'זנב' [סיפור]

1.

בפנטזיה, החתולה מתכרבלת לי על כפות הרגלים, מחממת אותן בפרווה החמה, מלטפת אותן בזנב. במציאות, החתולה שוכבת לי על הראש, מצליפה לי עם הזנב על הפנים והציפורניים שלה במרחק שלושה סנטימטר מהעינים שלי. בפנטזיה, בשלב זה של חיי, יש לי קריירה משגשגת, בעל ושלושה ילדים, בית נאה, כלים נאים. במציאות אני כמעט בת שלושים, שוכבת לבד במיטה הרחבה, בדירה שכורה מתפוררת, גיטרה חשמלית מאחת הדירות למעלה מנסרת לי במוח, הזנב של החתולה מצליף לי בפנים ומצלצלים בדלת. אני מחלצת את עצמי מתחת לחתולה ומציצה בעינית, השכנה החדשה מהדירה שמתחתי עומדת שם לבושה כמוני בטרנינג מרוט ובשיער סתור, לאור הדימיון ביננו אני יכולה לפתוח את הדלת בשקט. כשהדלת נפתחת היא פורצת פנימה, סוגרת מהר את הדלת מאחוריה ובעיניה מבט: נסער/המום/מבוהל וכו'. "אני חייבת להיות אצלך עכשיו, את חייבת לעזור לי". אף פעם בחיים לא בקשו ממני משהו כזה. היא נכנסה לגור כאן לפני חודש ועד עכשיו כל השיחות ביננו הסתכמו בדיבורים על חתולים. "אני פוחדת להיות בדירה שלי ואין לי לאן ללכת". אף פעם בחיים לא שמעתי משפטים כאלה חוץ מאשר בסרטים, שאני לא רואה. הכנסתי אותה למטבח והגשתי לה קפה עם עוגיות. היא בלעה אותן בלי ללעוס כמעט, עד האחרונה. תוך כדי תקיעת עוגיות היא מספרת לי משהו שנשמע מוזר ומופרך ביותר. אני לא מתכוונת בינתים לחזור על זה כאן. אולי בהמשך. אחרי הקפה היא לוקחת נשימה עמוקה, "אני צריכה לבקש ממך עוד משהו, יש בבית שלי משהו שצריך להיות אצלי, תכנסי לשם בבקשה ותביאי לי, בבקשה, בבקשה". אני מצייתת לה. מבוכה וסקרנות מפעילות אותי ושום שיקול דעת לא עומד בדרכן. אני יורדת בשקט, פותחת את הדלת ונכנסת לדירה שמעולם לא נכנסתי אליה.

אני מגלה את הבלגן הכי יסודי שראיתי בימי חיי: בגדים, ספרים, כוסות קפה, צלחות עם שאריות, פחיות קולה, מחברות, תקליטורים, תחתונים, גרבים. הכל מפוזר באופן שווה, כמו זיתים על פיצה, ששאריות ממנה אינן נעדרות כמובן מהשטח. היא אמרה לי בדיוק איפה זה וזה היה בדיוק שם, אבל ברגע שאני מרימה את היומן בכריכת העור האדומה מהשידה הקטנה שליד המיטה, אני שומעת קרקוש מפתח בדלת, אני הולכת למסדרון ועומדת שם לרגע קפואה, מי שיכנס לדירה לא רק יראה אותי, הוא יתנגש בי. לדירה הזאת יש מבנה בדיוק כמו לשלי, מהמטבח יש דלת שאצלי מובילה למרפסת ואצלה החוצה, מפתח נעוץ בה.

2.

ואני חומקת החוצה בשקט. חומקת, מילה שלא חשבתי שאשתמש בה אי פעם בחיי ביחס לעצמי. הלב שלי מתפוצץ לי החוצה מהחזה, אבל כשאני עוברת בחצר ליד החלון של הדירה אני לא יכולה להתאפק. בחוץ כבר החשיך ובדירה האורות דולקים ואני רואה את האיש שנכנס לדירה. הוא מחפש משהו, אני יודעת שמה שהוא מחפש נמצא ביד שלי ואני ממהרת לדחוף את היומן בין הטרנינג לגוף, לחזה שהלב מתפוצץ בתוכו וממהרת הביתה אני רצה במדרגות ומתנגשת חזיתית בבחורה עם גיטרה, בלי להתנצל אני ממשיכה לרוץ. הספקתי.

3.

קודם דיברתי על הפער בין הפנטזיה למציאות ועכשיו אני רוצה לדבר על הפער בין דימוי עצמי לתדמית, אצלי, כמובן שאצלי: בעוד שהאחרונה די מוצלחת הראשון די דפוק. בתוך הבחורה האסרטיבית, המוחצנת והקולנית, ישנה ילדה מבוהלת, פגועה ונזופה, מאחורי החזית הבטוחה יושבת זו שאין לי מושג איך היא חיה את החיים האלה. בפרט עכשיו, חצי שנה ושבועיים אחרי שנבעטתי החוצה ממשהו שהיה אמור להיות לתמיד. כשנכנסתי לדירה שלי עם היומן האדום מוחבא בטרנינג, לכד המבט שלי את עצמי במראה שבכניסה. ראיתי מישהי שממש חיבבתי. לחייה סמוקות, שיערה פרוע בחינניות וחיוך מסויים מאוד על שפתיה. "הבאתי. הוא מחפש אבל זה כאן" אמרתי. השכנה שלי, קוראים לה תמי,  חיבקה אותי ואמרה "תודה מיכל, אני לא יודעת מה הייתי עושה בלעדיך" ואז המשיכה בנונשלנטיות מפתיעה "אפשר עוד קפה?" ושוב ישבנו במטבח, הפעם גם אני בלעתי עוגיות, אף פעם לא חשבתי שפחד עושה כזה תיאבון.

4.

