שלוש שנים וחצי עברו מאז הייתי בהודו, פעמיים* כבר הזכרתי אותם ברשומות מאז, והם חיכו, חיכו בסבלנות. והנה הפעם השלישית והאחרונה. כי הגיע זמן פרידה. גם באמנות כשעסקתי בה באופן אינטנסיבי, וגם בכתיבה שאני עוסקת בה היום, גם ביצירה וגם בחיים עצמם, צריך לדעת לגמור. וזה קשה. להניח את המסרגה, לשים את הנקודה, לוותר. להפרד.
כשסרגתי את המתוקים הללו בהודו זה היה משלוש סיבות: שבמקרה בשוק הופיעו החוטים הצבעוניים והזולים האלה מלווים בשתי נערות מוסלמיות צחקניות בחיג'אב, שהתגעגעתי למסרגה מאוד, ושהייתי צריכה להעביר את יממת החרדה והמתח של לפני הטיסה בחזרה לארץ.
מאז חזרתי ועשיתי וסרגתי והחלפתי ועברתי והתחדשתי וגיליתי ועכשיו הם הופיעו לי פתאום בדיוק בזמן בשביל לקיים בעזרתם טקס של פרידה טובה. שלוש שנים וחצי עברו מאז הייתי בהודו והפלא ופלא היו לי שלושה וחצי תיקים. גמרתי לסרוג את הרביעי, עשיתי שרוכים וגדילים, ועכשיו הם ילכו לחנות שלנו ל'אמירימא' ויצטרפו אל כל היצירה שחוגגת שם.
.
עשיתי אותם באהבה ושמחה, הם נולדו בהודו ואני מקווה שרואים את זה, המוטיב החוזר הוא לוטוס. אפשר להצפין בהם כל דבר יקר וחשוב מתכשיטים ועד כרטיסי ביקור. ארבעה: זה מספיק בשביל חגיגה.
כשאני חושבת על רותי אני חושבת על שקט. מרגישים את השלווה שלה כשפוגשים אותה, כשבאים אליה הביתה, רואים את זה בפנים של האיש האוהב שלה ושל חמשת ילדיהם, אור של שקט זורח עליהם. היא לא נמנעת מעימותים והתמודדויות קשות, אפשר לזהות גם כאבים במבט שלה, אבל היא מתנהלת בשקט שמקסים אותי.
הדרך של רותי דרור התחילה בהרצליה, אחרי נישואים וגם קצת נדודים בארץ ובעולם המשיכה אל קיבוץ לוטם, שם ריכזה את המטע ואת הנוי. ואז הגיעה עם המשפחה שכבר התחילה להתרחב אל אמירים ואל המנוחה והנחלה בבית הוורוד הגדול שבראש ההר. בית שגפן מחבקת אותו, בית שהולם שבט כמו שלה. כן, עוד אחת מהחמולות היפות של אמירים. בדרך שלה יש כאב של שכול על אח אבל גם זוגיות אוהבת ופורייה, חלומות שהוגשמו וגם כאלה שנזנחו, והיום בשיחה שלנו גם גילתה לי שהיא מלווה נשים בלידה בתור דוּלה. מכל העבודות בהן עבדה, רותי הכי שמחה וגאה בעבודת המשפחה, בעובדה שבחרה לבסוף להיות עם הילדים בבית.
אז עם השקט הזה שלה ועם הצמה האפורה ארוכה, רותי עוברת בעולם, ועושה מהחומרים הקיימים בו כבר את כל מה שצריכים. 'כל מה שאני יכולה, אני מעדיפה לעשות בעצמי' היא אומרת. כבר מהבגדים שהיתה תופרת לעצמה ולבובות שלה בילדותה, וכך זה עד היום. באמירים כשבאים לבקר, מתכבדים בצימוקים, שקדים וכל מה שביניהם. אבל אצל רותי זה הכי יפה, במגש המקסים הזה שהיא גילפה בעץ. עם השנים היא כבר נגעה בכל חומר שאפשר, פיסלה בחימר ובאבן, קלעה בנצרים, הכל. ואז היא נדלקה על קרטון. כזה של ארגזים, חום ומסקרן, היא הסתכלה עליו וחשבה שיש בו משהו, הוא גס וחזק כמו שהוא עדין וחינני. יש בו אפשרויות נהדרות.
