחי: אמא טווסה ושלושה גורי טווס. מהדסים להם בחצר כאילו מה, כאילו עניין של יומיום. אבל לא, נו באמת, טווסים בחצר. ככה. רק לפני יומיים כתבתי כאן על הלא רגיל ואתם באים להראות לי שאפשר יותר לא רגיל. באמת? באמת.

היה מאוד קשה לצלם אותם כי הם ברחו ממני כל הזמן, ואחרי כמה שעות כשכבר ישבתי בפנים, פתאום ראיתי בחלון הקטן שבתחתית הדלת משהו ששימח אותי, משהו שלא היה חתול… כי בדרך כלל הם אלה שמציצים מהחלונצ'יק הזה פנימה. ועכשיו זחלתי בשקט בשקט ותראו מה ראיתי, ממש בכניסה.

עברו עוד כמה שעות, ואז שמעתי את הצליל ההוא, צליל הצפירה המשונה, ועכשיו התחברו הדברים. יצאתי וראיתי את הצדודית הנפלאה שלה על גג המחסן, באור הדימדומים היורדים, והיא קראה אליהם. כן, זו פשוט הקריאה של אמא לילדים. איפה אתם מתוקים שלי, לאן נעלמתם לי פתאום?

ברגע הבא, כמו נחשול בים, כמו ברק ברקיע, היא זינקה ועפה. בבת אחת, בתנופה ובכנפיים שלא ישוערו, מגג מחסן אחד אל השני. יצור פלאי ויפהפה שעד לפני שניה נראה מגושם בתנועותיו הרביצה ריחוף מלכותי.

הילדים נמצאו לה. הם שיחקו להם מאחורי המחסן השני. ממש יכולתי לראות בעיני רוחי איך השובב שבהם אומר לשני אחיו: בואו נתחבא לאמא, נראה אם היא תמצא אותנו.

וכאן לסיום אני רוצה לספר לכם על ספר שאני קוראת עכשיו. אני עוד רק באמצע ואני קוראת אותו לאט לאט, כמו ממתק נדיר אני לא רוצה שיגמר. 'לטובת הציפורים' הוא נקרא, וכתב אותו דרור בורשטיין. בעמ' 70 בפתיחתו של פרק על שירת ספרד, הוא מצטט את חוקר אותה שירה דן פגיס, שהיה משורר נפלא, והוא כינה את התכונה הכי משמעותית של השירה הזו "הפלאה" וכשקראתי את המשפט הזה נעתקה נשימתי. מקומן של הציפורים בחיים שלי, בשירה שלי, מקומה של השירה, כל זה בדיוק זה: הִפַּלאוּת, הקסמות, התפעמות. זו הטווסה עם גוזליה בכניסה לבית, ביום שישי באוויר הכתום המתכהה של השקיעה.

הלא רגילים

15 באוקטובר 2020

.

עמדתי להכין לי מיץ אשכוליות, כשפתאום משהו אחז אותי בגרוני. איזה כישוף מוזר שתקע אותי מול הפרי הזה המומה. איזה צבעים, חשבתי, איזה יופי של צבעים. אז צילמתי. הייתה לי ברירה?

.

ואז התחלתי גם לחשוב. כי לצלם בלבד זה קצת חסר. התחלתי לחשוב וזה הוביל אותי לצלם עוד. כי חשבתי. הדבר הזה, הלא רגיל, שתופס אותך פתאום, שמושיב אותך מול יופי, שמוציא בשבילך את המצלמה, שמקיף אותך וצפון בתוכך, ומגיע לו מתשומת הלב שאינה רק שלך. אז המשכתי לצלם, בבית שלי, את הדברים, יש לדייק, רק חלק מהדברים וחלק קטנטן בלבד מהדברים, שברגיל נעלמים מהעין, מכל מיני סיבות.

.

זה יכול להיות משהו הכי רגיל דווקא, בנאלי ויומיומי שנעלם לנו פשוט כי התרגלנו לגמרי, ואם נתקרב אליו נגלה את היופי הלא רגיל שלו, היופי שנמצא שם כל הזמן מולנו.