עכשיו אני רוצה לספר משהו חשוב, נראה לי רגע נכון. השכנה שלי, שכבר היה ברור לי באותם רגעים במטבח שתישן אצלי הלילה, היא עריקה מהצבא. הדבר היחיד שמסודר אצלה בבית זה קולב ועליו מדים מגוהצים עם דרגות סגן. כבר כמה ימים היא נעולה בבית כמו עכבר. האיש שראיתי מהחלון היה גם הוא במדים אבל הדרגות שלו היו מוסתרות, כנראה בכוונה. הוא נראה לי בערך בן חמישים, רזה מאוד בשיער קצוץ מאפיר. היה לו פרצוף שאין שום דרך אחרת לתאר אותו, היה לו פרצוף מפחיד. אני לא מגזימה. תמי ספרה לי שהיא "עלתה על משהו, ואז עלו עליה ועכשיו היא בסכנה". עד כדי כך. אני לא מגזימה.

5.

זה היה משחק מחבואים ואני התחבאתי במחסן, ברווח בין הקיר למכונת הכביסה. כשהייתי ילדה המחסן היה אחד המקומות המושכים ביותר והדוחים ביותר בעולם, המקום המפחיד ביותר והמעניין ביותר. טחוב, ותמיד אפלולי, אפילו בשעות היום היה צריך להדליק את האור שהיה נורה צהבהבה חלשה. באויר המחסן עמדה תערובת הריחות היחודית לו: שמן מכונות מכלי העבודה, המקדחות והמסורים, ריח ים מציוד הדיג וריח מנחם של אבקת כביסה. בפינות זחלו ושרצו וקיננו ורמשו כל מיני דברים שלא רציתי לחשוב עליהם עכשיו כי המוטיבציה שלי לנצח במחבואים התחרתה בפחד שעורר בי המחסן. בריבוע המואר של הדלת עמדה צללית דקה, האיש במדים חיפש אותי. עצרתי את הנשימה. אחרי דקה ארוכה הוא הלך. הוצאתי את היומן מתחת לחולצה נשמתי עמוק והתעוררתי. יכול להיות שהפחד העיר אותי ואולי ההקלה שהוא הלך. יכול להיות שזה היה המילמול של תמי מהחדר הסמוך. מה ששמעתי היה מוזר ויותר מזה זה היה מרגיז, מרגיז מאוד.

6.

לפני בערך חודש נסעתי באוטובוס ובלי לשים לב התחלתי עם בחור. ממש לא התכוונתי אבל נעצתי בו את המבט כי הוא הזכיר לי איזה שחקן קולנוע וניסיתי להזכר מי. הוא התחיל לדבר איתי וככה יצא שאני חשבתי שהוא התחיל איתי והוא חשב שאני התחלתי איתו. חבל.  טוב סטיתי כאן אבל הנה, תיכף זה מתחבר. הבחור הזה היה בלש פרטי. לא קרה ביננו כלום כי בסוף הפגישה שלנו, כמה ימים אחרי אותה נסיעה באוטובוס, הוא ניסה לחבק אותי והרגשתי את האקדח שלו במכנסים. לא, הוא לא היה שמח לראות אותי. אקדח אמיתי. יצא לי כל החשק. בכל אופן, כשישבנו בבית הקפה, שאלתי אותו בסקרנות על העבודה שלו, לא יצא לי לפגוש אף פעם בלש פרטי. הדבר הכי מעניין שהוא סיפר לי היה על מעקבים. הוא אמר שאפילו שהוא בחור גדול, אני הייתי אפילו אומרת ענק, הוא יכול ממש להיעלם ברקע, בעיקר כשהנעקב לא מודע לכך שעוקבים אחריו. נזכרתי בזה בבוקר, כשניסיתי לעקוב אחרי תמי.

7.

רק שהיתה לי בעיה קטנה. תמי דווקא כן חשדה שעוקבים אחריה, לא ידעתי אם בי או באחרים אבל היא כל הזמן הסתכלה לאחור ולכל הצדדים וזה הקשה מאוד על העוקבת המתחילה. ניסיתי ללכת הרבה מאחוריה והסתתרתי מאחורי אנשים שהלכו ביננו, עם עדיפות לזוגות אוהבים שכידוע נוטים ללכת מאוד צפופים זה לזה. היא נכנסה לבית קפה בפינת דיזנגוף וגורדון ואני עמדתי שם נבוכה, מה עכשיו? "היא לא חושדת בכלום" שמעתי אותה מדברת בנייד בלילה, "נראה מה יהיה מחר" היה לי רגע של בלבול, דקירה של פחד ואז בא שיטפון של כעס. עכשיו, בדיזנגוף, התקשרתי לאיתן, החבר היחיד שלי שלא עובד בבוקר והוא אמר שהוא כבר מגיע. אני הלכתי הביתה ועשיתי מה שאפשר לעשות, כלומר ניקיון. כשהיא חזרה אחרי שעה בערך אני ישבתי ועבדתי על המחשב בשלווה מופגנת. העלמתי את המצעים שפרשתי אמש, אם היא רוצה להשאר, שתבקש. שתתחנן, שתתפתל, הפעם זה לא יהיה לה כל כך קל.

8.

טוב, אז דיברתי כבר על הפערים בין פנטזיה ומציאות, בין דימוי עצמי ותדמית ועכשיו אני מגיעה לעוד אחד: הפער בין אינטלגנציה וחוכמה. מהראשונה יש לי המון, השניה לוקה בחסר, נכה ועקומה. אני לא קוראת את המציאות כל כך טוב, אולי כי אני קוראת יותר מדי ספרים. אני נוטה לייחס לאנשים יותר טוּב ממה שיש בהם, ופחות רשע. כשאני נתקלת בהתנהגות מכוערת, בשקר או בגידה, אני נהיית משותקת, קפואה, אני בכלל לא מתמודדת טוב. כשהיא נכנסה לבית, משתמשת במפתח שנתתי לה, מזמזמת לעצמה שיר טיפשי, ישבתי שם ליד המחשב, לכאורה בשלווה, למעשה הייתי תקועה בין מכונת הכביסה לקיר במחסן הישן, מפחדת להתגלות ומפחדת להתקע שם לתמיד, מפחדת להפסיד במשחק ומפחדת עוד יותר שלעולם לא אצא יותר אל האור הטוב שבחוץ.  מישהי שאלה פתאום בקול שלי "מה את מתכוונת לעשות עכשיו?" היא ביקשה עוד לילה אחד ואני התחלתי לגמגם ואז הטלפון צלצל. סימנתי לה רגע עם היד והלכתי עם הטלפון לשרותים.