המשיכה לקרטון השתלבה יופי עם הנטיה המובהקת למיחזור שכבר הלכה איתה מתחומי היצירה האחרים, וכמו בהם היא למדה מעט מהיודעים והמנוסים, ומהר מאוד פרשה כנפיה היצירתיוֹת אל חיפוש השפה שלה עם החומר החדש. לפעמים רותי מחליטה לחשוף את עובדת היותו חומר ממוחזר ומשאירה אותו גולמי, ולפעמים מכסה. היא יוצרת דברים קטנים כמו קופסאות ואביזרי משרד וגם רהיטים גדולים ממש. היא משלבת לתוך העבודות צדפים, ענפים ועוד דברים שהדמיון מנפק לה. את הדברים הקטנים היא אורזת בשקיות שהיא עושה מחולצות ישנות, מיחזור כן?
אחד המוצרים המעניינים שלה הוא משטח עבודה למחשב נייד. לעבוד על הברכיים זה לא נוח וגם לא בריא. את הרעיון הציע הבן הגדול ובצדדים התיפקודיים ייעץ בן הזוג. היא יצרה משטח שיש לו כמה מאפיינים שעושים למשתמשים נוחות וגם בריאות: בתחתית יש כרית רכה ובה מוסתרת רשת מתכת עדינה שמפזרת את החום והקרינה, ומעל יש משטח קרטון חזק ויציב שהיא גם מעטרת בציור או בקולאז'. ממגזינים ישנים כמובן. מיחזור, זה ברור.
ועוד משהו חשוב לסיום. בסטודיו החמוד שלה המשקיף אל הנוף הגלילי, רותי מעבירה סדנאות לבנייה בקרטון. זוגות וקבוצות לומדים ממנה מעט מסודות החומר המרתק הזה וגם סודות אחרים כמו כמה כיף ליצור ביחד ו…איך עושים נצנצים. ממוחזרים. ממש כך.
אחד הדברים היפים כאן באמירים, הוא עניין השבטים. אפשר לנסות ולשער איך ולמה זה, אבל נסתפק ונאמר שיש כאן כמה משפחות גדולות במיוחד, שלכל אחת מהן אופי משלה, ואפשר לראות את הגֶנים מתרוצצים הנה והנה וזה מקסים.
אחת המשפחות הגדולות האלה היא משפחת פיטרסון, שחוץ מהיותם אנשים טובי מראה ומזג וגם טובי טעם, הגנים שלהם משופעים בכישרון, ביצירתיות ובתבונת כפיים מכל מיני סוגים. אחד הענפים החינניים ונושאי פרי טוב במשפחה הזו, הוא לסא. כששמעתי שגם הוא איתנו ב'אמירימא' שמחתי מאוד. כי כבר מזמן, בבתים בהם ביקרתי בכל רחבי הגליל ובצימרים בהם עבדתי הבחנתי בדברים היפים שהוא יוצר. יש עליהם החותם הסגנוני שלו ואי אפשר שלא לנחש מיד שהוא זה שעשה אותם. אז היום הלכתי לפגוש אותו בבית המלאכה שלו ולשמוע ממנו איך זה התפתח.
לא הופתעתי לשמוע שכבר מילדות הוא יוצר בעץ. התחיל בחוג הנגרות כאן במושב. עם הוותיקים, בהם אביו, למד את מיומנויות הבסיס. אחרי הצבא הלך לעבוד עם נגר רהיטים ביודפת, ושם ברגעים שלו לבד מול העץ, החל להתגבש הסגנון היחודי שלו.