.

.

וזה יכול להיות משהו ששמתי כדי שיהיה יפה, או עשיתי בעצמי כדי שיהיה יפה אבל פשוט שכחתי ממנו, ויש מי שיפה כל הזמן ואני אומרת לו כל הזמן כמה הוא יפה ואז פתאום, בום, הוא הפוך וזה מוזר ומהפנט.

.

ויש מה שרק צריך להתקרב אליו, ויש מה שרק צריך לשנות את זווית המבט עליו, והלא רגיל נגלה במלוא הודו, רק מחכה לנו שנמצא אותו.

יהושע ומר קנז

13 באוקטובר 2020

.

בשנת 1990 גמרתי את לימודי בחיפה, חזרתי לעירי האהובה והלכתי לגור עם שותפה ברחוב עמדן 5. עבדתי על איורים לספר החידות והבדיחות של סבתא שלי, התחלתי לעבוד במפעל טקסטיל בקריית המלאכה שם ציירתי את מה שהדפיסו על הבגדים, והתמדתי בהתחמקות למדרכה השנייה בכל פעם שראיתי את החבר לשעבר שלי בא לקראתי ברחוב.

בסוף השנה פרצה מלחמת המפרץ ובינואר 1991 היינו תחת מתקפת טילים מעיראק. החיים בעיר בזמן מלחמת המפרץ היו הזויים ומטושטשים מאוד בזיכרוני. יש מצב שזה היה מעט טראומטי, גיליתי את זה אחרי כמה שנים כשהאצה של אופנוע שנשמעה כמו אזעקה, גרמה לי דפיקות לב מואצות. קצת אחר כך התחלתי לאייר כריכות לספרי שירה בהוצאת הפועלים והתקבלתי לעבוד בעיתון הילדים 'כולנו' כמעצבת ומאיירת.

בשנת 1992 התחלתי לראשונה בחיי לגדל את שיערי והמשכתי לאייר ולחשוב שזה הדבר הכי חשוב בעולם. בסוף אותה שנה נולד הראל בנה של חברתי רומית ואני הלכתי לראות אותו לראשונה כשהיה כבן שבוע. זה היה ברחוב סוקולוב מרחק הליכה של לא יותר מחמש דקות וחזרתי די מהר. משהו באוויר הרחוב שלי היה מוזר ולא ידעתי לומר מה. נכנסתי לחדר המדרגות וראיתי שהוא שחור מפיח ומלא חומר משונה שהבנתי שהוא קצף כיבוי אש רק כשהגעתי אל דלת דירתי. היא הייתה שרופה, או ליתר דיוק חרוכה. הרבה מאוד ניסים אירעו בשריפה הזו. מה שנשרף באמת היה ארון החשמל שנמצא ממש בסמוך לדלת. זה היה ארון ישן מאוד והוא התלקח. השכנה הזקנה המרשעת שלנו הריחה עשן ושמעה רחש מוזר מחדר המדרגות, הציצה בעינית ומיד התקשרה למכבי האש. זה היה נס מספר אחד. הנס השני הוא שמכבי אש היו אז עדיין במשכנם הישן, ברחוב בזל, כלומר במרחק כמה מטרים מהרחוב שלנו. עכשיו אם השכנה לא הייתה קולטת שיש שריפה, או אם הייתה ומכבי האש היו רחוקים יותר, האש הייתה אוחזת בתוך כמה דקות בדלת העץ שלנו, ומיד אחריה בארון הקיר שנמצא מעברה השני והכיל את כל הבגדים של שותפתי ושלי. אבל האש כובתה בתוך כמה דקות והדלת רק נחרכה. עם זאת, הניסים המשיכו לקרות. חומרי הכיבוי שנכנסו לדירה מתחת לדלת זרמו שם הישר לתוך החדר שלי, ובחדר שלי, הודות לנס מספר שלוש, כלומר לשיפוע קטנטן מאוד של הרצפה, הם זרמו ונספגו במזרון עליו ישנתי ולא בתיק העבודות שלי שנאסף בשנות לימודי בבצלאל ובויצ"ו והיה כרטיס ביקור חיוני לעבודה כמאיירת. חוקר השריפות אמר, וזה באמת משונה, שזו הייתה הצתה. מי שורף ארונות חשמל ולמה את שלי? מוזר מאוד. אבל יותר מוזר היה לגלות, כמה שנים אחר כך, שמישהו כתב על זה סיפור. ולא סתם מישהו.

