אישה עֵרה

אתמול ב-17:00 כתבתי את הרשומה האחרונה ב'פרויקט פֶּרֶק' [1]. המילה שיצרה אותה, המילה שהגרלתי, היתה מילה שהכילה בתוכה את כל מה שהייתי צריכה אתמול וקיבלתי במתנה מהמילון, מהחיים:

 

הַשְׁלָמָה נ' 1. הבאה לידי סיום, גמר, שלמות. 2. דבר שיש בו להשלים משהו, תוספות לשם שלמות. 3. שלמות, השתלמות, שיכלול. 4. עשיית שלום.  5. [בדקדוק] המילים במשפט המשלימות את המושא. [השלמת-, השלמות]

~ השלמה ~ החלמה ~ שלמות ~ שלום ~ חלום ~ חלמון ~ כל מה שנסגר כמעגל, כל מה שמתאחה כמו פצע, או כמו פני המים, כל מה שמגיע לידי סיום, ושיכול להתחיל מחדש בהיותו שלם.

תם ונשלם הפרויקט, והוא היה כל מה שציפיתי ממנו, והוא היה הרבה יותר מזה. אני לא ידעתי הרי כל כך למה לצפות… רציתי אתגר, וקיבלתי אותו בגדול. רציתי מסגרת, והיא היתה שם, לגדל אותי ולתמוך בי, להעצים אותי ואת הכתיבה שלי. אני מרגישה שהכתיבה שלי גדלה בעוד כמה קומות ועכשיו הנוף הרבה יותר רחב ויש יותר אופק.

אני רוצה להודות לכם שקראתם. הרגשתי את זה כל הזמן, וזה היה כל כך טוב. אני רוצה להודות לכל המגיבות והמגיבים, כאן בכתב או בעל פה במקומות אחרים, למדתי כל כך הרבה מכל תגובה.

עכשיו אני אגלה לכם את החוקים שיצרתי לעצמי לכתיבה, ואני מבקשת מחיאות כפים סוערות, לא פחות!!! סתאאאם… אני פשוט קצת גאה בעצמי על שעמדתי בחוקים האלה בכזו קפדנות, ואני אסירת תודה לחוקים האלה כי הם הוציאו מתוכי דברים שבכלל לא שיערתי. 

הוראות שימוש [2]

1. החל מה-17 לחודש מרץ, בכל יום בשעה 17:00,

2. את תפתחי את המילון, באות שתגרילי מפתקי האותיות, בדף אקראי.

3. תעצמי את העינים ותשימי אצבע על מילה אקראית.

4. משנבחרה המילה, תעתיקי אותה מנוקדת ואת הערך, או לפחות את החלק העיקרי שלו.

5. תשבי ותכתבי רשומה שסובבת באופן שיראה לך וידליק אותך, סביב המילה היומית.

6. את יכולה לכתוב בכל סוגה שבא לך, אבל יש דברים שחייבים להיות:

7. ברשומה צריך להופיע צבע.

8. יהיה בה איזכור למזג האוויר.

9. תהיה בה איזושהי נוכחות מהטבע: חי, צומח או דומם.

10. ויהיה בה סוג של דיבור: דיאלוג, מונולוג, שיר, לא חשוב איזה.

11. מותר לך להשתמש במשהו שכתבת כבר, אבל תצטרכי לעשות לו התאמות כדי שיעמוד בהוראות.

12. מותר לך לשתות קפה תוך כדי עבודה על הרשומה.

13. אסור לך לדבר בטלפון, את יכולה לענות ולהסביר שתדברי אחר כך.

14. בכל יום יהיה מספר נוכח, מהסוף להתחלה: ביום הראשון שבע עשרה, וכן הלאה, בסדר יורד.

15. הפרוייקט חייב להתקיים במשך 17 ימים רצופים. ויש רק שתי הקלות:

16. אם הערך האקראי מחורבן, אפשר לנסות לעצום עינים ולבחור שוב, ויש גם ניסיון שלישי ודי.