כשאמרתי לו שהכי הכי אני אוהבת את החיות, הוא גילה לי שהן אלה שהיו שם מההתחלה. הוא היה מביט בענפים ומוצא בהם את החיה, את אבריהַ ופניהַ, אבל יותר מכל את התנועה שלה. לסא התחיל לעבוד עם ענפים, כשהעקרון המוליך אותו הוא שימור הצורה המקורית שלהם ככל האפשר. שימוש בעץ כמו שהטבע עשה אותו. הוא אוסף ענפי אקליפטוס, או ענפים של זית, וגם ענפי עצים אחרים לפעמים, והוא עובד איתם באהבה, מפשיט מהקליפה ומחליק ומעדן, ומראה את יופיו האלוהי של הענף. גם החלקים השונים בכל חיה ורהיט שהוא בונה וגם המַחְבָּרים, ה'דיבלים' שלהם, עשויים ענפים. מדפים, מתלים, שרפרפים וצעצועים, כולם מעבירים תחושה אורגאנית, תחושה של חיוּת, תנועה ונשימה.
בשיחה שלנו הגענו לפינה מעניינת והיא ההסתכלות לאחור על הדברים שעשית פעם. בכל תחום יצירה זה מרתק. לראות את הדברים הישנים, עם הפשטוּת הגולמית שאולי חסרים בה ניסיון וגימור, אבל יש בה שמחה ראשונית, חסרת פחד ומודעוּת, שאיפשרה ליצירה לחגוג ולהתפתח.
ולסא התפתח עם העץ, עם הרהיטים והכלים והחיות. ואז הוא בנה בית, ובנה יורט שגם הוא הפלא ופלא מענפים, והעניין בבנייה הלך וגדל עד שהחליט ללכת ללמוד, ולעגן את האינטואיציה שלו בידע מקצועי. היום הוא הנדסאי אדריכלות שמתכנן בתים. זה אמנם מעסיק אותו בחלק ניכר מהזמן, אבל הוא ממשיך ליצור את הצעצועים והרהיטים המיוחדים שלו, וחולם גם על פיתוח של כיסא. אני מחכה לו, בטוחה שארצה כיסא כזה בדיוק.
עברו כבר כמה שנים מאז הפעם האחרונה שישבנו לדבר ברצינות. הסיבוב הקודם של הקשר שלנו היה כשהיא יזמה והיתה הרוח החיה במיזם החנות גלריה שלנו כאן באמירים שהיתה קואופרטיב אמניות ומלאכות יד. מאז, הקבוצה נפרדה וכל אישה הלכה לדרכה, וגם טלי ממשיכה את המסע שלה בעולם היזמות של הנופש, הטיפול והרוח. אז ישבנו לדבר במתחם היפה שלה ושל אודי בן זוגה, שנקרא בשם מעורר הסקרנות 'אגם המגע' עוד נחזור אליו בסוף.
מה שלומך בימים אלה טלי עוזרי? שאלתי אותה, והיא צחקה. יש לה את העיניים הכי יפות בעולם, ואת החיוך הכי מתוק לטלי. פעם מזמן סיפרתי לה, שכשלמדתי הנחיית קבוצות, שמעתי את הרעיון המעניין, שכל קבוצה שפועלת ביחד היא גוף, וכל חבר בקבוצה מייצג איבר בגוף. ואת טלי, אמרתי לה, את היית הלב בקבוצה שלנו. לא תמיד הלב יודע למה הוא מרגיש מה שהוא מרגיש, ולא תמיד הוא יודע לנסח את הדברים. לא תמיד יודע הלב איך מפעילים את האיברים האחרים. אבל הלב יודע את מה שהוא יודע, וזה את הדברים שחשובים באמת. והתובנה הזו חוזרת אלי גם היום בשיחה איתה.