9.

באמצע הלילה שוב התעוררתי. הפעם בפירוש מהמילמול בחדר הסמוך, אני אף פעם לא יודעת להחליט אם השינה הקלה שלי היא ברכה או קללה, גם עכשיו כששמעתי אותה לא ידעתי אם אני רוצה לשמוע. נמאס לי ממה שקורה בבית שלי, היה לי קר והחתולה במקום לשכב על הקצה של הפנטזיה, שוב שכבה לי על הראש והסתכלה לי לתוך העינים במבט שאומר תשתדלי לא לזוז עכשיו אם לא בא לך להרגיש את הציפורנים שלי. שכבתי קפואה מקור, קפואה תחת המבט של החתולה, קפואה לשמע הקול השקט בחדר השני, לא היה לי כוח לעוד שכבה של בילבול על שלוש השכבות שכבר נערמו עלי: הפריצה שלה לחיים שלי אמש, החדירה הנועזת שלי לדירה שלה והידיעה שיש דברים שהיא לא אומרת אבל אני כבר יודעת. איתן סיפר לי בטלפון מה שקרה בבית הקפה.

10.

היה עוד משהו, אני חייבת לספר את זה עכשיו, אני חושבת שזה הקפיא אותי יותר מהכל. כשאיתן עסק בעיקוב בשבילי בקפה, אני כאמור ניקיתי את הבית. כשהלכתי לזרוק את הזבל הפח היה מאוד מלא ונאלצתי להזיז כמה שקיות ולפנות מקום לשקית שלי, מתחת לשקיות ראיתי את יומן העור האדום, זה שחרפתי נפשי כדי להשיג, זה שהיה במגע אינטימי עם הגוף שלי, הוא שכב שם מכוסה במיצי זבל ואני הרמתי אותו הפסקתי לנשום ולהריח ופתחתי. היומן היה ריק. ריק לגמרי.

11.

איתן נאלץ לעשות בשבילי את מה שהוא הכי אוהב לעשות בעולם. הוא הזמין הפוך וקרואסון, לקח את עיתון הבוקר והתישב ליד תמי והאיש שפגשה. גבר במדים שנשמע לי בדיוק האיש שנכנס לדירה שלה. זה היה יכול להיות מצחיק אם זה לא היה מפחיד. הם דיברו עלי. איתן שתה עוד קפה והם דיברו עוד. עלי ועל גדי.

12.

כשהייתי בכיתה ט' הגיע לכיתה ילד חדש. בגלל שהייתי ילדה טובה הושיבו אותו לידי. הוא היה עולה חדש מרוסיה ונראה בדיוק ככה. חיוור עד שקיפות, עם בגדים של דוד וסנדלים עם גרביים.  ועל כל הזוועות האלה עוד עובדה מזעזעת. ג'ינג'י. כתום, גזר, חלודה, קלווסה. איך התחברו ילדת מושב פראית שרוכבת על אופנים בשאגות ונתלית על עצים, עם ילד ג'ינג'י חיוור עולה חדש מרוסיה שלא מדבר כמעט מילה בעברית קשה להסביר, למרות שאני הייתי שם אני לא בדיוק יודעת איך זה קרה אבל שני הצבעים האלה התערבבו ונוצר צבע חדש ומאותו יום אני צבועה בצבע הזה כל חיי. הם יודעים על הקשר שלי עם גדי, לכן הכל קורה עכשיו. הם רוצים לדעת עוד על הקשר שלי עם גדי, הם רוצים לדעת משהו ואני יודעת מה הם רוצים לדעת. אני מנסה כבר כמה חודשים, שישה וחצי אם לדייק, לשכוח אותו ומה שהם רוצים לדעת קשור בו ובמה שהוא סיפר לי. איך את יכולה לשכוח משהו  כזה, שנאמר לך בטלפון מלא רחשים מוזרים, ברקע טירטור של מסוק, ומאז לא נאמרת מילה נוספת בענין.

13.

בתחילת השבוע, היתה לי הודעה במשיבון "מיכל אני צריך לדבר איתך" ואני מחקתי אותה מהמכשיר ומחקתי אותה מהזיכרון ועכשיו נזכרתי בה כשאיתן סיפר לי על השיחה בקפה. טיפשה שכמוך. הם אחרי גדי. הוא התקשר בתחילת השבוע בגלל זה. הוא הקדים את תמי בכמה ימים ובגלל הכבוד המטומטם שלך או מה שזה לא יהיה, הסתבכת איתה. אבל אני חיכיתי לטלפון שלו בכל רגע בשישה וחצי החודשים האלה, חיכיתי לטלפון הזה ובכל פעם שהמכשיר המחורבן צילצל חשבתי שהנה עכשיו זה יהיה הוא והוא יסביר מה קרה פה, וכשהוא השאיר את ההודעה אני פשוט התעלמתי ממנה. כמה מוזר, איך הצלחתי להתעלם ולשכוח דבר שחיכיתי לו כל כך הרבה, שחשבתי שהחיים שלי תלויים בו. התעוררתי בלילה והתיישבתי במיטה. החלום שחלמתי היה כמו פרורים שהתערבלו בחושך הדחוס של החדר ופחדתי כמו שלא פחדתי אף פעם לפני זה. ותאמינו לי שהיו לי המון סיבות לפחד גם קודם, אבל גדי תמיד היה שם ואיתו לא פחדתי מכלום.

14.