17. אם את לא יכולה בשעה 17:00, תעשי את זה בשעה אחרת + 17 דקות.

~ ~ ~

אלה השורות האחרונות בספר 'איש יָשֵן', התחלתי ממנו ואיתו אני מסיימת:

"הזמן שמשגיח על הכל נתן את הפתרון למרות רצונך.

הזמן שמכיר את התשובה ממשיך לחלוף.

ביום כמו זה, קצת מאוחר יותר, קצת מוקדם יותר, הכל מתחיל מחדש, הכל מתחיל, הכל ממשיך.

תפסיק לדבר כמו איש חולם.

הסתכל! הסתכל בהם. הם כאן באלפים, זקיפים חרישיים, בני תמותה דוממים, נטועים לאורך הרציפים, הגדות, לאורך המדרכות שטופות הגשם בכיכר קלישי, בעיצומו של חלום ימי, ממתינים לערפל, ממתינים לעליית הגאות, לקריאה הצרודה של ציפורי הים.

לא, אתה כבר לא האדון האלמוני של העולם, זה שלהיסטוריה לא היתה נגיעה בו, זה שלא חש שהגשם יורד, שלא ראה את הלילה בא. אתה כבר לא הלא-נגיש, הצלול, השקוף. אתה פוחד, אתה מחכה. אתה מחכה, בכיכר קלישי, שהגשם יפסיק לרדת."

 

 

~ ~ ~

[1] למי שלא מכיר, אפשר לקרוא על הפרוייקט מתחילתו ב-15.3.10, שזו הרשומה הראשונה בקטגוריה הנפרדת המוקדשת לפרוייקט.

[2] הכותרת לקוחה משמו של ספר של ז'ורז' פרק, 'החיים הוראות שימוש' 'La Vie mode d'emploi' ספר שאורכו בעברית למעלה מ-700 עמודים, ואין בו כמובן אף הוראת שימוש אחת לחיים.

[3] מתוך  'איש יָשֵן', תרגום מיכל סבו, הוצאת 'בבל'.

[4] ז'ורז' פרק ב'מכונת קריאה', האתר של הוצאת 'בבל': http://readingmachine.co.il/home/contribs/george_perec

 

[17] מים

שקטים הייתי כבר, שקופים, הייתי צלולים ובהירים,

אמרתי: טוֹב.

 

ואבן אחת לא גדולה במיוחד נזרקה פנימה,

הסעירה, הבעירה, את המים שאני.

העבירה בהם שאלות,

העלתה בוץ מהקרקעית,

הורידה חום מלמעלה אל מטה,

ובצמחים הרדומים

ניצנים, היססו אם לפרוח.

 

אבל אבנים,

אפילו לא גדולות במיוחד,

צוללות מהר ונעלמות.

המים נסגרים אחריהן,

דגיגי תשוקות קטנים חוזרים

אל הסדקים מהם הובהלו,

והפרחים נאספים אל הגבעולים.

 

הכל שוקע לאט.

 

הבוץ חוזר אל הקרקעית ונח,

השלָמה מאחה את פני המים אל שלווה,

הופכת אותם למראה מלוטשת

שתשוב לשקף את העצים והעננים.

 

