מתי ואיך את שמה נקודה?

20 ביוני 2018

רק אחרי יותר משבוע מרגע שפרסמתי את הפרק 'רעמים וברקים', הבנתי שזה הפרק האחרון. לפני זה, חשבתי שהוא יהיה הלפני אחרון, ושעוד אכתוב פרק נוסף שבו אסגור כל מיני קצוות, אסיים באקורד יותר סופי. אבל בשביל מה, חשבתי אז כשהבנתי. בשביל מה? אולי עדיף דווקא להשאיר אותם פרומים? אולי הדמיון של הקוראים הרבה יותר מוצלח משלי בענייני סיומים? אולי להשאיר לקוראות להשלים את התמונה כרצונן?

אני שמתי את הנקודה, אבל לא בטחתי בעצמי. אז שאלתי אותה אם היא מרגישה שזה המקום טוב בשבילה. כדרכן של נקודות, ובמיוחד נקודות סוף, היא לא ענתה. ובזה היא דומה לענבים. לענבים? כן. אלה שאני עוקבת אחריהם בתשומת לב ומתקשה להחליט. היום? היום לכסות או לחכות עוד קצת?

כי גם האנשים שכתבתי אותם, מתי אני עוזבת אותם, לחיות את חייהם בלעדי? עשיתי בשבילם, בדיוק כמו בשביל הענבים, כל מה שיכולתי. ועכשיו אחרי ששמתי את הנקודה, עטפתי בשקית, הם יבשילו להם לבדם, בעצמם, כאוות נפשם.

2

והנה אני מיד סותרת את עצמי להנאתי. כי יש לי רעיון: עשיתי קובץ PDF של הסיפור הזה שעדיין אין לו שם (38,614 מילים בסך הכל) ואני מעלה אותו לכאן בשביל אלה מבינכם שאמרו שאין להם כוח לקרוא בהמשכים. גם בשביל לאשר את מקום הנקודה וגם בשביל לערער אולי. כי אם תרצו לשאול מה הלאה, מה קורה להם אחרי הנקודה ההפכפכה הזו, אכתוב פרק סיום עם תשובות לכל השאלות שבא לכם לשאול. ומי שמעדיפה לדמיין בעצמה, מי שמעדיף אפילו לא לדעת, פשוט לא יקראו אותו. אז הנה,זה כאן: סיפור שעדיין אין לו שם.

 

1

Memento appendixy

4 במאי 2018

צמח אחד עם שם פרוזאי מאוד: גזר קיפח, הייתי שמחה לו קראו לו בשם פיוטי יותר, ניצב זקוף ליד החלון. קיפח משמעו גבוה, נו טוב, זה בכל זאת יפה. ובכן הגזר הקיפח אשר נשקף מבעד לחלון פורש תפרחת סוכך לבנה גדולה, ושש קטנות, עדיין סגורות מסביב לה. מאחוריו, מתנודדים ברוח החמסין, הגבעולים הענוגים השחוחים של שיבולת השועל. ומאחוריהם, זו בצד זה, היערה עם פרחי הראווה שלה והיסמין באלפי פרחיו הקטנים, שניהם מפיקים את ריחם החם, החלומי. לידם עומד הצבר, מוציא פרחים צהובים גדולים, מתריס נגד מחלה ומוות, והגפן עמוסת אשכולות תינוקות משתרגת מעל. ושם, מאחורי כולם עומד צוחק הרימון, בפרחי הכוכבים האדומים שפוצעים את הלב.

וכאן, בפנים הבית, אני. משולש חתכים מאוחים במעין סיכות שדכן. שניים קטנים יותר, בגבול הערווה והבטן ובתוך הטבור, ואחד גדול, קודקוד המשולש, ממנו הוצא איבר מן הגוף, איבר מיותר, אבל כוחני ואלים. חור עגול קטן למעלה יותר, מסמן מקום הכנסת נקז. שטפי דם בזרועות במקומות הוצאת דם והכנסת נוזלים ותרופות.

גופי. שק עור מלא בשר ודם, כאוס מאורגן להפליא של איברים, נוזלים ותפקודים.

גופי. כאב ותדהמה. פחד ופלא. לבי. עולה על גדותיו: תודה, שמחה ואהבה.

2

[24] רעמים וברקים

22 באפריל 2018

הפעם הראשונה היתה כמו הארקה. משהו כל כך מהיר וחזק שהם שכבו אחריו המומים. אושיק היה נבוך, ומבולבל, ולקח לו זמן להבין ולהאמין שלא רק הוא עלה על גדותיו כל כך מהר. מה? אבל כמעט ולא נגעתי בך, דבורי. נכון, היא צחקה, ובכל זאת זה הספיק. היא עדיין רעדה מעוצמת הברק שפגע בה עכשיו. זה התחיל כשחזור מדוייק של כל הלילות הקודמים, כמו טקס מקודש. אחרי שתרצה לקחה את הכדור שלה ונרדמה, הוא הגיע אל המיטה, שכב מאחוריה ועטף אותה בזרועותיו. הוא הניח את ראשו בשקע צווארה. ואז התחיל הדבר החדש לגמרי. הוא נישק את עורפה והיא הסתובבה אליו ושעה ארוכה הם רק התנשקו. ואז היא, שוב היא הראשונה, אמרה: בוא נעשה תחרות, מי שעירום ראשון מקבל פרס. ומה הפרס? הוא שאל והכניס את הידים שלו לתוך החולצה שלה, מבין את הכיוון. הפרס הוא השני עירום, אמרה והתחילה. שניהם קיבלו את הפרס שלהם מהר מאוד. ומהר מאוד הם היו אחד בתוך השני. ומהר מאוד הם גמרו. זה היה אפילו קצת מפחיד המהירות הזו. סערת ברקים ורעמים בחוץ ואחת כזו במיטה. איך עשית את זה כל כך מהר, דבורי? אתה יודע מה זה 'חדוות המין'? כן, הוא צחק, היא התפוצצה לי לפני רגע ישר בפרצוף. בפרצוף שלי, אתה מתכוון. מה? טוב, לא ממש אבל קרוב, אבל שזה לא יטריד אותך. אני מתכוונת לַסֶפֶר. אה, הספר, טוב אני הבן של תרצה, לא? אז כשאלכס ואני התחלנו, ואני מזכירה לך שהוא היה בן שמונה עשרה ואני בת חמש עשרה. אני לא שוכח את זה לרגע, טוב אני גבר, לא? כן, היא אמרה וליטפה בעדינות את החלק הכי גברי שלו שהתחיל שוב להיענות למגעה. אתה נעים לי, היא גירגרה, אתה כל כך נעים לי. אבל תן לי קצת להתאושש. אז אתה שומע, אלכס מצא את הספר הזה ואנחנו התחלנו לחקור אותו בהמון חדווה. מה שהזכיר לה את הספר היה הצירוף המשונה וגם מענג, של העובדה שהיא ישנה אתמול בחדר הנעורים שלה ושלפני שהיא נרדמה שם, היא החליפה עם אושיק אסמסים מתוקים ורומזניים. עד שעה מאוחרת מאוד הם השתעשעו. אני אוהבת להיות מינית ואוהבת את המין וזה לא קשה לי וזה בזכות המין הטוב והבריא שהיה לי עם אלכס. שום דבר במין לא מביך אותי ולא דוחה אותי, אתה מבין למה אני מתכוונת? הוא הסתובב אליה ולחץ עם קצה האצבע המורה שלו על הפיטמה הימנית שלה ואמר: דינג. ואז על השמאלית, ואמר: דונג. ואז הוא טייל בכל האזור עם הלשון שלו והוציא ממנה עוד דינג ודונג משלה. אני רוצה לנשק את כל העירום שלך, אמר ועשה.