כשטלי היתה חיילת, היא באה לאמירים לבקר חברה, ופגשה את אודי בן המקום לראשונה. אחרי שנה הם הפכו לזוג וגם התחתנו, אבל לקח לה כמעט עשר שנים להתמסר סופית ולבוא לחיות כאן לתמיד. כרגיל אצל טלי, גם זה סיפור רוחני שקשור בטיול בתאילנד, בתובנות ובהבשלה איטית. יש לה את הקצב שלה. היא חששה שאמירים היא מקום קטן מדי לחלומות הגדולים שלה, אבל מרגע שהחליטה היא כאן, והיא מגשימה אותם צעד אחרי צעד.
העיסוק הראשון שלה בחיים היה סַפָּרוּת, שילוב של יצירתיות, חתירה לשלמות ומפגש אנושי, שילוב שילווה אותה תמיד בהמשך. ההקשבה והתובנות שלה, אלה שגם משכו אליה אנשים לשיחה והתייעצות משלב מוקדם מאוד בחייה, משכו אותה יותר ויותר אל עולם הנפש ואל לימוד שיטות שונות של טיפולי גופנפש ודמיון מודרך. יותר מכל דבר, הרגישה טלי שהצבע הוא הכלי שלה בעולם הטיפולי, שיש בו כוח ושהיא מבינה את הכוח הזה אינטואיטיבית. כמו תמיד כשהתלמידה היתה מוכנה הגיעו גם המורים, והיא למדה להפוך את האינטואיציה לכלי טיפולי של ממש. אם אתם רוצים להרחיב את הידע חפשו 'אורה סומא'. וחפשו גם 'דוטורה' באותה הזדמנות, כי אל הצבעים נוספו עם הזמן גם ריחות ככלי איבחון וטיפול וכבר יותר מעשרים שנים שהיא משתמשת בכלים האלה.
היא הולכת בדרך משלה, ויודעת שכל מפנה ופיתול בדרך הם לטובה, ויודעת את המגבלות שלה שבאות מהפרעת קשב שמלווה אותה מילדות, ויודעת שהכוח הכי גדול בא משיתוף פעולה בין בני אדם. הסחות דעת, הפחדות ועיכובים לא עוצרים את טלי מללכת בדרך האישית שלה, ובדרך הזו היא תפגוש תמיד את האנשים והנשים שתיתן להם יד ותלך איתם ביחד. ככה גם פגשו טלי ואודי את הבת המשגעת שלהם, רונה, בדיוק ברגע הנכון.
אז היום יש לטלי הרבה חדשות והיא נרגשת לחלוק איתי את העשייה המתרחבת והולכת שלה ששני דברים עומדים במרכזה: החיבור של אנשים ומקומות כאן בגליל הנפלא שלנו, והיעוץ בשלל דרכים ואופנים למציאת הכיוון בחיים. אתחיל בשני דווקא כי אותי זה עניין לשמוע, וטלי סיפרה. על הצבעים והריחות האלה, שאיתם היא בוחנת עם המתייעצות איתה ומלווה בתהליך החיפוש אחרי משמעות. כן, בדומה לויקטור פרנקל והלוגותרפיה, גם טלי מאמינה שבליבו של כל תהליך נמצא החיפוש אחרי משמעות. היא מחפשת את שורש האתגר.
זה לא מהראש, כבר אמרתי קודם, אצל טלי זה לא מהראש זה מהלב. כל תהליך איתה מתחיל קודם כל מתחושת השליחות שלה, מהתחושת שהיא צריכה לתת ולעזור. המתייעצות איתה עוברות ניקוי של הנפש למציאת הרמוניה בין הניגודים, למציאת איזון פנימי ולקבלת שפע. חברות טובות שבאות ביחד, אמהות ובנות, אחיות. לא רק, אבל בדרך כלל נשים. אחת מהן היא א. ר. שסיפרה לי על התהליך שעברה כאן בדרך למציאת בחיר ליבה לפני 12 שנים. בסיפור שלה היו כל המרכיבים: האישיות הקורנת של טלי, הצבעים שמנחים את הדרך והסוף הטוב שבא באופן טבעי, בלי מאמץ, מתוך שלמות. ועוד מרכיב חשוב אחד, והוא הטבע הגלילי, המרחב הפלאי הזה שכאן.