אם כל הפרולוג הזה כבר התיש אתכם, ואם אתן חושבות שיכולתי להגיע לנקודה הזו כבר מזמן אז אני מתנצלת. כי נכון, אבל כל זה נועד לספר פרט מרגש ובנאלי גם יחד. השכן שלי באותו בניין בעמדן 5 שגרתי בו כשבע שנים היה יהושע קנז שהלך אתמול לעולמו. קנז לא היה רק שכן חביב, הוא גם היה ועד הבית של הבניין, וכל זה יכול היה אולי להיחשב לפרט טריוויה חמוד בלבד אלמלא היה הבניין עצמו גיבור של שניים מספריו הנפלאים ביותר 'בדרך אל החתולים' ו'מחזיר אהבות קודמות', ולא רק הבניין בכללי אלא השריפה הספציפית הזו, היא גיבורת הנובלה היפה שלו שנקראת 'שורפים ארונות חשמל' שמתרחשת בימי מלחמת המפרץ.

.

הספרים האלה שהזכרתי, התחילו בבניין שלנו כי שמה הוא גר, והם מתארים נאמנה מציאות שמוכרת לכל מי שגר אי פעם בתל אביב, אבל זה היה המיקרוקוסמוס שממנו הוא נסק לגבהים או ליתר דיוק לעומקים אדירים. כמו שכתבה יפה אריאנה מלמד, קנז הסופר ידע לתאר היטב עולם אפל, מורכב וקשה רגשית. והוא גם בחר לתרגם יצירות קשות מאוד רגשית. אני מפצירה בכם לקרוא את כל הנובלות של ז'ורז' סימנון שהוא תרגם בווירטואוזיות. אבל יהושע השכן? הוא היה פשוט איש טוב ונעים אמיתי. הניגוד הזה בין הכישרון הספרותי האדיר לאישיות האנושית הצנועה והמתוקה, וגם השמירה הקנאית שלו על חייו הפרטיים הקסימו אותי תמיד. מכיוון שהתמדתי לגור בשכונה כמעט כל שנות חיי בתל אביב, המשכתי לפגוש אותו והוא המשיך להאיר לי פנים תמיד.

אז בוודאי תבינו עד כמה נעלבתי כשגיליתי שדמותיהן של שתי הצעירות שגרות בשותפות בדירה בבניין, שלכאורה היו מבוססות על שותפתי ועלי, הן כל כך עלובות ואומללות. נכון שאלה לא באמת אנחנו, אני יודעת, הספרות רק מתחילה בחיים עצמם והיא אף פעם לא נגמרת שם… אבל זה היה ממש עצוב לקרוא את הקטעים שמתארים אותן, ולא הפסקתי לחשוב שאולי משהו ממה שהוא כתב הוא ראה בנו באמת.

זהו הספד קצת מקושקש, אבל זה בכל זאת הספד, לאיש מקסים, לסופר, עורך ומתרגם ענק. שלום לך מר קנז, ותודה לך יהושע על הכל.

יער בוקר

12 באוקטובר 2020

מוקדם בבוקר עוד קריר ואחר כך מתחמם. אפשר ללגום תה מהתרמוס, או מהמים שבבקבוק. ובנחל אפשר לטבול את הרגלים בקרירוּת הצלולה ולתהות איך זה, איך היא מתמידה להיות כאן אחרי כל הקיץ הזה? איך ואיפה היא נבעה מבטן האדמה ואם אוכל להודות לה מספיק אי פעם?