 

~~~

המילה של אתמול:  עוֹלָם  ז' 1. תבל ומלואה, השמים והארץ וכל צבאם, יקום. 2. אנושות, כלל בני האדם. 3. חלק מסוים ביצורים או בעצמים או בתופעות החומריות או הרוחניות מופשטות שעל פני האדמה. 4. מציאות, ישות, סידרי החיים של חברת בני האדם, משטר. 5. חוג של בני אדם לפי חלוקה מסויימת – דתית, גילית וכדומה (עולם הילדים) 6. קהל רב, ציבור. 7. חלק מן הארץ הנבדל מבחינה גיאוגרפית, מדינית וכדומה (העולם הישן) 8. נצח, נצחיות, אורך אינסופי של הזמן. [עולם-, עולמות, עולמי-]

[16] דברים בזוגות:

שני עצים, שתי ציפורים, שתי אֶלות אביב ושני חיוכים

.

               עץ אשכולית, שהופך לנברשת,

               כשהאור האחרון מנצנץ בעלים הגדולים והמבריקים

               כמו באלפי מינסרות, ועץ פקאן שרקום בקו עדין

               כנגד שמים ההולכים ומתכהים.

.

               שַחְרוּר עומד בו ושר אל העולם:

               שר אל הערב, היורד כל כך לאט,

               שר אל הענן, העובר כל כך לאט,

               שר אל מישהי שאינה נראית,

               מישהי שאולי מקשיבה, ואולי לא.

.

.

               מצחיק. אני משתקפת לחתולה בעיניים:

               לובשת חולצה אדומה, אני

               מחייכת אלי כפליים.

.

.

~~~

המילה של אתמול:  מְגֵרָה נ' תיבה המוכנסת ומוצאת בגרירה בארון או בשולחן או ברהיט אחר. [מגרת-, מגרות, מגרות-]

[15] מגרד

.

מה שהיה הוא

עכשיו פתק

מקופל שלוש פעמים

שנמצא בתוך הלב שלי

שהוא מגירה קטנה שנמצאת בתוך ארון גדול

שהנשמה שלי תלויה בו על קולב

לא מתאימה לי יותר:

מה שלחץ רפוי עכשיו

ומה שהיה רחוק ובטוח מתקרב מגרד בלתי נסבל.

האור בחוץ צהוב מלוכלך ואין אף ציפור.

געגועים זה בסך הכל חומר מילוי

ואני יודעת בדיוק

כיצד נקרשת הנשימה לכדי חור

.

~~~

המילה של אתמול:  קוֹמִי ת'   1. שהוא מתכונת הקומדיה. 2. מצחיק, מעורר צחוק, מבדח. [קומית, קומיים, קומיות] טרגי-קומי המעורר צער וצחוק כאחד, שיש בו מיסוד הטרגדיה והקומדיה גם יחד.

[14] ארבעה אנשים מבוגרים

הבחנתי שעל השולחן מולו מונח העיתון ביידיש 'פארווערטס' וזה היה נחמד כי יום לפני זה קניתי את הביוגרפיה של יצחק בשביס זינגר ועל הכריכה הוא מצולם יושב בכורסה גדולה, מוסתר מאחורי עיתון גדול מאותו סוג בדיוק, ורק קרחתו ועיניו מכווצות הגבינים מציצים. והנה כפילו יושב כאן בבית הקפה לצידי, ביום שישי בבוקר, אבל נראה דווקא חביב וסבאי משהו. ביקשתי רשות לצלם אותו והאיש התחיל לדבר בספרדית. אני לא מדברת אף מילה בספרדית אבל לא היתה בעיה להבין מה הוא אומר. מלמלתי משהו, הוא שאל: בפולין? ואמרתי כּן, והרגע הטרגי-קומי הזה חנק אותי לגמרי. בחוץ ירד מבול ואני ניסיתי בצורה הכי מנומסת שיכולתי להפרד מעליו ואז לשכנע את חברתי שבחצי דקה שיחה, מונולוג בעיקר, הוא סיפר לי שהוא היה בברגן בלזן ושכל המשפחה שלו נספתה בשואה ואני הודיתי בפניו שהמשפחה של אמא שלי גם, בפולין. היא לא כל כך האמינה לי. כשהגשם הפסיק לרדת יצאנו מהקפה ופנינו אישה לדרכה. העצים נטפו מים, האוויר היה חמים וצלול, משהו מפוייס היה בעיר הרחוצה. בתחתית שדרות בן ציון ישבו שלוש נשים מבוגרות וגם את רשותן ביקשתי לצלם. שלוש נשים בשחור וגבר אחד בקסקט.