כשישראל עוד היתה בתוך לבנון, היו אנשים שנעו לתוכה ובחזרה בטבעיות, כאילו נסעו למושב להורים, או הביתה לתל-אביב. גדי היה אחד האנשים האלה. זה היה המשך למה שהוא עשה בצבא ואני לא ידעתי ולא רציתי לדעת על זה כלום, זה לא היה מסוג הדברים שאת רוצה לדעת על אדם שחייך ואושרך כל כך תלויים בו. שטח מת, חור שחור, כל דימוי קלישאי יתאים עכשיו. כלום. איך אפשר לא לדעת כלום על מישהו כל כך קרוב? אפשר. היתה לי בכלל ברירה? לבנון היא מקום מעורר אימה, מערב פרוע של אנרכיה אלימה, שטחי הפקר ופוליטיקה מופרעת, סמים וסוריה וחיזבללה, ופלאחים ופושעים וצה"ל והכל בערבוביה כיאוטית. בתוך כל הסחי הזה התנהל גדי כמו לוליין, לא ידעתי מה הוא עושה אבל ידעתי היטב שהוא מין מוקד, צומת לכל מיני אנשים מכל מיני מקומות, שהוא מחזיק קצוות של הרבה חוטים. לחשוב שיום אחד כל זה יגמר והוא יבוא וישכב ויתכרבל לרגלי, נו טוב, זה הקצה של הפנטזיה. ועכשיו הזיכרון הזה שוכב לי על הראש, מצליף לי עם הזנב בפנים ומאיים לשלוף ציפורניים בכל רגע.

15.

עכשיו הגיע הרגע לדבר על הפער הנורא מכולם. הפער בין חיים שלמים עם גדי לחיים שבורים בלעדיו. כבר שישה חודשים וחצי שהוא לא איתי. באבחת החלטה ובאכזריות חסרת פשר, הוא עזב אותי וכל דקה בזמן שעבר מאז הוקדשה להתרוצצות מעגלית בין לחכות שהוא יחזור כי הרי ברור שהוא יחזור, לבין לנסות לשכוח אותו כי הרי מישהו שנוהג כלפיך בכזו אכזריות ראוי רק לשיכחה. אבל עכשיו השכנה שלי, קצינה עריקה בטרנינג, שלחה אותי להביא יומן ריק, ודיברה עלי ועל גדי  בקפה עם מי שלכאורה חיפש את היומן. עכשיו אני פשוט לא יכולתי יותר לעשות את ההתרוצציות שהתרגלתי אליהן מאז שגדי עזב, הייתי חייבת לעבור איכשהו מדיבור איתו בראש שלי לדיבור אמיתי ומזה פחדתי, כל כך פחדתי. נעשה לי ברור שיש קשר בין ההודעה של גדי לכניסה של תמי לחיים שלי ונעשה לי ברור שאסור לי לדבר עם גדי בנוכחותה ונעשה לי ברור שאני לא יכולה להשאיר אותה לבד בבית שלי. בבוקר נשארתי במיטה בשקט, חיבקתי את החתולה כדי להרגיש משהו חם ומוכר, הלב שלי כמו המוח שלי שניהם היו קפואים. הצלחתי להתחיל לנשום רק כששמעתי את הדלת נסגרת מאחוריה.

 16.

בחודשים האחרונים עבדתי המון, לקחתי כל עבודה שהגיעה, התרוצצתי ללקוחות ולבתי דפוס וישבתי עשרות שעות רצופות אל המחשב, מיעטתי באכילה ושינה כי לא היה לי תיאבון ולישון זה לחלום. מאז שהתחיל כל הסיפור המשונה הזה לא ממש עבדתי אבל עכשיו הייתי חייבת משהו שיזיז את כל זה הצידה. התיישבתי אל המחשב ודבר ראשון כמובן נכנסתי לבדוק דואר. הרוב כרגיל הוא זבל והודעה אחת שכמעט חשבתי לזבל שכן השולח לא היה מזוהה. הודעה שהעלתה גל דמעות חם ומיידי לעיניים ושפכה מערבל בטון שלם על החזה. בין הזמן שבו גדי סיפר לי על הדבר ההוא שלא נדבר עליו עכשיו ובין הרגע שבו עזב את הבית עברו כמה חודשים. זה לא שלא ראיתי שהוא מוטרד, זה לא שחשבתי שהכל בסדר, אבל באופן משונה, ודיברתי כבר על הפער בין אינטלגנציה וחוכמה אצלי, לא קישרתי בין הדברים ורק עכשיו התיישבו שלוש העובדות האלה זו ליד זו והיתה להן צורה של שלושה קופים. אחד אינו רואה השני אינו מקשיב והשלישי אינו מדבר, וכולם אני, אני, אני. כבר שישה חודשים וחצי שאני מתרוצצת בתוך עצמי בחיפוש אחרי הסיבה לעזיבה שלו. טיפשה, עיוורת שכמוך.

17.

לחברה שלי מירב יש תאוריה: כמה שאת יותר רוצה שיתחילו איתך ככה פחות זה יקרה, בחורה שממש לא מעוניינת בקשר מחוזרת הרבה יותר מבחורה שכמהה לו. היא צודקת. מאז שגדי עזב אותי אני חיה בבועה אטומה שיש בה מקום רק לי ולמחשבות הסיבוביות שלי ובחורים כל הזמן מתחילים איתי, סיפרתי למשל על הבלש, דוגמה מצויינת, המבט שלי משוטט לתומו ונתקע כמו קרס בכל מיני דגים/גברים רעבים. כמעט בכל פעם שאני יוצאת מהבית מתחיל איתי בחור, אני אמנם מוזנחת ומרופטת אבל אני מאוד שקועה בעצמי, ואל זה הם נמשכים. פעם בכמה זמן אני בולמת את רפלקס ההקאה לנוכח מישהו נחמד וזה נגמר אחרי מפגש אחד שבו הם מגלים שאני באמת לא מתעניינת בהם וזה לא עובר לי הריכוז הזה בעצמי, וזה ממש לא נסלח אצל בחורים. אבל איתן לא התחיל איתי, הוא מצא את הארנק שלי בבית הקפה והיו בו כרטיסי הביקור שלי שאני אף פעם לא זוכרת לתת ללקוחות ברגע הנכון והוא הבין שעשרת הכרטיסים הם כנראה של בעלת הארנק והתקשר אלי. אני הזמנתי אותו לקפה וישבנו ודיברנו ומאז אנחנו יושבים ושותים קפה ומדברים כל הזמן. אחרי שקראתי את ההודעה שגרמה לי לבכות, התקשרתי לאיתן והוא בא לשתות קפה אצלי, כי כמו שאמרתי כנראה שאסור לי לעזוב עכשיו את הבית.

18.