52

53

הבוקר מצא אותם עירומים. הבוקר המציא להם עוד לחישות מתוקות. תגיד לי, איפה החבאת את זה בכל הבקרים שהתעוררנו ביחד, איך הצלחת? הוא נצמד אליה עוד: זה לא היה קל, די תפסיקי לצחוק, זה היה קשה מאוד. היא שולחת יד לאחור: כן, נכון. תגיד, איך נקום עכשיו? לא נקום. אבל תרצה תתעורר תיכף. אז מה, תגידי את באמת חושבת שהיא לא יודעת הכל? הכל, הכל? הם ישנו מעט מאוד והבוקר מביא איתו תיאבון חדש. את יודעת שעוד לא באמת ראיתי אותך עירומה? אני כל הזמן מדמיין אותך עומדת במקלחת בחורשה. אני חושב שזה הדבר הכי יפה ששמעתי בחיים שלי. איך הייתי רוצה להיות שם. איך אני רוצה לראות. את כולך.

54

[23] שבר ענן

29 במרץ 2018

מאז שהיא הכירה את אושיק התחילו להצטבר בה חומרים מסוכנים, הם נקוו בתוכה טיפה אחר טיפה והיא הקפידה לפקוק אותם היטב ובנפרד, בידיעה שערבוב יגרום לפיצוץ: קרבה, תסכול, משיכה, קנאה, כעס ואהבה. כשהיא שמעה את הקול של רננה עולה מהבית, לפני כמה אלפי שנים זה היה? נפרצו הסכרים, התערבבו החומרים, הפיצוץ קרה והיה כמעט קטלני. כן, כמו הרבה דברים שעשויים להיות קטלניים, הוא הציל את החיים שלה. אסור לשאת בתוכך כאלה חומרים מסוכנים בכאלה כמויות וכל כך הרבה זמן. מהרגע שהיא ראתה את רננה מתנשקת עם אמיתי במושב האחורי של המונית שלה היא שנאה אותה וכעסה עליה, מהרגע שהיא הבינה איך רננה מתמרנת אותו וכמה אושיק קשור אליה היא קינאה בה ותיעבה אותה, אבל עכשיו היא שכבה במיטה אצל אמא שלה, וקראה את המכתב שלו וזו היתה הפעם הראשונה שהיא חמלה עליה, ריחמה עליה, כי רננה היא אישה שזקוקה נואשות לחמלה ורחמים, ואושיק לא מצליח כבר הרבה שנים למנוע אותם ממנה. רננה נלחמה בה באופנים הכי מלוכלכים, בדרך מעוותת ואכזרית, אבל רננה נלחמה על האיש היחיד בעולם שנתן לה חום ואהבה. בודדה וחולה, מנוכרת מהמשפחה שלה, הפרעה דו קוטבית, או מאניה-דפרסיה, ככה זה נקרא. זה ככה מאז שהוא מכיר אותה. זה גורם לה לגרש אותו ולזחול אליו בכל פעם מחדש. זה גורם לו לא להיות מסוגל לעזוב אותה. הייתי צריך לספר לך את זה מההתחלה, הוא כתב. הייתי צריך להבין שרק אמת צריכה להיות בינך לביני. אני כל כך טיפש ופחדן דבורי. אבל כשאת נעלמת, ידעתי שזה קשור בעובדה שרננה היתה שם והבנתי שאני לא יכול יותר לברוח מזה. ההבנה הזו התחילה קודם אבל היא באה לנסות לשחק שוב את המשחק שלה, ואני הודעתי לה ולא חזרתי בי, שהיא חייבת לשחרר אותי מהנישואים האלה ושאני לא מוותר יותר. בשבוע הבא אנחנו ברבנות, היא הבטיחה שלא תבריז הפעם. אני כבר חיכיתי לה שם שלוש פעמים בחודשים האחרונים. פעמיים היא לא באה ובפעם השלישית היא באה אבל עשתה סצינת בכי כל כך נוראית שלא יכולתי. כשאת שמעת את הקול שלה וברחת, זה כבר היה כשהיא הבינה שזהו זה. היא חיכתה שתחזרי, משכה את הזמן, ואני ביקשתי שתלך והזמנתי לה מונית לשדה התעופה. קיוויתי שתתעכבי עוד קצת ושמחתי נורא שלא הגעת עד שהיא עלתה על המונית. ורק אז שמתי לב לשקיות ליד הדלת. אוף דבורי, התעכבת קצת יותר מידי דבורי. את יכולה כבר לחזור. נו כבר, תחזרי.

ניכר היה במכתב שהוא לא נכתב בבת אחת, היו בו כמה פרקים וחזרות ומעברים בין דיבור ישיר אליה לדיבור כללי כמו אל עצמו. היא קראה אותו שוב ושוב ורצתה יותר מכל דבר אחר עכשיו להרגיש אותו כבר שוב קרוב אליה, מסביבה, בתוכה. בבוקר הוא סימס לה שהוא למטה עובד על האוטו. היא הכינה להם קפה וירדה עם הכוסות. הלב שלה פירפר מפחד אבל הוא נעלם בשניה שהוא הרים את העינים והביט בה מחייך.

51

בעפולה הם אכלו פלאפל והתחלפו. עד אז היא נהגה ועכשיו היה תורה לנמנם בחממה הנעימה שיצרו השמש החורפית והשמשה הקדמית. ירד גשם כשהיא התעוררה והאוטו הגדול היטלטל בדרך עפר. איפה אנחנו? הפתעה, אני רוצה להראות לך משהו. הם נסעו בין גבעות וחורש גלילי ואז הוא עצר בחלקה שטוחה קטנה של עשבים וקוצים. הגענו, בואי. הגשם היה עכשיו חזק, הוא החזיק מעליהם את המטריה, והוליך אותה למרכז החלקה ואמר: זה שלי. השיניים שלה תחילו לנקוש בלי שליטה: קר לי, בוא נחזור לאוטו. דבורי, השטח הזה שלי, למה את מתעלמת ממה שאני אומר? אני לא מתעלמת, קר לי, בוא נחזור לאוטו, בבקשה. את הדרך חזרה לאוטו הם עשו בשתיקה. היא התעטפה באחת משמיכות הפליס והוא התיישב במושב הנהג ושתק. נו, תיסע, מה? לא דבורי, למה את מתעלמת ממה שאמרתי, למה את לא מגיבה על מה שהראיתי לך עכשיו, זה המקום הכי חשוב לי בעולם ואת מתעלמת, למה? אושיק, אני מבינה בדיוק מה אותה אומר לי כשאתה מראה לי את זה, אני לא בטוחה שאתה מבין. למה את חושבת שאני לא מבין? את לא סומכת עלי, נכון? את חושבת שאני עוד פעם אחזור לרננה, נכון? איך אני יכול להוכיח לך שלא? אני רק יכול להגיד את זה, את מבינה, אני מנסה להגיד לך את זה הכי ברור שאני יכול: אני רוצה אותך בחיים שלי, בעתיד שלי, בלתמיד שלי.