~~~

המילה של אתמול:  חִידָה נ'   1. שאלת-ניחוש, שאלה המכילה רמזים ותיאורים עוקפים לחפץ או למושג מסוים ולפיהם על הנשאל לפתור ולגלות את הדבר. 2. דבר סתום ומופלא שקשה להבינו. 3. משל, אלגוריה. 4. סוד, תעלומה. [חידת-, חידות]

[13] חידה:

אם העולם היה כפר של 100 אנשים, כמה יהודים היו בכפר הזה?

איש אחד הגה רעיון מאוד יפה, שמאפשר לחשוב על העולם באופן פשוט וממחיש. הוא הציע לנו לחשוב עליו כעל כפר של מאה אנשים. אם תיכנסו לאתר הזה [1], תוכלו לקרוא שם על זה יותר ואם תיכנסו לאתר הזה [2], תוכלו לראות איורים מקסימים שממחישים את זה עוד אפילו. אני בחרתי לכבוד החג את האיור הזה, שמדבר על התפלגות הדתות בעולם.

אם העולם היה כפר של מאה אנשים אז: 33 היו נוצרים, 24 אתיאיסטים ואחרים, 19 מוסלמים, 13 הינדים, 6 בודהיסטים ו-5, מאמינים בנפש שבטבע. אז כפי שאתם רואים, אין בעולם הזה יהודים בכלל, לא באופן רשמי לפחות, אנחנו מן הסתם כלולים ב'אחרים' איפשהו בכתום היותר כהה, ויש בזה משהו נחמד, בשביל אלה שכל העולם תמיד הוא האחרים בשבילם, לא?

והיום אנחנו נחגוג את פסח, אחד החגים הכי יהודיים שיש, מהמון בחינות. יש כאן את האלמנטים הרגילים של כל העולם נגדנו להשמידנו, ונקמתנו רוויית הדם בו, את האוכל המוזר והכפייתי, אבל בעיקר מה שדיברתי עליו גם אתמול, יציאת מצרים והליכת העם במדבר אל הפיכתו לעם ואל ארצו. הרבה מאוד דברים להפוך בהם ולחשוב עליהם, להלקות את עצמנו בגללם ולסלוח לעצמנו עליהם, להסיק מסקנות, להפיק תובנות, ומה לא.

אני רוצה להפנות את מבטי היום לחמשת האנשים מתוך המאה, שמאמינים בנפש אשר בטבע, כי אני אחת מהם, ובשבילי הטבע הוא הנפש, הוא האלוהי והוא האנושי גם כן. ופסח הוא גם החג הגדול של התעוררות הטבע אחרי החורף, חג האביב. זה בדיוק הזמן ללכת אל שיר שירים כמובן, ולקרוא את המילים הכי הכי יפות שיש, "כִּי-הִנֵּה הַסְּתָו, עָבָר; הַגֶּשֶׁם, חָלַף הָלַךְ לוֹ. הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ, עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ; וְקוֹל הַתּוֹר, נִשְׁמַע בְּאַרְצֵנוּ".  יש כאן הכל, את חילוף העונה, את הניצנים המרנינים את הלב, ואת הציפורים, שהן הן הטבע בהתגלמותו והחג הזה בהתגלמותו: אביב וחירות.