אז לסיום אני מגיעה לדבר הנוסף שטלי עושה והוא קשור במקום המיוחד הזה שלנו אמירים, ובמתחם הזה שלה. היא מזמינה אליו קבוצות מכל סוג לנשום אוויר הרים ולשמוע תחומי עניין מגוונים, כי זה מה שטלי עושה. היא מחברת בין אנשים, יוצרת מרחב ומשפיעה מטובם של הצבעים שלה.
אז אחרי החופשה הארוכה מאוד הזו, החלטתי שצריכה פרויקט גדול ומחייב. זרע מחשבה קטנטן נבט, וצמח פראי בראש שלי כמו אפון פלא.
מאי מתחיל היום, כמו תמיד עם חג הפועלים. ואני רוצה לחגוג עם הפועלות שאני שייכת אליהן, פועלות של אמנות ומלאכות יד, אמנים ואמניות, חברי ב'אמירימא' חנות יוצרות. תראו איזה יופי, מאי מופיע פעמיים בשם שלנו, פעמיים כי טוב, כי הכי טוב. במהלך מאי אביא כאן ריאיון אישי עם כל אחד מיוצרות החנות. כל אחד מעשרת חברי 'אמירימא' יעלה על הבמה לסולו, ואת שירת המקהלה כולה אפשר לשמוע בחלל הקטן והמתוק שלנו שברחוב האורנים באמירים.
והנה מתברר פשרם של הפתקים האדומים שלמעלה. על כל אחד מהם כתוב שם, ובכל כמה ימים אשלוף אחד ואצא לפגוש. אראיין, ואצלם, ואביא את הסיפור לכאן.
את הצעיף הכתום שלי, הדקיק והרך, קניתי בשוק המבוך המקסים במרגאו, בדרך אל האשרם. אני חושבת שכל חפץ שיש לי, כל בגד או תכשיט, כל דבר קשור בזיכרון של המקום שבו הוא נרכש, של היום ומצב הרוח שלי. אולי גם אתם ככה? כל מסע נשמר בזיכרון גם בזכות הדברים שאספתי בו, אבנים, קוצים וחפצי חן.
.
עכשיו אני חיה במקום הכי יפה בעולם, שהרבה אנשים בוחרים לנפוש בו, ובצדק. ויש במקום הזה, באמירים, גברים נפלאים ונשים משגעות, שעושים דברים שאני חושבת שכדאי לקחת הביתה: בשביל היופי ובשביל הזיכרון.
ולכן אנחנו פותחות כאן את 'אמירימא – חנות יוצרות', חנות גלריה קטנה מלאת כל טוב, דלת לעולם רחב של יצירה ורוח. רותי עושה ריהוט ואבזרי עיצוב מקרטון ממוחזר, אושרה יוצרת מרצדות ינשופים וקולעת סלים, אלון מצייר על אבנים וגם מפסל בהן, רות-סולאנז' מציירת בשמן על בד, לסא בונה צעצועים ושרפרפים מעץ ואבי מצלם נופים ואנשים. יש תכשיטים אנרגטיים, קלפים ותמציות צמחי מרפא של סמבביה, בובות אנתרופוסופיות מבית היוצר של דריה, וחיות לבד של איריס, טלי מוכרת תכשירי טיפוח מן הטבע ומייעצת ב'אורה סומא'. ואני? נו אתם יודעים, אתן מכירות אותי, אני סורגת.
.
התמונות האלה הן מהבוקר הנפלא שהיה לי עם רותי אמנית הקרטון. יצרנו ביחד שלטים לחנות שלנו. סוף השבוע הקרוב הולך להיות יפה להלל ואנחנו מזמינות את כולם לגליל לשמוח איתנו כאן באוויר, בשמש, בהרים והעצים וביצירה שלנו. לראות, לשמוע ואולי אפילו לקנות משהו שיזכיר את היופי של החופש.
סלט מחשבות 