טוב, זה היה חייב לבוא, הרגע הזה היה חייב לבוא ולא היה מנוס ממנו. הרגע בו היא לא יכולה לשלוט בעצמה, וחייבת לעשות מהכאב והכעס שלה אבנים, ולזרוק אותן עליו, אחת אחת. כל זיגזג שהוא עשה בדרך אליה, כל פניית פרסה, כל בגידה באמון שלה, הכל. הם ישבו באוטו הגדול והענן הגדול שכיסה קודם את עין השמש שיתף איתה עכשיו פעולה. רעמים דהרו לרוחב השמים וחרצו בהם חריצי ברקים, גשם התחיל לרדת, חזק ואלים וכועס כמוה. אושיק, אתה תמיד צוחק על אמא שלך, אבל אתה בדיוק כמוה, ממהר, רץ לך ולא שם לב שאני עוד מאחורה, בא בהצהרות כאלה ענקיות ואני עוד מתרגלת. תן לי עוד זמן, טוב? אבל את יודעת שאני אוהב אותך, נכון? את יודעת את זה? זו היתה הפעם הראשונה שהמילה אהבה נאמרה, והיא לוותה ברעם אדיר וברק מרהיב, ואי אפשר היה לא לצחוק מהצירוף הזה. הם צחקו והוא התניע את האוטו והיא לא ענתה לשאלה שלו.

ועכשיו הם ישבו עם החבורה הסורגת וצוחקת, מקבלים בהכנעה את המבטים מכל הסוגים, שנשלחו אליהם, וחיכו בסבלנות שהלילה יבוא. טוב חברים, אמרה תרצה בישירות הידועה הנפלאה שלה, אני מתה מעייפות וגם דבורי ואושיק, ואני בטוחה שגם לכם כבר מחכים בבית, אז נתראה בקרוב, בסדר? הילדים קמו וגררו את עצמם החוצה ואושיק המתוק שכבר היה מרוט לגמרי הסיע אותם לתחנת האוטובוס ואז נכמרו רחמיו וכבר הביא אותם לקרית שמונה ופיזר אותם בבתים שלהם. כשהוא חזר הוא הצטרף אליהן לרביצה מול האח עם סיבוב תה אחרון, ושמע את הפרק האחרון בסיפור שתרצה התעקשה לשמוע. היא לא וויתרה לה על אף פרט מכל מה שעבר עליה בארבעת ימי ההיעלמות שלה. הפרק שאושיק הגיע בדיוק אליו היה תיאור קרב המקלחת ההירואי שלה. תרצה אמרה: אוי אני הייתי מתה להיות שם זבוב על העץ. ואושיק לא התאפק ואמר: גם אני, והגניב אליה מבט, מהסוג החדש של המבטים שהיו ביניהם עכשיו.

[22] שמים רקומי כוכבים

25 במרץ 2018

בכניסה לבית של ההורים שלה עומדת שידה קטנה. יצור ישן, גוץ מגושם ומכוער מאין כמוהו, שאמא שלה מתעקשת להשאיר שם לתפוס מקום ולצבור אבק, על השידונת מונחת תמיד דוגמא מתחלפת מעבודות הרקמה שלה. ברגע הזה הרגע הזה ממש, אמא שלה רוקמת בחוג רקמה, שמוליק ישן לו שנת ישרים בסלון מול מהדורת החדשות האחרונה, ואילו היא יושבת על השידה. רגליה כרוכות סביב מתניו של אושיק והשפתים שלהם עושות מעשים: בשקעי צווארים, באחורי אזניים, בעפעפיים, במצח, בעורף, ובעיקר בשפתים שממול. הם מתנשקים, מתנשקים, מתנשקים במם הידיעה. אצבעותיו הארוכות והקרות מהדרך מטיילות מתחת לחולצה שלה וידיה שלה מתחת לחולצתו. ואין נעים מהרגע הזה, מהרגע הזה ממש, אין נעימות מהנשיקות האלה. ולמרות שמידי פעם היא לוחשת לו: שמוליק יתעורר. או: אמא שלי צריכה לחזור. הרי אלה סתם לחישות שרק מוסיפות עוד נעימות ומסמירות עוד קצת את השיערות הקטנטנות שבתנוכי האוזניים, והן נחתמות מיד בנשיקות זעירות, בנשיקות גדולות, בנשיקות מרפרפות ובעוד נשיקות, עמוקות ונעימות. נעימות. רק קרקוש המפתחות מנחית אותם אל הקרקע. מילולית. למרות שאושיק הוא זה שהרים אותה לשם, היא קופצת בעצמה מהשידה ופותחת לאמא שלה את הדלת.

אם לא הוזכרה עד עכשיו העובדה שאושיק ואמא שלה כבר מכירים, זה פשוט כי זה לא השתלב בשום מקום במהלך סיפור הדברים ולא נדרש בשום נקודה, אבל כן, הם כבר נפגשו. כמה פעמים כשהם היו שותפים ופעם אחת כשהיא ושמוליק באו עם שולי ורינת לבקר את תרצה בבית החולים. לא נדבר עכשיו על המפגשים האלה כי זה מביך מדי לכל הנוכחים, ולא נתפלא עכשיו שהוא רק נותן לה נישוק קטן על הלחי, ואומר: הי אתי, אני חייב לרוץ, ובורח.

אמא שלה אומרת: תגידי, הוא לא נראה בן שש עשרה? והיא חושבת: בטח שהוא נראה כמו בן שש עשרה, כי עומד לו עכשיו כמו לבן שש עשרה, כי הוא נישק עכשיו את הבת שלך שישבה על הרקמה הגרוזינית שלך, והיד שלו כבר כמעט היתה בתוך התחתונים שלה. ואז היא עונה: נכון, שניה אמא אני צריכה פיפי, והולכת לשטוף קצת את הלהבה מהפנים שלה ולצנן מעט את הדם שנאסף לשם.

אושיק ענה על הלחישות שלה בדבר אמא שלה ושמוליק בלחישות משלו: אז בואי לדירה, בואי נהיה ביחד. והיא אמרה שנועם שם ושזה מביך אותה וידעה שזה רק תירוץ. היא פחדה שאחרי הכל לא תוכל באמת לשכב איתו, שהאינטימיות שלהם תיהרס מהמין, שהמין לא יעבוד בגלל הקרבה, שהכל יתמוטט. הנשיקות שלהם רמזו לה שלא כך יהיה אבל הפחד ניצח בלילה ההוא. הוא ברח נבוך מאמא שלה אבל סימס לה אחרי כמה שניות: בואי לדירה, בואי נהיה ביחד.

