הספר שלנו

כבר סיפרתי כאן מעט על סבתא צביה שלי, ועל איך היא היתה אומרת: אני התחתנתי עם כיתה א', וקצת גם סיפרתי מהסיפור המופלא של אמא שלי, ואם בא לכם לשמוע עוד, אז אני עושה כאן קישור לריאיון ששודר לפני כשבוע בתכנית 'ספרים רבותי, ספרים' בגלי צה"ל, שם שוחחה איתי ציפי גון-גרוס על זה וגם על זה, וגם כמובן בעיקר על 'רמה קמה'.

ויש לומר, הספר אינו על אמא שלי וגם לא על סבתי, ולא על ענייני לימוד קריאה וכתיבה ואף ענייני שואה ותקומה אינם נזכרים בו כלל. ועם זאת הכל קשור. ועם זאת הקדשתי אותו לה, לסבתא צביה, ובכל זאת זה לא רק בגלל זה, ולא רק סתם משחק מילים שבא להוקיר אותה. כי רמה באמת קמה, בתוכי, ובעולם שלה שהוא מומצא לגמרי ועם זאת הוא גם לגמרי אמיתי.

היא קמה מתוך גרגירי החול של זכרונותי בצדפת החיים שלי, והיא עשויה מתרכובת אלכימית של נשים וגברים שעברו בהם. היא קמה מן העט אל הנייר, אבל בעיקר היא קמה מהחיים של הכמעט אל החיים של המאוד. ובגלל כל זה, למרות שאני יודעת שלא לכולם קל לקרוא ספר בסמארטפון או בטבלט שאלה האפשרויות קריאה שלו כרגע, בגלל כל זה יש לי חשק עצום שכולם יקראו את הספר שלה, שלי.

והסבר לשמי המופיע בתוך 'אלפוני' יש בריאיון. יפה נכון?

הלו, זה ספר?

ואולי אתם כמוני? שאני אישה עם חושים טכניים בריאים, ולמרות זאת אני קצת אבודה לפעמים. כי אני לא מהדור שנולד עם עכבר ביד, שלא לדבר על טלפון נייד. אני מהדור שבו לטלפון היה שולחן משלו בבית, ועליו הוא היה מונח ותחתיו על מדף, שכב ספר טלפונים שמנמן, וליד השולחן עמד שרפרף שעליו ישבנו ודיברנו בטלפון, כי השפופרת, זה הדבר הזה שדיברנו דרכו? היתה מחוברת בחוט אל הטלפון, חוט מסתלסל כזה, מסתבך כזה. וספר? ספר היה מן גוף מקודש עשוי נייר, שלפעמים היתה בדף הראשון שלו הקדשה אישית, מלאת חיבה וקצת פאתוס.

ואני קראתי כל חיי, אוי כמה שקוראת אני, והספרים נאספו והכונניות, המדפים, נמלאו בהם בחברים ספרים האהובים. ועכשיו אני כבר אישה מבוגרת, ולהיות מבוגרת זה לשים לב שהעולם כבר קצת עוקף אותך, ומשאיר אותך קצת מאחור לפעמים, המומה ולא לגמרי שייכת, תוהה.

ולפני שנה קיבלתי פתאום הצעה. מפתיעה, מפתה. הלכתי אל זה בשמחה ובסקרנות, ועכשיו זה הבשיל וזה פה: ספר דיגיטלי. ספר שאפשר לקרוא אותו במחשבצ'יק הקרוי טאבלעט, ובאפרטצ'יק הקרוי קינדעל, והכי מוזר ומעורר תמיהה, בטלפון. כן. ואני שואלת אלוהים אדירים כמה כבר קוראים בזה, או בזה, או יותר מהכל בזה. הדבר שקראו לו פעם שח רחוק, ואחר כך טלפון, ואחר כך סלולרי, ובסוף הוא נהיה סמארטפון, כלומר חכם, חכם עד מאוד. אז כמה כבר קוראים?

.