הדירה שלי, ראוי לציין עכשיו, היתה גם הבית של גדי, נמצאת בבניין באוהאוס ישן ומתפורר שרק הד קלוש מעברו המהודר ניכר באריחי החרסינה במבואה, במעקות היפים של המרפסות, בגודל המרווח של החדרים ובעוד דבר אחד, יש בה מחסן תיקרה ענק. גדי ואני, שנינו ילדים של ניצולי שואה הינו תמיד צוחקים שכשהנאצים יבואו, נהתחבא בבוידעם. כרגע יש בו שלושה ארגזים ירוקים, ארגזי תחמושת קטנים מעץ, עם מנעולים. אין צורך להגיד, אתם כבר יודעים: אני לא שאלתי, הוא לא הסביר. הם עדיין שם. את הסולם שלנו, אני נזכרת עכשיו והבטן שלי מתכווצת, הוא נתן לאחותו כמה ימים אחרי שהארגזים הגיעו ומאז לא היה לנו סולם. הארגזים הגיעו, עכשיו אני נזכרת, הבטן שלי עושה סלטה ונוחתת בחבטה, כמה ימים אחרי שסיפר את מה שסיפר ואני עוד לא סיפרתי. אני מבטיחה שזה עוד יסופר.

19.

"עד לרגע שבו אני כותב לך, עברו שישה חודשים ושבועיים ויומיים וחמש עשרה שעות מאז שעזבתי, אני יודע שאני חרא של בנאדם, אבל בבקשה תתקשרי אלי"

20.

מרגע המשלוח של ההודעה ועד שהיא הגיעה אלי עברו בערך שבע עשרה שעות ומהרגע שקראתי אותה ועד שאיתן הגיע אלי עברו בערך עשרים דקות. הוא אף פעם לא ראה אותי בוכה ואני הייתי שטופת דמעות, הוא אף פעם לא ראה אותי מעשנת ועכשיו התנפלתי לו על הסיגריות והדלקתי את הראשונה בגפרור, את השניה הדלקתי בראשונה וכך הלאה. כשאיתן הלך נשארו לו שלוש סיגריות בקופסא והוא השאיר לי אותן. סיפרתי לו הכל. השיחות שלנו עד עכשיו הלכו על הגבול הדקיק של האישי ואף פעם לא ממש חצו אותו. עכשיו מאפרה עם שבעה עשר בדלים וגפרור אחד יכולה להעיד שסיפרתי לו הכל. עלי, על גדי, על הכל. אני עישנתי ודיברתי והוא רק הקשיב, לא שאל כלום לא אמר כלום, אפילו לא שתה את הקפה שלו, רק ברגע האחרון לפני שיצא שתה את הקפה הקר כבר בלגימה אחת ואמר "אני אעשה כל מה שאני יכול כדי לעזור לך, רק תיזהרי בבקשה, אל תעשי שטויות. בבקשה".

21.

כשתמי חזרה הייתי כבר אחרי שבעה נסיונות למצוא את גדי בטלפון. ניסיתי את כל המספרים שהיו לי, אפילו צילצלתי להורים שלו ולאחותו, אבל כששמעתי את הקול של אמא שלו נחנקתי וניתקתי, כששמעתי את הקול של הבן הקטן של אחותו כבר התייפחתי, וניתקתי. עכשיו הייתי צריכה לעשות עוד משהו. עשיתי מה שאני עושה בדרך כלל כשצריך להחליף נורה, העמדתי את השרפרף על השולחן הקטן ועליתי על שניהם, הפעם עשיתי את זה כדי לבדוק מה שלום הארגזים הירוקים ולא ידעתי אם אני שמחה או מאוכזבת לראות אותם שם בדיוק במקום שגדי השאיר אותם, לראות אותם ולדעת שבמקרה הטוב הם מסבכים אותי ובמקרה הגרוע הם מסכנים את חיי. כשתמי חזרה, ישבתי אל המחשב בשלווה המופגנת שלי. היא נעמדה בפתח החדר ואמרה "מיכל, תודה על הכל, אני לא יודעת מה הייתי עושה בלעדייך, כל כך לא נעים לי, אני כל כך מודה לך" "זה בסדר" עניתי ועוד לפני שגמרתי את המילה השניה היא המשיכה "אני חייבת לבקש ממך להשאר עוד כמה ימים, אני מפחדת לחזור לדירה שלי ועוד לא מצאתי מקום אחר" מה יכולתי לעשות?

22.

כשהוא הגיע לכיתה עוד קראו לו ארקדי, הוא ידע חוץ מרוסית גם צרפתית וגרמנית, הוא למד עברית ותוך שלושה חודשים דיבר שוטף ובלי מבטא. אחר כך הסתער על אנגלית ועל ערבית ומאז עם השנים נוספו ספרדית ואיטלקית. גדי הוא הבנאדם הכי חריף שאני מכירה, אבל בניגוד לשכל המפותח שלו, הזיכרון המדהים והיכולת האנליטית האינסופית, משהו בתחום הרגש אצלו חסר, זה לא שהוא לא טוב, הוא טוב נורא, יש לו לב ענק אבל הוא לא מרגיש כמו רוב בני האדם, הוא לא מבין רגשות של רוב בני האדם, יש לו מין נכות כזו. אצלו, ההיגיון אמור לתת את כל התשובות וזהו. כשהייתי יותר צעירה, חשבתי שזה נפלא וחייתי ככה גם אני, לצידו, אבל עם השנים יותר ויותר הבנתי את קוצר ידו של ההגיון מלתת לנו הנחיות איך לחיות, איך לאהוב, איך להיות ביחד. זה נהיה לי יותר ויותר קשה לחיות ככה, והשיא של זה מן הסתם היה העזיבה של גדי. הוא עזב אותי כי משהו הגיוני לגמרי הנחה אותו לעשות את זה וציפה שאני אקבל את זה כפשוטו. כשהיינו יותר צעירים גם אני עשיתי לו את זה פעם. אחרי הצבא הודעתי לו שאני עוברת לירושלים ללמוד בבצלאל ושזה הזמן המתאים לחיות בנפרד, לבדוק אפילו אם אנחנו רוצים להיות עם אחרים. היה כמובן הגיון בהחלטה הזו להפרד אחרי כמעט שבע שנים ביחד, וגדי הבין את זה, ולמרות שלא ממש רצה הלך איתי ועם ההגיון. הייתי בירושלים, בודדה, קפואה ויחד עם זה נחושה לנהוג לפי ההחלטה שלי, גדי היה בתל-אביב, כבר אז שכר את הדירה שאני גרה בה עכשיו, וגם הוא נחוש, לא להפריע לי לעשות את מה שכל כך רציתי, לא שמעתי ממנו מילה. שנה וחצי אחרי שנפרדנו שלחתי לו מכתב "כבר שנה ושישה חודשים ויומים וחמש עשרה שעות מאז שנפרדתי ממך, אני יודעת שאני טיפשה ואני חייבת לדבר איתך" הוא בא ברגע שהוא פתח את המכתב ובזכות אותו הגיון ברזל שלו, יכול היה לסלוח לי ולקבל אותי בחזרה ממש באותו הרגע.