47

48

49

50

האמת היא שהוא לא ישר נישק אותה, לא. טוב, האמת לאמיתה היא שהוא לא נישק אותה בכלל, זו היא שנישקה אותו ראשונה. הדבר המפתיע שהוא עשה כשהיא פתחה לו את הדלת, היה להושיט לה מעטפה. הוא אמר: בבוקר אני אבוא לתקן את האוטו ועד אז תקראי את זה, בסדר? בשביל זה באת, היא שאלה, בשביל לתת לי את זה? כן, הוא אמר, כתבתי לך את זה בימים שלא היית ועכשיו באתי לתת לך. הוא כבר כמעט הסתובב ללכת אבל היא התרוממה על קצות האצבעות שלה ושמה את היד שלה על העורף שלו ומשכה בעדינות את הראש שלו אליה ונישקה אותו על השפתים. השפתים שלו נענו לנשיקה שלה. מה שלא אפשר התפתחות היה הבדל הגבהים המוגזם ביניהם, ואז הוא עשה את השימוש המושכל בשידה. כן, היא שנישקה אותו ראשונה, ומשם נהיתה שריפת נשיקות. חומרי הבעירה היו מוכנים כבר הרבה זמן.

[21] שדרות וחוף

21 במרץ 2018

הגענו, אמר אושיק בשקט והעלה את בלם היד שדווקא עשה רעש איום. הגענו? היא אמרה והתמתחה מתוך הנמנום הטוב שאחז בה בשעה האחרונה. אמרה והתמתחה ותוך כדי כך העבירה את היד שלה בעדינות על הלחי שלו. הגענו, הוא אמר שוב ולכד את כף היד שלה במעופה.

40

הגשם היה עכשיו שוב חזק מאוד, ובבית חיכתה להם חבורה מפתיעה שעסקה בפעילות מפתיעה עוד יותר. זה נראה כמו שיעור סריגה עם משתתפים שלא היו מאמינים אם הייתם אומרים להם שזה מה שהם יעשו. תרצה ישבה בכורסה מול האח, וסביבה חבורת נערים ונערות. היא רכנה אל תרצה לחבק אותה, תרצה הביטה בה והביטה באושיק והיא ראתה שתרצה רואה. דקל? דקל. דקל הנמיך את המסרגות שלו במבוכה אל חיקו והכריז: קבלו את החולה! הם התחילו כולם לצחקק, בהתחלה בשקט, אבל התרועה של תרצה שיחררה את כל הצחוק שבעולם. ההודעה ששיעור האנגלית יתקיים כסדרו עצבנה אותם, השמועה שגם המנחה הצעירה חולה הטרידה אותם, וסימן השאלה שהוצב מעל למסיבת סיום הפרויקט המובטחת הביא אותם לכאן.

המפגש הראשון שלה שהיה עם הקבוצה של דקל, הוגדר על ידיה כמזעזע, על ידי אושיק כמגניב, ועל ידי תרצה כמזל של מתחילים. ובכן, תרצה צדקה. מכל הקבוצות שהיא הנחתה זו היתה הכי מוצלחת והקשר שלה עם הילדים של הקבוצה הזו, ובעיקר עם דקל היה מיוחד, משהו שהיא לא ידעה ממש להגדיר, אבל היה ברור שהוא מיוחד עבורם בדיוק כמו עבורה. דקל היה מקדם את פניה בבוקר בחיוכים גדולים ותופס אותה לשיחות קצרות ומבויישות בכל פעם שהעז, וכשהיתה יוצאת מהמפגשים שלה בכיתות, היתה פוגשת אותו יושב על הדשא עם אושיק. אם זה לא היה נשמע לה מוגזם, היא היתה יכולה להגיד עכשיו לעצמה שלא רק תרצה רואה, אלא גם דקל, שהעביר את מבטו שוב ושוב בינה ובין אושיק.

41

42

43

אמא, מה פתאום ישנת עכשיו? היא שאלה אחרי שאמא שלה גמרה למחוץ אותה בחיבוקים והואילה להכניס אותה הביתה. אה, טוב, זה יום שני. ומה קורה ביום שני? ביום שני אנחנו לוקחים את חן מהגן. חן? דבורי, תגידי את לא מתביישת, חן, הנכדה שלנו. אה, מזל טוב, נולדה לכם נכדה? אוי, סליחה, אמא, שוב פעם אני עם הטימטום שלי, כן בטח, חן. אמא שלה, הסלחנית, המשיכה ודילגה בקלילות מעל הסרקזם שלה ומעל ההתנצלות המגומגמת שבאה אחריו: את לא מאמינה כמה זה סוחט, בסך הכל שלוש שעות ואני נופלת מהרגלים, ושמוליק עוד לוקח אותה הביתה. דבורי, היא עברה לקול שקט וקושר קשר: עוד מעט יהיה לנו עוד נכד… אבל אל תגידי כלום טוב? זה ממש עוד רק בהתחלה התחלה. כל ההשבעה הזו היתה כמובן מיותרת לגמרי, כי ברגע ששולי הגיע להפסקת קפה קטנה, הוא חיבק אותה, ואז הניף אותה ושאג: דבורי, אני הולך להיות אבא, את שומעת? אבא! זה היה אחרי שהוא נתן לה חבילה קטנה ואמר: דובי שלח לך את זה. מה זה? את יודעת? לא, היא ענתה וחיבקה אותו והמשיכה עם עניין האבהות המתקרבת שלו ואת החבילה הקטנה שמה בכיס של המעיל.

שמוליק חזר ושמח לראות אותה ומיד נעמד להכין סלט לארוחת הערב. כשראה אותה מנקרת מעל לשאריות בסוף הארוחה אמר לה ברוך: לכי לישון דבורי, היה לך יום ארוך. היא הלכה לישון בחדר שהיה חדר ילדותה והפך לחדר התפירה של אמא שלה, ונרדמה לפני שהספיקה אפילו לחשוב כמה זה מוזר. היא לא ידעה כמה התגעגעה לאמא שלה עד שזו חיבקה אותה, ולשולי, עד שהוא הניף אותה בצרחות, ולתל אביב, היא לא ידעה עד כמה התגעגעה לתל אביב עד שגם זו חיבקה אותה כשיצאה בבוקר עם שיבא לטייל ברחובות. היא ראתה שגם היא, כמוה, מתרגשת מהמפגש המחודש עם השדרות ועם חוף הים.

45.jpg

44

46

כשהן חזרו היא אכלה עם אמא שלה ארוחת צהרים ולפנות ערב הסכימה לקחת אותה לחוג הרקמה שלה. כן, היא הסכימה, אבל האוטו הגדול סירב. לא עזרו התפילות ולא עזרו הקללות, הוא עשה את מה שלא עשה בכל ימות הסערה, סירב להדלק. היא עמדה מולו נבוכה, אמא שלה נישקה אותה והתקשרה לשולי שיבוא לקחת אותה. היא עמדה מול האוטו הגדול נבוכה ונופפה להם כשהם התרחקו ממנה במונית. היא עמדה מול האוטו הגדול נבוכה וידעה שאין שום דבר אחר שאפשר לעשות. היא הוציאה את הנייד שלה וסימסה לאושיק. הוא לא ענה והיא חשבה: מגיע לי. הוא מעניש אותי ומגיע לי. היא חשבה ככה בכל שניה משלוש השעות הבאות, ובסופן היא פתחה לו את הדלת, ולא הופתעה בכלל לראות אותו עומד שם. אבל היא הופתעה מהדבר הבא שהוא עשה.