[1] http://www.miniature-earth.com/

[2] http://www.gloglog.com/if-the-world-were-a-village-of-100-people/

[3] איורי הציפורים מהאתר הזה http://blogdelanine.blogspot.com/

 

~~~

המילה של אתמול:  יְאוֹר  ז' 1. כינוי לנהר הנילוס שבמצרים ולרשת תעלותיו. 2. [בהשאלה] זרוע של נהר, תעלת מים. [יאור-, יאורים, יאורי-]

הערה: מוזר ואפילו מפחיד, אבל זה מה שהאצבע שלי הגרילה אתמול…

[12] בְּצַלְמוֹ

ביום השישי ברא אלוהים את האדם: "וַיִּבְרָא אֱלוהִים אֶת-הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלוהִים בָּרָא אותוֹ: זָכָר וּנְקֵבָה, בָּרָא אותָם. וַיְבָרֶךְ אותָם אֱלוהִים …" (בראשית פרק א' פסוק כז') שמתם לב למשהו מעניין? איפה כל הסיפור עם הצלע? הא? הרבה אנשים לא שמים לב, לזה שכשאלוהים ברא אותנו הוא עשה את זה בשיוויון מוחלט, הוא ברא אותם בצלמו, הוא עשה אותם זכר ונקבה ובירך אותם ביחד. פשוט מאוד.

זה היה בסוף השבוע והוא נתן להם במתנה את כל מה שהוא ברא במהלך השבוע ואחר כך הכל הסתבך אבל בהתחלה הוא ברא את העולם ואת הטבע ואת החיות ואז אותנו ונתן לנו את הכל כדי שנוקיר את הכל. הוא הצמיח פרח ונתן אותו לנו כדי שנגיד: פרח ורוד, איזה יופי! תודה.

עכשיו אני רצה מהר קדימה, אל הזמן שאנחנו עכשיו זוכרים וחוגגים, את הולדתנו כעם.

פרעה לא הכיר אותם, והוא פחד מבני ישראל, הם התרבו והתחזקו והיה בו חשש שימרדו בו. בתחילה החליט שעבודה קשה תייאש ותחליש אותם אבל זה לא עבד אז הוא הלך על הפיתרון הסופי: בן שיוולד יושלך ליאור ואילו בת תישאר בחיים, פשוט כך. כך ציווה פרעה ומסע ההרג התחיל. אפשר גם לחשוב על זה קצת אחרת, ולהגיד שהמסע אל היות בני ישראל לעם, והמסע אל הארץ התחיל, שכן סיפורו של משה מתחיל כאן. המתת כל הבנים הינה ניסיון להמית עם, אנחנו מבינים את זה אינטואיטיבית, אבל האם זה נכון באמת? בימינו שלנו, בגלל עוני כבד, בגלל מנהגים שאנשים אינם יכולים לעמוד בהם בהודו, וחוקי ילודה דרקוניים בסין, נופלות מיליוני בנות, עוּבַּרוֹת או תינוקות, קורבן לרצח שיטתי, שקשה מאוד לאסור או להילחם בו.

הפלה מלאכותית עד שלבים מאוד מאוחרים בהיריון, הרעלה, חנק, או נטישה, שמשמעותה הפקדת התינוקת בבית יתומות שם תסבול מהרעבה, אלימות והתעללות מינית, לרוב תמות ביסורים. בסין יש על כל 100 בנות, 120 בנים (בעולם בממוצע, 105 בערך) ויש מקומות שם שזה מגיע ל 130.

בהודו, 10 מליון בנות תינוקות הומתו לפני בעת או מיד לאחר לידתן, בשני העשורים האחרונים. המתת התינוקות מתבצעת לאחר שאובחנו באולטרה סאונד, דבר שאינו חוקי אך נעשה ברמז. באיזורים כפריים חובת ההמתה נופלת לרוב על האם. "ילדתי בת אחת, השארתי אותה בחיים, הרגתי את הבת השניה. עכשיו אני בהריון, אם זו תהיה בת אהרוג גם אותה. למה לגדל בנות? איך אבטיח שהבעל שלה לא יכה אותה? איך אבטיח שלא ידרשו בשבילה יותר מידי כסף? …" (מדבריה של אישה בחבל טאמיל נאדו, הודו, שנת 1993).

שיעור התאבדויות נשים בסין מוערך לפִּי 3 יותר מגברים.

חטיפה וסחר בנשים למטרות נישואין או זנות הפכו שכיחים בארצות אלה.

אז עכשיו בבוא החג שאנחנו קוראים לו חג החירות, אני רוצה לזכור שלהיות בת חורין זה מה שאישה אמורה להיות, בדיוק כמו גבר, הם נוצרו ביחד, בצלם אלוהים, והם בורכו על ידו ביחד, ואלוהים נתן לשניהם את העולם למשמרת. ביחד.

 