כלומר לאדמה. לזו המצמיחה את הכל, המנביעה את הכל, הנושאת אותנו בשקט. אני מודה לעצים ולשמים, אני מודה לעננים ולשמש, אני מודה לנחל ולפרח ותמיד שוכחת להודות קודם לה, לארץ החוּמה. שמעתי כבר את צירוף המילים הזה. איפה? רגע, אני מחפשת… הנה. זה של תרצה אתר וזה בדיוק מתאים לזמן הזה שעכשיו. "שיר שלכת אדומה, שיר לשמש העולה, שיר לארץ החומה, האדמדמת, הגדולה."

.

יש לנו מקום חניה ביער. זה לא לגמרי חוקי בימים אלה. בסגר הקודם אפילו גירשו אותנו פעם שוטרים, או פקחים, לא ממש התעכבנו לבדוק מי. אבל אנחנו ממשיכות בכל זאת. זה חשוב לנפש להגיע ליער או לנחל.

מוקדם בבוקר אפשר לשמוע את היער מתעורר. את הציפורים כשהן מתארגנות על היום החדש. לראות את הצבעים מתחדדים. את האור נוסע לאיטו מעניק חשיפה איטית לגוונים הירוקים. אפשר להריח את האדמה, את קוצי סוף הקיץ, את הגללים של הפרות ואת מחטי האורנים, החרובים. נשימת היער עשויה מכל זה.

.

ובאפלולית הסבך אפשר לדמיין אותן,

גם אם לא מאמינים בהן, כי זה, המקום של הפיות.

.

חצבתיו מלבבי

11 באוקטובר 2020

.

.

"הֲרָאִיתָ אֵיזֶה יֹפִי,

שֶרָעַד בְּרוּחַ סְתָו,

שְֹדֵה זָהָב דָּעַךְ בָּאֹפֶל

וְהִדְלִיק נֵרוֹת חָצָב."

/ נתן יונתן  

.   

.

"לֹא זָכִיתִי בָאוֹר מִן הַהֶפְקֵר,

אַף לֹא בָא לִי בִירֻשָּׁה מֵאָבִי,

כִּי מִסַּלְעִי וְצוּרִי נִקַּרְתִּיו

וַחֲצַבְתִּיו מִלְּבָבִי."

/ ח.נ. ביאליק

.

הווה מתמשך

8 באוקטובר 2020

אלה ימים משונים. בשבתי בביתי, בצאתי ובבואי, בפנים ובחוץ בשלווה ובמתח, כל הזמן ישנה התחושה הזו, הטורדנית, שמשהו חסר, למרות שלמעשה כלום לא חסר. נכון יש מגפה עולמית, הכלכלה והמדינה על הפנים, אבל מה חסר לי, מה חסר לי באמת?  נכון שאת המשפחה שלי לא ראיתי כבר למעלה מארבעים ימים, וגם את רוב החברות שלי מהמרכז, אבל בתכלס, מה חסר לך מיכל, מה חסר לך באמת באמת?

אני שואלת את עצמי כל הזמן מה זה הקוץ הזה בצד, מה זה החלל הזה בפנים? כל השיעורים כל החיים היו תמיד לחיות את הרגע, להיות כאן ועכשיו, והנה פתאום זה כאן ישר לפרצוף. פשוט אין שום אופציה אחרת. כי מה שחסר זה הזמן הזה קדימה, מה שחסר זה אופק כלשהו, עתיד.

אני נזכרת בשיר של שלום חנוך 'כל זמן זה הזמן', השיר שהכרתי מנעורי "… זמן הווה וזמן עבר שניהם ישנם בזמן עתיד וזמן עתיד ישנו בזמן עבר מה שהיה כבר היה כל הנשמה תהלל יה ורק אתמול היום היה מחר…" שיר שבהתבגרותי גיליתי את מקורו בפואמה היפהפייה של טי אס אליוט 'ברנט נורטון' מתוך ארבעה הקוורטטים שלו שכדאי לכם להקשיב לו אומר אותם. "זְמַן הֹוֶה וּזְמַן עָבַר שְׁנֵיהֶם הוֹוִים אוּלַי בִּזְמַן עָתִיד וּזְמַן עָתִיד כָּלוּל בִּזְמַן עָבָר.וְאִם הַזְּמַן כֻּלּוֹ לָעַד הֹוֶה הַזְּמַן כֻּלּוֹ לֹא יִפָּדֶה". (תרגום: אוֹרי ברנשטיין)