[20] אור כחול של בוקר

14 במרץ 2018

כשהיא היתה ממש קטנה, היתה לה תקופה שבה עניין הצבעים במשפחה שלה העסיק אותה הרבה מאוד: היא ציירה את זה בציורים שלה, כיירה את זה בפלסטלינה, ושזרה את זה בכל הסיפורים שסיפרה ביחד עם אמא שלה או אבא שלה. אחד הסיפורים שהיו אהובים עליה מאוד באותה תקופה, היה, אלא מה, הסיפור על האפרוח שהלך לחפש לו אמא אחרת. מאז, היה לאמא שלה כינוי קבוע בשבילה, כינוי לרגעים בהם רצתה להראות לה את כל אהבתה בבת אחת.

אפרוח! היא צעקה כשפתחה לה את הדלת. השעה היתה שש וחצי בערב ואמא שלה נראתה משום מה כאילו קמה עכשיו משינה. היא חיבקה אותה חזק והתחילה למשוך באף באופן מחשיד. אמא, מה קרה? מה קרה, מטומטמת, מה קרה? מה חשבת, שתיעלמי לשלושה ימים ואני לא אדע מזה? אידיוטית אחת. היא חיבקה אותה שוב ונישקה אותה שוב. טוב, אמא, אפשר להכנס?

38

בכל הימים שהיא החנתה את המשבר שלה בחורשת האקליפטס, היא ראתה שם אנשים רק פעמיים, וגם בשתי הפעמים האלה היא לא ראתה ממש את האנשים עצמם. הפעם הראשונה היתה כשהיא היתה שתויה מאוד. היא שמעה אגזוז פתוח לרווחה ובאסים רועמים ואז המכונית כבתה ורק המוסיקה, טראנס כבד וצורמני נשארה, וטוב שכך כי שיבא קצת יבבה אבל לא נשמעה מחוץ לאוטו הגדול שעמד חשוך לגמרי. היו שם שניים שבאו לקיים איזשהו ביזנס מלוכלך כלשהו אבל לפני זה הם הקיפו את האוטו וניסו להציץ בחלונות. מה זה הטרנטה הזה? שאל האחד ובעט. מה, לא ראית אותם אף פעם? חבורה של פסיכים, אחותי המתלהבת סיפרה לי שהם באו לדבר איתם בבית ספר על משהו, איזה שטויות אנא עארף… אולי התקלקל? הם טילטלו את האוטו כאילו ציפו שיגלה להם מה קרה לו או לבעליו, אבל הוא שתק כמו גדול והם עזבו ופנו לענייניהם. היא ישבה מכווצת ודירבנה אותם בליבה לסגור את העסקה שלהם מהר כי הרגישה איך גל נוראי של בחילה עולה ועולה בה, איך בקבוק ערק שלם מטפס עכשיו ושואף לצאת לחופשי. בשניה שהאגזוז הפתוח שאג את דרכו החוצה מהחורשה, היא פרצה מהאוטו והערק פרץ מתוכה.

גם בפעם השניה שהגיעו אנשים לחורשה היא לא ראתה אותם, הם אפילו לא יצאו מהמכונית שלהם. היא ראתה אותה מגיעה, פנסיה מאירים אלומות של גשם ואז כבים. ירח חסר הציץ מהעננים ולאורו היא ראתה מכונית לבנה קטנה שזמן קצרצר אחרי שפנסיה כבו התחילה להתנדנד קצובות. זה היה מצחיק. רוח הרפאים הקטנה המתנדנדת בַּסוּפה הצחיקה אותה נורא, היא ראתה, איך מתחת לאבן הכי תמימה ומגוחכת, מסתתר זיכרון שיכול להכיש אותה. היא צחקה, וידעה. באותו רגע היא ידעה, ולא בדיעבד כמו שבדרך כלל מבינים דברים כאלה. ממש כשזה קרה היא ידעה: עכשיו אני מתחילה לעלות. היא ממש הרגישה, את המגע הקטן הזה של הרגל בקרקעית, ואת הדחיפה, למעלה.

אז המבצע הצבאי שלה הגיע עכשיו אל השלב השלישי שלו, והתהיה אם מישהו יבוא פתאום עברה לה בראש, אבל עברה כל כך מהר. היא התחילה לצעוק. שיבא הצטרפה. אור שחר רך חילחל דרך גשם דק, והן צעקו ונבחו וקיללו וצרחו. קר לה אבל היא עושה את זה. היא מתפשטת.

אבל דבורי, אם מישהו באמת היה בא? אמא שלה התפקעה מצחוק כשהיא תיארה לה את עצמה שואגת על המקלחת ואז מתמסרת לה. אמא, את חושבת שבאותו רגע זה באמת עניין את קצה הציצים הקפואים שלי? אמא, זה פשוט לא חשוב, אני נכנסתי מתחת למקלחת ובאותו רגע אני ידעתי שניצחתי אותה, את מבינה? זה היה כל כך נעים, הזרם החם בתוך הרוח והגשם, הקצפתי המון שמפו וסבון והתחילו לעלות ממני המון אדים, זה היה כל כך נעים. אמא שלה פוערת את עיניה וצוחקת והיא מוותרת על לספר לה, שבאותו רגע של ניצחון ושמחה, היא אפילו קצת הצטערה שאף אחד לא יראה אותה. היא הברישה את השיער שלה מכל הקשרים ועכשיו הוא קיבל בשמחה את כל המים החמים והשמפו, ונמתח לו לאורך המדהים שלו, והיא ידעה. לא שהיא עצמה יפה כי אם המראה הזה שלה, עוצמת עיניים ונותנת למים החמים להגמר עד הסוף, טובלת בענן של אד ריחני, בחורשת האור הכחול.

אמא שלה הבינה את השכבה החיצונית של הסיפור: שלושה ימים של לכלוך וסירחון, וצריך לעשות מקלחת, והבת שלה, שהיא חינכה אותה טוב טוב עשתה את מה שצריך. אבל היא פחות ראתה את השכבות העמוקות יותר, ואת השורה התחתונה, זו שאותה היא אמרה לעצמה אחרי שהברישה וקלעה את שיערה לצמה, השורה שאיתה היא נרדמה מתחת לחמש שמיכות טלויזיה מפנקות פליס: אם היא ניצחה את המקלחת היא תוכל איכשהו לחיות את החיים שלה האלה הלאה. יותר משהיתה סיום הפרק המטונף, היתה המקלחת סימון של החזרה לחיים.

39

היא ישנה טוב כמה שעות ואז אכלה את הסנדביץ האחרון עם כוס קפה נוספת ויצאה עם שיבא לטייל באוויר הצלול. שמש חורפית הציצה מהעננים, אמרה לה שהכל בסדר, ואז הן יצאו לכיוון תל אביב.