23.

השותפה הכפויה שלי היתה בחדר הסמוך, אני הייתי מוצפת דמעות וזכרונות, הכל היה מיותר ודוקר ועוד שאלה אחת המשיכה להבהב כמו אורות של אוטו משטרה, מה לעזאזל קורה לי?

24.

שלחתי הודעה לכתובת שממנה גדי שלח את ההודעה שלו ואז מחקתי את שתיהן. כתבתי לו שאי אפשר להשיג אותו בטלפון ושהוא צריך ליצור איתי קשר איך שנוח לו ומהר בבקשה, הייתי עד כדי כך לקונית ומנוכרת, הייתי עד כדי כך כועסת ומבולבלת. חיכיתי ולא ידעתי למה אני מחכה. לא, אני יודעת בדיוק. אחרי כל הזמן הזה שוב חיכיתי לגדי שיחזור וזה עצבן אותי כל כך. מצאתי את עצמי יושבת ונועצת את המבט שלי בצורות המגעילות האלה שמרחפות בשומר מסך, בוהה בהן, קהה ואטומה מאוד.

25.

ישבתי שם וחיכיתי, זה היה יכול להיות שבע עשרה שעות מבחינתי, אבל זה מה שנחמד ומחריד באינטרנט, הכל כל כך מסודר. את פשוט רואה: שלחת בשלוש ושבע דקות, נענית בשלוש ותשע דקות. הוא שם עכשיו, יושב ליד מחשב כלשהו במקום כלשהו ואם הייתי קצת יותר עדכנית הייתי אולי יכולה לדבר איתו באחת התוכנות האלה שהוא תמיד ניסה ללמד אותי ואני סירבתי. עכשיו יכולתי רק לראות ששבע עשרה השעות היו שתי דקות ולכאוב בכל הגוף ולענות לו גם. וככה המשכנו עוד כמה הודעות שבסופן קבענו מקום פגישה שהיה מוצפן ככה שרק שנינו יודעים: קבענו להפגש "איפה שנפגשנו". היתה לי חצי שעה לקרוא לאיתן שיבוא להתחזות כמטפל במחשב שלי כשבעצם הוא ישמור על הבית בהעדרי, לנסוע לתחנה מרכזית ולעלות על מונית שירות. לא יכולתי לנהוג כי רעדתי בכל הגוף. היה משהו מאוד מרגיע בנסיעה באוטובוס. עכשיו כבר באמת הוצפתי בזכרונות, בדברים ישנים שקשורים בגדי ובי: הפרידה הראשונה שלנו ומה שעבר עלינו מאז, תקופת הלימודים שלי כשהתעקשתי לחיות בלעדיו. נזכרתי בכל האנשים שהסתובבו אז סביב החומות שלי וניסו לקרוא לי החוצה או לפחות שאתן להם להציץ פנימה, כשישבתי באוטובוס ונסעתי לפגוש את גדי התגבשה בי הבנה איומה, זו שסירבה להופיע בכל חודשי היעדרותו. גדי היה האדם היחיד שנתתי לו לעשות את זה אי פעם, הוא היה האדם שבו בטחתי יותר מכל אדם אחר, והסיבה שההיעדר שלו כל כך נורא מבחינתי היא שנשארתי לבד בתוך החומות שלי, לבד באופן שאף אחד לא יכול אפילו להתחיל לתפוס. עובדה, גם אני רק עכשיו התחלתי. זה היה עצוב, זה היה מפחיד, ובאופן מוזר זה היה טוב להתחיל להבין, היה בזה את הכוח האבסולוטי והמנחם שבהבנה.

26.

זה היה בחורף של השנה השניה ללימודי בבצלאל, יומיים לפני כן שלחתי לגדי את המכתב ההוא שסיפרתי עליו קודם, הייתי רזה מדיכאון וגעגועים, הייתי מותשת מלילות ללא שינה, היה לי קר כל הזמן ולא היתה לי סבלנות לזרם הדקונסרוקטיביסטי שהמרצה המהולל שלנו הגיע אליו זה עתה אז יצאתי לשירותים, עוד לא היה לי בימים ההם מספיק אומץ בשביל ללכת ישר הביתה אז הלכתי לשירותים. הרבה. כשיצאתי נתקלתי חזיתית בגדי. הוא הגיע מתל-אביב ישר לכאן ולפני שיתחיל לחפש אותי בין אולמות ההרצאות הלך גם הוא לשירותים. פשוט התנגשנו. זה היה כל כך נוח, הגיוני, נעים וטוב, לשקוע בתוך חיבוק שכאילו מעולם לא עזבתי, שהתאים לי עדיין בדיוק, שלא רציתי יותר לעזוב. כשהיינו מכירים אנשים חדשים שהיו רוצים לשמוע על איך הכרנו היינו לפעמים צוחקים ואומרים שנתקלנו אחד בשני בשירותים של בצלאל ומשמיטים את כל השנים שלפני. אהבנו מאוד את הבדיחה הזאת. שם גדי חיכה לי עכשיו.

27.