אז כאן ועכשיו הכל בסדר. כלומר כאן בביתי שעל ההר אני יחסית חופשיה לפגוש את מי שאני רוצה, להתפרנס בסדר, לטייל וליצור, ומה שחסר לי נורא זה לחשוב קדימה. אני לא יכולה להמשיך לכתוב את הספר שלי כי אי אפשר לנסוע לחו"ל להמשיך את המחקר וחוץ מזה מה בכלל יהיה איתו אם וכשהוא יהיה כתוב? ואני לא יכולה לתכנן חו"ל בכלל. אני שואלת את עצמי אם מותר בכלל לתכנן משהו, כלשהו, איכשהו? ואני מבינה כמה חלק גדול ממי שאנחנו קשור ביכולת שלנו לדמיין איזה אופק.

ואז בעודי עושה סדר במגרות המחשב, כי לעשות סדר זה אחד הדברים שכולנו עושים עכשיו בלית ברירה, אני מוצאת את השיר הישן הזה שלי, וחושבת לעצמי שהוא לא רע, ואיזה יופי איך שהוא מתקשר עם השירים של טי אס ושל שלום, ויש משהו מנחם בכל זה.

.

מכיוון שהעבר, היה או לא היה,

והעתיד, הוא רק זרעים בשקית נייר. אז

עכשיו, אני עומדת על מקום קטן מאוד,

ממש על חוד של סיכה, ויש לי מקום

לעמוד רק בקושי,

רק על רגל אחת למעשה,

מתנדנדת בין מי שהייתי למי שאולי אהיה.

העבר והעתיד שניהם תהום רבה

אז אולי עדיף כבר לרחף באוויר,

ולחלום שאני חיה

.

מה זה ירוק בחוץ וירוק בפנים?

6 באוקטובר 2020

אנחנו חיים כאן על ההר, והישוב עטוף בחורש הגלילי הטבעי וגם בחורשות האורנים של קק"ל, ושלא כמו רוב אוהבי הטבע אני אוהבת גם אותו אבל גם אותן. אני אוהבת את כל מה שירוק ומקיף אותי. בשביל זה באתי לכאן.

בחצר שאני גרה בה יש ירוק מכל כך הרבה סוגים: האורנים והברושים מביטים עליה מלמעלה, ההדרים מבשילים פירותיהם לקראת החורף והתות משיר את עליו. התאנים אך זה סיימו מחזור פרי נפלא ועוד מעט יהיו גם הן בשלכת. ויש גם זיתים ופקאנים, רימונים, חרובים, צברים, רוזמרין ויסמין. יש פרחים למכביר וגם גינת ירק שיהודית מתחילה עכשיו מחדש.

כשאני פוקחת את עיני בבוקר זה ישר אל הזריחה, ובינה לביני נמצא שיח היערה שמחמם את הלילות בריח הדבש שלו, ובסמוך אליה מחלידה עכשיו הגפן, והאלמון פורח בשלל גווני אדום ולבן.

אבל כשאני הולכת להכין לי את הקפה הראשון אני אומרת שלום אוהב לחברים הירוקים שבתוך הבית. גינת הצברים והסקולנטים משמחת אותי נורא. היא קטנה, היא רק שלי, וגם אם אני נעדרת מהבית היא לא מתחשבנת איתי. אני אוהבת את הירוק שבתוך הבית לפחות כמו את זה שמקיף אותו, הוא אחר ממנו ומשלים אותו. יש משהו בצמחים האלה שהם גם קטנים ואלגנטים וגם מונומנטלים, פראיים וקדמוניים כאלה.