 

[19] צמרות שחורות ברוח

13 במרץ 2018

היה לה מפגש אחד טוב ואחד מחורבן. בקבוצה אחת קרה הקסם ובשנייה משהו לא עבד, והילדים יצאו כמו שהם יודעים לעשות את זה, מפגינים אדישות וניכור באופן הכי נונשלנטי והכי מדבר ברורות: פישלת. או לפחות זה מה שהיא שמעה, ולא עזרו הנסיונות של תרצה ואושיק בכל פעם שזה קרה להזכיר לה שזה לא בהכרח בדיוק ככה. מה שמרגיז עכשיו, זה שהמפגש הזה הוא השני עם הקבוצה הזו ועל כן יש לה רק עוד אחד כדי לנסות ולתקן. מה שמשמח זה שכן, יש עוד אחד. היא מותשת, והאדרנלין של המפגש הטוב מתערבב בה עם הדמעות מהמפגש המחורבן והיא נוסעת חזרה לראש פינה ולא רוצה להגיע. מהבוקר לא מפסיק לרדת גשם, פעם בזירזוף ופעם בדליים ומטחים. אושיק לא בא היום ואמר שכואב לו הגרון והיה משהו קצת מתחמק במבט שלו כשאמר את זה. היא עברה בחנויות וקנתה לתרצה צמר כחול, אוכל לשיבא, פירות יבשים ויוגורט, ועלתה את הרחוב התלול בנסיעה איטית, דוחה את ההגעה.

35

היא כבר עברה בשער ועמדה בדלת כששמעה מבפנים קול מוכר, והניחה את השקיות, וחזרה לאוטו הגדול וירדה את הירידה התלולה במהירות מסוכנת ממש. שיבא שהיתה בסיבוב ריחרוח והשתנה זינקה פנימה שניה לפני שהיא סגרה את הדלת. לפני שהיא בכלל הספיקה לחשוב מה היא עושה, היא כבר יצאה מראש פינה אל הכביש המהיר, ושום מחשבה מיחדת לא היתה לה בראש כשהיא נסעה דווקא צפונה. לא לדאוג, היא סימסה לתרצה רגע לפני שכיבתה את האור וחיבקה את שיבא לישון.

34

היא התעוררה מאוחר מאוד וזה הפתיע אותה כי היא ישנה המון המון שעות, מהחלון הקטן ניבטה אליה סערה שנשפה ונשפה וחבטה באקליפוסים, הכל רעד והאוטו נע ונד וטיפות גדולות הצליפו בכל ולא היתה שום סיבה לעשות שום דבר. מלבד לקרוא את האסמסים של תרצה ואושיק ולענות שוב באותן שתי מילים ולכבות שוב את הנייד. לא לדאוג. האפלולית בחוץ בילבלה את הזמנים והיממות הבאות התערבבו לה, היא לא ידעה אם לפנות בוקר או שעת בין ערביים. היא רק ידעה ששורף לה בפנים משהו שהיא לא מצליחה לכבות בכלל. שהשינה המטמטמת שהיא שקעה בה שוב ושוב לא מעבירה. שיבא ביקשה לצאת ולא היתה לה ברירה אלא לפתוח ולתת לה, ולקבל שפריץ קר בפנים, ואז להתחנן בפניה שתחזור כבר ולקבל עוד אחד, ולהרגיש בצער איך מעט החמימות שנצברה בחלל הקטן מתנדפת וקור רע ממלא אותו. שיבא חזרה רטובה לגמרי ועכשיו היו בחלל הקטן קור ורטיבות וריח כבד של פרווה רטובה. אוי שיבא, מה נעשה עכשיו?

היא אספה כל שמיכה ובד שהיו באוטו ומעל לכל הערימה היא פרשה גם בד ברזנט גדול וכבד, והיא ושיבא וריח הפרווה וכל העצב שבעולם הצטנפו להם בתחתית וניסו להמשיך ולישון לתמיד. ואז היה חושך מוחלט ורעש חזק מאוד של גשם והיא זחלה למושב הנהג ואחרי תפילה ארוכה ושלושה ניסיונות הצליחה להתניע. קריית שמונה סחופת רוחות וגשם, רמזוריה מהבהבים אל החושך הריק, מוכפלים בכבישים הרטובים, ורק בדוכן הטוטו שליד הפלאפל מתגודדת חבורת סחופי רוחות כמותה. היא טרפה מנת פלאפל וקנתה בפיצוחיה את החלק השני של הנחמה.

36.JPG

את היום הבא היא העבירה בהנג אובר מפלצתי, התחפרה במחילת השמיכות המסריחה שלה ויצאה מידי פעם להתרוקן ממה שהגוף שלה העלה בחמת זעמו. היא נרדמה והתעוררה, אכלה ממתקים וחטיפים מלוחים, שתתה והקיאה, חלמה והזתה, בכתה ורעדה במעגלים ובאינטנסיביות שלא שיערה שקיימת. היבהוב קטנטן של מציאות הופיע מדי פעם בשולי הדימדומים שלה, המחשבה שהיא מסכנת עכשיו את סיומו של הפרוייקט של תרצה ושלה, אבל זו רק הבהב ונצנץ ומיד התחלף במשהו אחר לגמרי, לא מחשבה או מילה אלא סתם דייסה של בכי, זכרונות, שאלות קיומיות, הקאות ושינה טרופת ביעותים. עוד יום עבר.

היא תיכננה את זה כמו מבצע צבאי, לפרטי פרטים הקטנים ביותר, והיא יצאה למבצע שלה בחצות בדיוק. היא לא יכלה לחכות לבוקר משני טעמים: אחד, זה איך שהיא נראתה, היא לא יכלה לבוא ככה בין הבריות לאור יום. הסיבה השניה היתה שהיו לה את כל האומץ והכוח הנדרשים, ואף טיפה של סבלנות. ועל כן היא יצאה. עטפה עצמה ככל האפשר אחרי שאספה באופן סביר את פקעת הקשרים שנהיתה מהשיער שלה. המתדלק ישב בחדר מואר וסגור והיא סימנה לו שלא יקום וניגשה למלא דלק בעצמה. מילאה את מיכל הדלק של האוטו הגדול ואת כל הג'ריקנים של הדלק לגנרטור. ואז ראתה שלט בחלון החנות של התחנה. ארבע מילים שעוררו בה תקווה ואמונה שהמבצע שלה יצליח. שמיכות טלויזיה מפנקות מפליס. היא קנתה את כל חמש השמיכות האחרונות שנשארו להם: שלוש וורודות, אחת ירוקה, ואחת ירוקה עם פרחים ורודים. היא קנתה גם את שלושת הסנדביצ'ים האחרונים: שניים עם גבינה צהובה ואחד עם טונה. היא אמרה בלב שלה: סליחה, כשהגישה למוכרת טרוטת העיניים והמפהקת לרווחה את כרטיס האשראי של תרצה.

לאורה הקטן של מנורת הפרפין אפשר היה לראות שתי דמויות דקות מתרוצצות בחורשה סחופת הרוח, כל אחת במשימותיה החשובות: כלבה מרחרחת ומשתינה וחופרת את ענייניה, ובחורה באירגון וסידור ותפעול והכנה מדוקדקת לפרטיה של השלב הבא במבצע שלה.

את כל השמיכות משומשות היא ניערה ואיווררה וערמה בפינה בערימה דמויית קן קטן ונוח, את הברזנט היא קיפלה והידקה טוב טוב למקומו המדוייק, וסידרה וניקתה ואספה את כל האשפה לסוגיה הדוחים והדוחים עוד יותר בשקית גדולה ורצה וזרקה אותה במכולה הגדולה שבקצה החורשה ואז תידלקה את הגנרטור והפעילה את דוד החימום ובינתיים הדליקה גם את הגזיה ואכלה סנדביץ עם גבינה צהובה ושתתה קפה שחור ואז השמים כבר לא היו לגמרי שחורים והרוח מעט נרגעה והיא היתה טיפה מיוזעת מהפעילות הנמרצת שלה וידעה שהגיע הרגע.