~~~

המילה של אתמול:  צִחְקֵק  פ"ע צחק צחוק כבוש, השמיע צחוק מקוטע. [לצחקק, מצחקק]

[11] גלויה מחופשת מחלה

 

 

~~~

המילה של אתמול:  וָנִיל  ז' שֶנֶף, צמח-תבלין ממשפחת הסחלביים. (Vanilla)

[10] קצווֹת

אתה זוכר מה זה סנקור? ברור. אז איך אתה היית אוכל את זה, מה השיטה שלך, חום קודם או לבן? הם בדירה שלה בתל אביב, שרועים מתחת למאוורר, מזיעים ושבעים, מאהבה ומפיצה שהזמינו, הכלבה מכרסמת את השאריות. הוא חושב רגע: אני? אני ישר הולך על מה שאני פחות אוהב, לגמור עם זה, כדי שאוכל אחר כך להתמסר למה שאני יותר אוהב. אז קודם כל הוניל ואז השוקולד. ואת? לי יש בעיה, כי אני אוהבת גם וגם, את המתיקות של הוניל וגם את המרירות של השוקולד, אז אני ביס מכאן וביס מכאן, עד הסוף. אתה יודע, שכשהייתי נערה אכלתי פעם שמונה סנקור אחד אחרי השני… אבל אתה מבין למה חשבתי על זה עכשיו? אני חושב שכן. כבר כמה שבועות שהיא רצה בין שני הקצוות, נפגשת איתו למתיקות שלהם, חוזרת אל אמא שלה, למרירות והאֶבֶל, לא יכולה להיות לגמרי איתו ולגמרי איתה. היא מאושרת כמו שלא היתה מעולם ועצובה כמעט באותה מידה.

 

 

~~~

המילה של אתמול:  לוּף  ז' צמח-בר בעל פקעת. עליו גדולים ודמויי-חץ. פרחיו יושבים על ציר מעובה ועטופים במתחל ששטחו הפנימי ארגמני או מנומר (Arum). [לוף-, לופים, לופי-]

 והערה: כשחיפשתי מה לעזאזל זה הלוף הזה ומה אני יכולה לעשות איתו, גיליתי שהפקעת שלו שימשה בימי קדם להפלה מלאכותית. משם כבר היה לי את הסיפור. הלוף הזה סגול כל כך, ולכן דימיינתי את הלילה ביער סגול.

[9] רוח

.

לא הייתי בטוחה אם דפקו בדלת או שזו רק הרוח החזקה, שטרקה וחבטה בבקתה שלי כל אחר הצהרים. החתולה זקפה את אזניה והקשיבה גם היא, הדפיקה החלושה נשנתה. פתחתי את הדלת והרוח נכנסה פנימה, נושאת איתה ענף דקיק, אישה קטנה וצעירה, כמעט נערה. את יכולה לעזור לי? היא אמרה וגם קולה כמו רוח בעלים היה. היא לא הוסיפה דבר אבל אני ידעתי הרי מה היא רוצה. כמו הרבה מהנשים שבאו אלי, בסתר, גם היא רצתה שאבטל גזירת גורל אכזרית. זה היה לפני תשעה גילגולי חיים, כשהייתי מכשפה מרפאה.

בימים ההם העיסוק שלי היה בין הדברים הנדירים ביותר שיכולת להיות בתור אישה. הנפוץ ביותר היה להיות אשת איש, כלומר בהמת עבודה וולדנית. אחריו בתור היו כל התפקידים שנועדו לבתולות זקנות. יכולת להיות נזירה, אומנת או מורה. בתחתית הסולם היו מי שלא היה להן המזל להיות אחד משני הדברים הראשונים, הזונות. לא חשוב לאן הגעת בתור אישה, יש סיכוי גדול שנזקקת לשירותי. אני נמניתי עם המעטות שהיה להן חופש מלא אבל לחופש הזה היו שני סייגים. הראשון הוא שלא היה לי סיכוי להתחתן, אבל ביודעי את סודות הפיריון יכולתי ליהנות מיחסים עם גברים ולא להסתכן. הסייג השני היה חמור יותר, אסור היה לך לעשות ולו טעות קטנה. אם טעית, איבדת את אמון הקהילה במקרה הטוב או את חייך במקרה הרע והנפוץ יותר. אהבתי להיות מכשפה מרפאה אבל ידעתי שיש סיכוי שחיי יהיו קצרים. בדרך כלל הקהילה העלימה עין מהעיסוק שלי כי הוא היה חיוני לשליטה במספר הפיות הרעבים וגם להסתרת חרפה מסוגים שונים ומגוונים.