גדי שהכרתי כשהיה עולה מרוסיה, גדי הרזה, החיוור, הג'ינג'י, העדין. גדי הזה העביר את עצמו טרנספורמציה מושלמת. יחד עם השפה שלמד על בוריה, יחד עם המבטא שנעלם, אומצו הגינונים הישראליים ביותר, התפתח חוסן צברי שכזה, הכל בדיוק כמו שצריך, הכל מושלם, נמחק הילד הרוסי הענוג והופיע נער ישראלי שהדבר היחיד בו שלא היה רגיל או נורמלי היה הרעמה האדומה החלודה שאותה אף פעם אי אפשר היה או יהיה לשנות. גם עכשיו, זה היה כל מה שנשאר מהגבר שהוא הפך להיות וחי איתי כל השנים. רסטות אדומות סבוכות וכנראה גם מטונפות, השתלשלו על גבו של גדי שלי, והוא היה איש אחר שבפניו היו העינים של גדי שלי. רזה כמעט באופן מפחיד, הוא לבש מכנסים קשורים ברפיון, חולצה דקיקה לבנה וסנדלי מטיילים, מעל הכל היה לו צעיף גדול ומראה כולל של מישהו שחזר עכשיו מהודו. הוא היה שזוף מאוד והג'ינג'ים שלו שתמיד נזהר מלחשוף אותם לשמש המסוכנת היו עכשיו כהים מאוד, העינים שלו הגדולות זהרו באור מוזר ואני לא הבנתי ברגע הראשון למה הבחור הזה מחבק אותי ולמה החיבוק שלו מרגיש כמו החיבוק של גדי, הייתי בזרועותיו של גדי שוב באותו מקום אחרי כל כך הרבה שנים, אבל זה לא היה גדי וזה כן היה גדי וזה היה מסובך מידי ויותר מידי ובבת אחת מידי. הדבר הבא שקרה זה שהתעלפתי.

28.

הייתי בירושלים שלוש שעות והייתי חייבת לחזור. הסיבה הראשונה היתה איתן, הפקדתי אותו על הבית שלי ולא יכולתי להשאיר אותו שם ולהחשיד אותו, הסיבה השניה יותר ארוכה ואני אגיד עכשיו רק בקצרה: גדי הסתבך, אני הסתבכתי, נהיה סיבוך וההתרה של הפלונטר תהיה ארוכה ומסובכת, אני מבטיחה שהכל יבוא על פתרונו בסוף אבל עכשיו אני בדרך הביתה אחרי שלוש שעות בירושלים. למעשה זה אחד הימים הארוכים, עמוסים, מוזרים ומפחידים שהיו לי בחיים, אבל אני מבטיחה עוד דבר: יהיו עוד דברים כאלה בסיפור שלי. הרבה.

29.

"אנחנו יוצאים" הודעתי לאיתן כשנכנסתי הביתה. הוא אמר לי בתנועות שפתים בלבד שתמי בבית והתפלא שחזרתי על ההכרזה ואף בקול רם יותר. אפילו לא התקלחתי ולא החלפתי בגדים, פשוט גררתי אותו החוצה וכשהיינו ברחוב אמרתי לו שהכל התהפך, שהמטרה שלי עכשיו היא לא להיות בבית אלא להפקיר אותו, למעשה לאבד את הארגזים ושהם לא יהיו יותר. סליחה? כן, שהם לא יהיו יותר ברשותי. אם איתן היה יודע מה יש בהם הוא היה מתפלא אפילו יותר אבל באותו רגע עוד לא יכולתי לספר לו ונאלצתי להסתפק בבקשה לסבלנות. כרגיל עם איתן קיבלתי מה שביקשתי. הסתובבנו ברחובות וחיפשנו מה לעשות, בסוף הלכנו לסרט ואחרי שכירסמתי קצת פופקורן הנחתי את הראש על הזרוע בחולצת הפלנל הרכה של איתן ונרדמתי. שינה טובה כמו שישנתי שם כבר לא הייתה לי חודשים רבים, היא הפתיעה אותי והרגיעה אותי אבל גם קצת הביכה אותי, איתן חייך וחיכה לי בחוץ כשנכנסתי לשירותים לשטוף את הפנים. הלכנו לשתות קפה והוא שאל "כמה זמן את חושבת שזה יכול לקחת?" הצעתי שנהיה נדיבים מאוד ולא נקשה על מי שהם לא יהיו ושנחכה עוד. מה הטעם להסתובב לילה שלם בחוץ עם מישהו כמו איתן ולברוח כל הזמן מלדבר על מה שצריך, ולהתאמץ לחזור אל הנושאים הבטוחים של השיחות שלנו מלפני שכל השטויות האלה התחילו? מה הטעם להמשיך להתגעגע אל גדי כשבשלושת השעות שהיינו ביחד היתה לי כל הזמן ההרגשה שזה מישהו שאני בכלל לא מכירה, וזה היה הדבר הכי מפחיד שקרה לי היום. העובדה הזו הכתה בי רק כשכבר שכבתי במיטה וניסיתי להרדם והשינה כמה לא מפתיע בכלל לא הסכימה לבוא.

30.

כשנכנסנו הביתה ניסינו לעשות הרבה רעש עוד מהמדרגות, אבל זה היה מיותר כי כבר לא היה שם שום דבר ואף אחד. כשאני אומרת שום דבר זה בדיוק למה שאני מתכוונת, זה לא שרק הבויידם היה ריק, הבית שלי היה כמעט ריק, כל מה שיכול להיות חשוב לי לא היה לי יותר. המחשב שלי עם כל העבודות שלי והלימודים שלי והקשרים שלי והסיפורים שלי גם הוא לא היה וכמובן שגם כל ספריית הדיסקים שלי, לא רק הדיסקים של המחשב אלא גם הדיסקים של המוסיקה והסרטים, הכל. כל הניירות שלי שזה המון המון ניירות, לא היו. ארונות הבגדים היו שפוכים על הרצפה והכל סתור ומנוער כהלכה, נעלים גרבים ותחתונים גם. לא אלאה יותר בתיאורים ורק אומר שוב, הבית שלי רוקן מתוכנו המשמעותי ואין צורך לאמר ששותפתי נעלמה. הייתי מתפלאה כמובן יותר אם זה לא היה קורה. הגיטרה החמלית מלמעלה קרעה את הלילה ואת הלב שלי לגזרים. איתן אמר שהוא צריך להשאר איתי ואני הדהמתי את עצמי כשהסכמתי בלי לנסות אפילו להתווכח, הוא נשכב על הספה בחדר הגדול, שילב את הידים מאחורי העורף ואמר "את זוכרת שכשמצאתי את הארנק שלך אמרת לי שזה כמו בסרטים ושדברים כאלה אף פעם לא קורים לך, רק לאנשים אחרים?" התחלנו לצחוק כמו שני משוגעים, פשוט חטפנו התקפת צחוק כזו עם צרחות, יבבות, נחירות, דמעות השתנקויות ואנחות ארוכות וטובות בסופה. מצחיק, מצחיק מאוד אין מה לומר.