37

[18] ועוד סיפורי לילה

7 במרץ 2018

הלילה הזה היא הפתיעה אותו. הוא הגיע אל המיטה ונבלם ממבטה הנעוץ בו באפלולית. תזוזי, נו תזוזי, הוא שכב לידה בדיוק בתנוחה שלה: על הגב, ידים משולבות מעל לראש. שברו את הכלים ולא משחקים, היא לא יכולה להמשיך ככה ובטח שגם הוא והיא היתה בטוחה שזהו הוא לא יבוא. תגיד, למה צחקתם אתמול בבוקר כשיצאתי? הוא גיחך: מה, לא הבנת. נו, מה צחקתם? טוב, אז היא אמרה לי שאני דפוק, היא שאלה: מה אתם, ילדים קטנים? אז אמרתי לה: כן. מי שמדברת. ומה קרה שמה עם דווידי שחזרת? ובדיוק ברגע הזה שפרצנו בצחוק כי באמת נו דבורי, זה לא מצחיק? נו אז צחקנו ובדיוק את יצאת. זה הכל. היא צודקת אבל, לא? את ברחת לי אתמול באמצע המשפט, בסדר מגיע לי, אחרי כל הבריחות שלי, אבל את חייבת לשמוע אותי עד הסוף, אם תלכי עכשיו אני אמשיך אחר כך, אני אגיד לך את כל מה שאני חייב. כן. אני ראיתי את אמא שלי אתמול, כמו מין מראה מגדילה ומעוותת כזו, אבל היא עשתה בדיוק כמוני, זה מגעיל, זה מטומטם. מהרגע שפגשתי אותך אני כל הזמן בורח ממך מהפחד לאבד אותך. תגידי, כמה מטומטם אפשר להיות? בעל כורחה היא צוחקת שוב: טוב, ראינו הדגמה מאוד יפה אתמול בלילה, לא?

תרצה הלכה אתמול לישון עם דווידי, אי אפשר היה להכחיש או להסתיר את זה ומרוב שזה הביך אותה אז היא עשתה מזה צחוק, הכריזה על זה בתרועות חצוצרה, עשתה מזה צרמוניה מטופשת. אבל מסתבר שכלום לא עזר, ואיכשהו בדרך החרדה הכניעה אותה, וזה נגמר בעמידה המתנודדת הזו, המבולבלת והשיכורה שלה מולם, ובלי הסבר של ממש. גם כשעבר ההנג אובר היא לא הסכימה להגיד אף מילה על מה שקרה, היא רק אמרה בהבעה של ילדה עקשנית: אני עם האיש הזה גמרתי, גמרתי, כן? אל תזכירו אותו יותר כאן, או קי? וכאן בא פרץ מפואר של קללות אנגלית מעורבבת בערבית, משהו דליקטס, מהמובחר שבמובחר של תרצה: כוס אימי שלו, סאן אוף א גאן, מדר פאקר, ינעל סבתי שלו ושל אבא שלו, חרא אחת, פיס אוף שיט. והם, שהבינו שמדובר כאן במשהו קשה מאוד, על גבול הטראגי, לא הצליחו שלא להתפוצץ מצחוק מהשטף המקסים הזה.

DSCN0084

DSCN0082

DSCN0081

ברגע שאושיק יצא, ברגע שנשמע צליל מנוע האוטו המותנע, תרצה פרצה בבכי. בכי מפחיד. בכי שלא דמה במאום לבכיות המוכרות שלה. תרצה התייפחה והיא מיהרה וגחנה וחיבקה אותה בכל כוחה, ניסתה להקיף את הגוף הגדול, הרגישה את חוסר האונים שלו עם כל טלטול ויפחה. תרצה, היא אמרה לה תוך שהיא מחבקת אותה הכי חזק שהיא יכולה. תרצה, אל תפחדי, אל תפחדי. מה שהגביר את הבכי עוד. אושיק ידע, הוא אמר לה, אני אלך, את תראי שאיתך היא תדבר. זמן ארוך בכתה תרצה וזמן ארוך ניגבה את הדמעות ומחטה את אפה ובסוף היא דיברה. כן, את צודקת דבורי. אין לי כוח, אני באמת פוחדת, אלוהים אני כל כך פוחדת. תרצה, היא אמרה, אל תפחדי. טוב, את יודעת מה, תפחדי, ובכל זאת תעשי את זה, תתני לו את הלב שלך, מה איכפת לך? תרצה צחקה ויבבה עכשיו לסירוגין: תראו, תראו מי שמדברת. הלב שלה ניתר בתוכה והיא אמרה בחדות לפני שתרצה תתחיל: לא מדברים עלי עכשיו תרצה, מדברים עליך. נמאס לי לראות אותך ככה מרחיקה מעליך משהו כל כך טוב ונכון. הקול הפנימי שלה הצטרף לצחוק של תרצה: תראו, תראו מי שמדברת. אחרי עוד כמה משיכות ומחיטות אף  נמרצות תרצה הדליקה את הטלפון הנייד שלה והוא היה דומם וריק. היא הסתכלה בה ושוב בו ופרצה שוב בבכי: זהו, גמרתי את כל הקרדיט שלי אצלו, נמאס לו, די. תגידי תרצה, היא שאלה: מה את רוצה, גבר סמרטוט רצפה? זה מה שאת רוצה? תרצה בוכה ומחייכת ביחד, איך היא עושה את זה יפה: לא, לא, הספיק לי אחד כזה. יפה, ואת רוצה גבר בננה רקובה? זה מה שאת רוצה? תרצה עושה לא עם הראש. את רוצה גבר פודל? תרצה עושה לא עם הראש והחיוך שלה גדל. לא, באמת נו, כלב כזה שעומד על הדשבורד ועושה כן כן עם הראש כל הזמן, זה מה שאת רוצה? תרצה כבר מתפוצצת מצחוק: טוב, הבנתי דבורי, הבנתי, בסדר. אז עכשיו תרצה, לא רק שאת הולכת לתת לו את הלב, את הולכת לארוז אותו באריזת מתנה, כן? תרצה עושה כן עם הראש.

כשהיא חשבה על זה אחר כך, היא היתה בטוחה לגמרי, שגם לתרצה אין באמת מושג לגבי מה שהבעיר את האש הנוראית של הזעם שלה באותו לילה, למה היא כל כך כעסה והתנפלה ככה על דווידי ועזבה אותו בסערה. תרצה נשבעה לה שזה משהו חשוב ועקרוני, היא בטוחה שזה משהו שטותי ושולי, בכל מקרה זה לא חשוב. מה שגרם לתרצה לפוצץ, להרוס, לקרוע ולשרוף בכזו חמת זעם אלימה, את מה שנבנה בינה לבין דווידי, היה פחד. פחד פשוט, נקי ומזוקק, שניזון טוב טוב בשבועיים האחרונים מהמחלה שלה, ומהאינטימיות המואצת שהיא איפשרה.