אני מביטה בספר החדש שלי, שכבר יש לו פנים משלו, עטיפה שאינה כריכה כי מה כרוך כאן. אבל יש תמונה, חזית, שמופיעה בה עבודה משלי, והשם שלו וגם שמי, ואני יודעת שעכשיו הוא יעלה על הבמה וישתחווה בצניעות שחצנית משהו ויהיה כאן בעולם. ואני כל כך רוצה שכולם, אבל כולם יקראו אותו, ואני יודעת זה לא יהיה קל.

אנחנו כבר יודעים בהגיון שזה נכון: לחסוך את יערות הגשם, לחסוך מקום ואבק, להיות יכולים לקחת לכל מקום ערימה נכבדה של ספרים בלי משקל בכלל. יודעים, אבל כולנו נצטרך גם קצת סבלנות: להירשם לאתר ההוצאה, להוריד את ה'יישֹוּמוֹן' בחנות האפליקציות, להוריד את הספר למכשיר המיועד ולקרוא, אלוהים אדירים לקרוא. זה מוזר העיצוב הזה העימוד הזה הגודל הזה, לרובנו זה עדיין חדש ולא נוח, האם הספר, הדבר הזה שכתבתי יעמוד במעמסת הציפיות, יצדיק את המאמץ?

ואני אצטרך להיאזר בסבלנות, להתגבר בעצמי, על כל זה ובנוסף גם על עוד דבר אחד, כאילו קטן, כאילו שולי, אבל קשה מנשוא. אני לא אוכל לכתוב הקדשה אישית. חגיגית. עם טיפה פאתוס והמון חיבה. לא אוכל. אבל כתבתי ספר, ואני אוהבת אותו, וקוראים לו 'רמה קמה' ושמתי את ליבי בתוכו, וזה כמעט כמו הקדשה, נכון?

.

אז אני מקדישה אותו לכם, חברותי וחברי למרחב הדיגיטלי של הבלוג, כאן הכרנו, וחלקנו גם נפגשים באולם הסמוך של ספר הפּנים, וכבר יודעים שאפשר ספרות ושירה, קשרים ורגשות, בדרכים חדשות ונפלאות.

כאן הספר, והוא מוקדש לכם באהבה.

שבוע הספר. הראשון

יח' בסיוון

אתמול התחיל שבוע הספר, ואני כבר מתרגשת נורא לקראת צאת הספר השני שלי ממש בקרוב, אבל עדיין רוצה להתרפק עוד קצת על הראשון 'נשיקה של טבחית'*. הוא יצא לפני חמש שנים כמעט, ושבוע הספר ההוא היה פצצת רגשות גדולה, אני לא שוכחת. ועדיין, מפתיע אותי בכל פעם מחדש לחשוב, שבאמת יש כבר ספר שלי בעולם.

זה ספר מאוד מאוד תל אביבי, והפרק שבחרתי לשים כאן היום הוא פיסת תל אביביות צרופה, מהחיים האורבניים מאוד שהיום רחוקים ממני פיזית אבל שמורים, צרובים בי חזק.

 

שבת: צַ׳פָּאטי [פרק מתוך 'נשיקה של טבחית']

היא התעוררה מוקדם מאוד וקמה לראות אם לא חלמה אותו מגיע, והוא היה שם, שוכב על צדו בתנוחה עוברית, ריסיו הכהים מצילים על לחיו, רוטטים באיזה חלום אחרון. בחלל שיצרו הברכיים הכפופות שלו התכרבל החתול, והחתולה שכבה בחיקו. היא לא יכלה להוריד ממנו את העיניים, היא לא נשמה עד שהוא התעורר. ברגע שהיא ראתה אותו זז קצת, היא זינקה למטבח והוא מצא אותה שם מכינה קפה. ארי, אתה תראה שהיום הכול ילך כמו שצריך. אתה מוכן לגמרי. אין לך מה לדאוג, הכול מוכן. נכון? נכון, הוא אמר. אז אתה רוצה קפה?