הנערה העדינה הזו, שהגיעה אלי באותה שעת בין ערביים בסערה, באה גם היא לבקש את זה. החיוורון שלה גילה לי שהיא פוחדת מאוד, ובצדק. זה היה מאוד מסוכן. מסוכן וגם מכאיב מאוד. היא ישבה ליד האש, שתתה את תה העשבים שהכנתי לה ותוך כדי שאני מכינה לה את השיקוי, סיפרה לי את סיפורה. בכיתי איתה. אי אפשר היה שלא לבכות. היא אהבה את האיש שאת תינוקו היא נשאה, וגם הוא אהב אותה, אבל החוקים החברתיים לא איפשרו את הזיווג שלהם בשום אופן. הוא הובטח לאישה אחרת והיא לאיש אחר ואין שום אפשרות לשנות דבר כזה. הוא לא יודע שבאתי לכאן, היא אמרה, הוא אומר שזה חטא לעשות דבר כזה, שאסור. אז מה הוא מציע? שאלתי. היא שתקה. אמנם הוא אהב אותה אבל הוא גם היה נטוע חזק באמונתו הדתית הקנאית והעדיף שהיא תסבול את חרפת הלידה מחוץ לנישואין, שתסתכן בנידוי מוחלט או בחיי נזירות, מאשר להסכים להפלה. הוא הצליח לבלבל אותה מאוד והיא היתה שטופת רגשות אשמה ובילבול. היא ידעה היטב מהו הגורל הצפוי לה אם לא תעשה את זה עכשיו והיא החליטה באומץ לעשות. פקעת צמח הלוף היא רעילה מאוד, אבל כשהיא טחונה, במינון מדוייק ובתוספת כמה מרכיבים נוספים שאני לא מגלה לאף אחד, היא גורמת לגוף להוציא את העובר. התהליך הזה כואב ומייסר ומסוכן אבל אני עשיתי אותו להרבה מאוד נשים ונערות וכולן הבריאו. חלק גדול מהן הגיעו אלי שוב ושוב. ערבבתי את השיקוי וניסיתי לחזק את רוחה. הסערה היתה עכשיו חזקה מאוד והלילה הסגול כבר עטף את הבקתה הקטנה שלי.

תקשיבי לי קטנתי, אני כאן איתך, אני אחזיק לך את היד ואעבור איתך את הלילה, זה יכאב אבל את תהיי בסדר, ומחר בצהרים תהיי כמו חדשה. אני חייכתי אל תוך עיניה הגדולות והמבוהלות וחיכיתי שתשיב לי בחיוך קטן משלה. ברגע ההוא נכנסה הסערה כולה פנימה והיתה לה צורה של גבר גדול עם רובה. זה היה סוף החיים שלי ואני לא יודעת אם הוא הרג גם אותה, או השאיר אותה לחיות חיים אומללים. זה היה לפני תשעה גילגולים ועדיין מכאיב לי מאוד שאני לא יודעת מה האפשרות שהיתה עדיפה בשבילה, ובגלל שאני לא יודעת, אני שמחה שהוא הרג אותי.

.

.

~~~

המילה של אתמול:  נֶחֱשָל  ת' מפגר, שאינו מגיע לדרגת התקדמותם של אחרים. [נחשלת, נחשלים, נחשלות] פעלים נחשלים [בדקדוק] כינוי לפעלים שלא מגזרת השלמים.