היא ואושיק היו עכשיו במאמץ משולש: לתמוך בתרצה ולדחוף אותה בעדינות בחזרה אל דווידי, לקיים את כל המפגשים בבית הספר ולהביא את הפרוייקט אל סיום מוצלח, ולנהל את השיחות הליליות שלהם שכל פעם נקטעו בבריחה שלה לנשום אוויר ולשתות מים. אושיק לא לחץ, לא רדף, הוא רק חזר שוב ושוב על האמירה הראשונה שלו: אני אמשיך להגיד לך את כל מה שיש לי להגיד לך, בסוף את תשמעי את הכל. כן, גם אחרי הפעם השניה שהוא אמר את זה היא עדיין לא היתה יכולה להקשיב לו עד הסוף, גם הפעם היא ברחה. הלכה לישון בחדר שרשמית היה שלו. שיבא המבולבלת באה אחריה וחזרה אליו ושוב אליה, נקרעה בנאמנות הכפולה שנוצרה אצלה לאחרונה. למה זה הם מסרבים להשלים עם הזוגיות שלהם שהיא כבר השלימה איתה מזמן? היא לא הבינה.

האלם, שכבר חשבה שניצחה כל כך הרבה פעמים בשנים האחרונות, מול אלכס ומול צביקה באוניברסיטה, חזר לחסום לה את הגרון בכל פעם שניסתה לענות לאושיק, בכל פעם שרצתה לשאול אותו מה הוא רוצה ממנה עם ההצהרות האלה שלו, מה הוא מבקש ממנה, מה היא אמורה לעשות, האם היא צריכה לקחת אחריות גם על הפחד שלו, האם אין לה מספיק משלה, ומה עם רננה מה עם הנישואים שלהם? כל השאלות האלה חיכו בתוכה ולא מצאו מוצא.

בבקרים היא יצאה להנחות את המפגשים שלה והוא ישב על הדשא או הסתובב בינתים בסידורים אחרים, בצהרים הם אכלו עם תרצה, ישבו איתה במרפסת או מול האח שהבעירו, בשעה שהיא סרגה צעיפים צבעוניים במהירות מסחררת, ובלילה ישנו ביחד ולחוד, לחוד וביחד.

הוא היה מדבר על הקסם של המפגש שלו איתה, חוזר עליו שוב ושוב, מנסה להמחיש לה את עוצמת המשיכה והפחד שלו, מנסה להגיע ולהסביר את סוגיית רננה, ואז היא היתה קוטעת אותו והולכת, ואחר כך היתה חוזרת ומשתיקה אותו ומצטנפת בין זרועותיו וישנה שם. שיבא היתה נגררת אחריה בין החדרים בהשלמה.

[17] סיפורי לילה

25 בפברואר 2018

33

דבורי, תספרי לי משהו, תספרי לי על רגע חשוב בחיים שלך, בסדר? הוא הפתיע אותה עכשיו פעמיים. קודם כל הגיעה התשובה לשאלה שהיא שאלה את עצמה מהבוקר, אם הוא יבוא לישון איתה, והתשובה היתה כן, כרגיל לגמרי. ואז צצה השאלה הזו, הבקשה הזו, שהוא אמר בשקט, כמעט לחישה, אל האוזן שלה, אחרי שכרך עצמו סביבה, שובר את כללי השתיקה של השינה המשותפת.

כשהיא חיברה את המילים למשמעות אחרי שהתרגלה לאט לאט לעובדה שנאמרו בכלל מילים, התשובה היתה מיידית, התמונה שעלתה בראש שלה היתה כל כך חדה וחיה בזכרון שלה. זוהי בועה חתומה ומוארת, כמו הבועות האלה, כדורי השלג שמביאים מחוץ לארץ. כל כך הרבה זמן שהיא לא ניערה את הזיכרון הזה, והנה עכשיו היא תעשה את זה, תיתן לפתיתי האור הקטנים להסתחרר סביב הדמויות, לאוויר הקר להתערבל ולהירגע, והתמונה תתגלה: כיכר קטנה בארץ רחוקה, מדרגות של כנסיה ישנה, מזרקה, שלג קל יורד. מעגל נוצר סביב זוג אנשים צעירים. בחור אדום שיער, זרוי נמשים וסמוק לחיים המנגן במפוחית. ובחורה קטנטנה, שחורה מאוד, שפעת תלתלים נשפכת מכובע הצמר הכחול שלה והיא שרה. יש לה קול צלול ומדוייק, היא שרה את אימג'ן, דמיין, של ג'ון לנון. היא שרה ומבטה שלוח אל השמים, נוצות של שלג נופלות על פניה.

אתה מבין אושיק, נגמר לנו כל הכסף, עד הפני האחרון, איזה מטומטמים, חיינו מרגע לרגע ופתאום לא היה כסף. אז אמרתי לאלכס שאני אשיר, והוא לא האמין לי בהתחלה, ואתה יודע מה? זה היה לי ממש קל, רק השניות הראשונות היו מפחידות, ואחר כך זה נהיה קל. לא רק קל, זאת היתה ההרגשה הכי נכונה וטובה שהיתה לי כל החיים. הסתכלתי על השמים, על הצלב הגבוה של הכנסיה, על השלג, ועל אלכס. שרתי את כל השיר, בכלל לא הרגשתי שעבר הזמן, ופתאום הם מחאו לי כפים. זה היה כמו להתעורר מחלום טוב ובכל זאת החלום ממשיך. הם מוחאים כפים ושמים כסף בכובע של אלכס. היה שם המון. המון. נו, וככה המשכתם בטיול? לא, זה כבר היה הסוף, כגלל זה הרי בזבזנו בטירוף, אז רק אכלנו את הארוחה הכי טובה של כל הטיול, קנינו קצת מתנות, שמרנו קצת כסף לנסיעה לשדה התעופה וזהו. למחרת חזרנו. את שרה כל כך יפה, אמר אושיק והידק את הזרוע שלו סביב מותנה. עכשיו אני אספר לך על רגע חשוב בחיים שלי, בסדר? עליתי על מונית בבן-יהודה, ורק כשהתחלנו לנסוע ראיתי שהנהג שלי הוא נהגת. כל רגע בנסיעה הזו הביא איתו עוד הפתעה. ראיתי את הקצה של הפרופיל שלך, רק את הריסים ואת הלחי ואת התלתל הזה שתמיד בורח לך מהקוקו. ראיתי את הידים שלך על ההגה. ואז ראיתי את הצינצנת הגדולה והתחלנו לדבר על מה שבפנים. ואז חטפתי מין מכה כזו בלב שנורא הפחידה אותי. אני הייתי אז עם רננה, בתקופה שהיתה לכאורה שקטה וטובה, וחשבתי שככה פחות או יותר החיים שלי יראו הלאה, וזה בסדר, והמכה המפתיעה הזו כל כך הפחידה אותי וברחתי. ואז חזרתי וברחתי נמשכתי וברחתי, את יודעת בדיוק את כל הפעמים ואת כל הדרכים שבהם חזרתי וברחתי. היא צוחקת, כן אני יודעת, אבל פתאום היד שלו עליה נורא כבדה. הקשר של הרגלים שלו סביבה לוחץ. סליחה אושיק, היא אומרת ומתיישבת. שיבא ששכבה מכורבלת למרגלותיהם מייבבת כשהיא דורכת לה על הזנב. סליחה אושיק, אני חייבת לשתות קצת מים. אין לי אוויר.

32