בפעם הראשונה זה חודשים היא נשארה בבית כל היום. אירחה לחתולים המחלימים לחברה וטיפלה בעציצים המוזנחים שלה והקשיבה כל הבוקר למקהלת הקולות של החיים:

1. בבניין הסמוך מישהו מתאמן בנגינה בסקסופון, תרגול מונוטוני שיש בו משהו מרגיע, צליל עגול וחם.

2. מישהי יורדת במדרגות, צליל נקישת העקבים שלה מהדהד סטקטו מהיר.

3. הבחור שעולה לתלות כביסה על הגג מלווה את עצמו בשריקה, לפעמים אפשר לזהות איזושהי מלודיה ולפעמים זהו סתם שריקרוק מתפתל.

4. מהבית של הזקן ממול, עולה בכל שעה עגולה הצפצוף הקצוב של החדשות. אפשר לחשוב על הצפצוף הזה כעל צליל של חיים. ביום שהוא יחדל היא תדע שהם תמו.

5. ועוד צליל של חיים, מכריז בעיקשות על קיומם, הבכי של התינוק החדש של הזוג מלמטה. לפעמים פעייה חלושה ולפעמים צווחה תובענית.

6. כל התקליט של כל להיטי פרנק סינטרה, מההתחלה לסוף, אותו משמיע שכן עלום בכל שבת בבוקר. לפעמים הוא שומע אותו שלוש פעמים ברציפות. היא מקווה שההשמעה הזאת, בעוצמה חזקה במיוחד, מייצגת איזשהי חגיגה פרטית שלו ולא סתם מחלת נפש.

7. שכנה שגונחת גניחות תשוקה בשעות מפתיעות ביום, שנשמעות תמיד אותו דבר בדיוק, משפט מוזיקלי שחוזר על עצמו ומתגבר והולך עד לתרועה הסופית, המאושרת. סביר להניח שהיא לא לבד ברגעים האלה אבל את מי שאיתה לא שומעים בכלל.

8. מישהו מבשל, קירקוש מתמיד של סירים וריחוש מתמיד של טיגונים, וריחות טובים עולים עם הצלילים האלה.

9. באחת הדירות רואים טלוויזיה, בשקט, בעיקר שומעים משם את הצחוקים המוקלטים של הסדרות הקומיות. צחוק, הפוגה, צחוק, הפוגה, עד אין קץ.

10. היא עצמה הניחה במערכת הישנה שלה דיסק שארי נתן לה של קרישנה דאס, זמר אמריקני ששר מנטרות בודהיסטיות שמזדמרות להן בראש שלה אחר כך כל היום.

 

*  הספר יצא בדפוס בהוצאת 'כינרת זב"מ' ויש הקלטה שלו ב'אייקאסט'.

 

כבר כמעט בקצה

כג' בכיסלו

גיבורת הספר הבא, השני שלי, שאת שמה לא נגלה עדיין, שונה מאוד מהטבחית, גיבורת הראשון. התחלתי לכתוב אותה כבר לפני כמה שנים. שתינו עברנו הרבה דברים מאז, היא בחיים שלה ואני בשלי, וגם, במה שקשור בספר שלנו, ביחד. היו כמה גלגולים של תקווה ונסיגה, שמחה ואכזבה, אבל עכשיו שתינו יודעות: היא תצא לאור.

היא "גבוהה ודי רזה, יש לה צמה בצבע משונה מעט, ערמוני אולי אפשר לקרוא לו? בשום אופן לא ג'ינג'י, היא קוראת לזה נחושת, גם לעיניים שלה יש צבע דומה רק כהה יותר. ההבעה שלה רצינית רוב הזמן, ואז פתאום חיוך מאיר אותה והיא נדלקת כמו גפרור."

בימים אלה היא משלימה בסבלנות עם העובדה שאני משנה, ואפילו מוחקת לה חלקים שלמים מהחיים, וממציאה חדשים, והיא עדיין מחייכת אלי את החיוך הזה שלה.