31.

יש חטוף ישראלי בלבנון שאף אחד לא יודע עליו. זה מה שגדי סיפר לי אז, זה מה שגרם להכל להתחיל לפני שידעתי שמשהו מתחיל, זאת היתה קוביית הדומינו הראשונה שנפלה, מה ששמעתי אז בקו הטלפון המשובש עם צליל ההליקופטרים ברקע, מה שחזר אלי בחלומות הבלהה התדירים שלי מאז שגדי עזב ולא ידעתי למה, מה שגרם לו לעזוב אותי ואת הארץ כך מסתבר. כך הוא סיפר לי בירושלים, בדירה הקטנה והאפלולית בנחלאות שאליה לקח אותי אחרי שהתעלפתי. כמו גדי גם הדירה היתה יוצאת הודו שכזאת, עם הקטורת ושאר הסממנים המוכרים. ישבתי בתוך כורסה רכה, מרגישה ממורטטת בדיוק כמוה. שתיתי תה יסמין והוא סיפר לי את ההמשך, כאילו לא עברו כל החודשים, הדמעות, הלילות ללא שינה, הגעגועים והכעס מאז שהתחיל כל זה.  יש בחור אחד שעשה בלבנון דברים דומים למה שגדי עשה והוא נחטף והעניין מעולם לא פורסם בשום מקום. גדי היה שם בנסיון למלט אותו, נסיון שלא הצליח. בדרך מוזרה הוא הצליח להגיע לאירופה במקום לחזור לארץ, ואז נסע להודו כשכאן בארץ לא מבינים לאן הוא נעלם. בערך שלושה ימים אחרי שהשכנה שלי סיפרה לי שהיא עריקה אני שומעת מהאהוב האבוד שלי שהוא עריק. שהוא למעשה נחשב עכשיו לאחד משני הדברים: מת או בוגד. אם הוא מת אז זה מות גיבורים בתפקיד עלום בארץ עויינת, אם הוא בוגד אז זה מהסוג הגרוע ביותר והוא כאן עכשיו והוא נרדף או ליתר דיוק הוא מסתתר עד שיצליח להסביר את ההיעלמות המשונה שלו. וההיעלמות שלו היא הרבה יותר ממשונה. כפי שהתחיל לספר לי לפני שעזב אותי ומסתבר שגם את הארץ. הבחור שנחטף כנראה ידע משהו שישראל רצתה להסתיר או לפחות המפעילים שלו רצו להסתיר. הבחור הזה נעלם וגדי החליט לנסות למצוא אותו וזה היה ללא ידיעת המפעיל זאת היתה פעולה חסרת תוחלת של איש בודד בשטח אויב. גדי דיבר ודיבר, אני שתיתי את התה המרירמתוק, צלילי סיטאר הגיעו מאי שם ולא ידעתי אם אני מדמיינת אותם או את מה שגדי מספר לי.

32.

היתה לי רשימה של כמה דברים לעשות, מתוכם עשיתי בעבר רק דבר אחד, את כל השאר עלי לעשות לראשונה בחיי, את כל השאר עלי לעשות היום, כלומר ביום שאחרי הנסיעה לירושלים, הפגישה עם גדי, הסרט עם איתן והפריצה המפוארת לבית שלי.

33.

התעוררתי לריח טוב של קפה. מאז שגדי עזב זה היה כל כך חסר לי אבל כשאת חיה לבד את אף פעם לא יכולה להתעורר לריח של קפה. איתן קפדן מאוד בענייני הקפה שלו ולכן הוא קם הרבה לפני, הלך לבית שלו והביא גם את המקינטה וגם את הקפה המשובח שלו ובדרך קנה את הקרואסונים שאני אוהבת, אלה עם המילוי שקדים. ישבנו במרפסת, החתולה שכבה בתוך ריבוע שמש מושלם ליד העציץ של הגירניום הוורוד ואני הראיתי לו את הרשימה שלי. "טוב" הוא אמר, צוחק אבל האימה ניכרת היטב בעיניו, "לקנות מצלמה זאת באמת לא בעיה" צחקתי גם. "בדיוק, זה בדיוק הדבר היחיד ברשימה שכבר עשיתי פעם בעצמי, את כל השאר זאת הפעם הראשונה". שתינו את הקפה, אכלנו את הקרואסונים, החתולה קפצה לחיקי וגירגרה. טמנתי את הפנים בפרווה רוויית השמש שלה ובכיתי. רציתי להשאר כאן, במרפסת הזאת, בשמש הזאת, עם האיש הזה, ולא רציתי לעשות שום דבר מהרשימה שגדי כתב לי על נייר משובץ שהוא תלש ממחברת שהוציא מהתרמיל ההודי שלו. הרשימה זאת הפחידה אותי וגדי אמר "גם כשתחשבי שאת לבד, את לא לבד, אני מבטיח לך" ואז הבנתי שאני הולכת לעשות את הכל לבד. איתן ראה את הגוף שלי רועד בבכי, הוא נתן לי להיות בבכי ולא אמר שום דבר. היתה חסרה לו חתיכה בפאזל ועכשיו החלטתי לתת לו אותה לפני שיצאתי לעשות את מה שגדי ביקש ממני לעשות. סיפרתי לאיתן על הדרך שבה גדי נעלם, על הסיבה שהביאה להיעלמות, אבל גם עכשיו אחרי שסיפרתי עדיין לא ממש ידעתי מול מה או מול מי אני עומדת. הוא שאל ואני הנדתי בראשי. "גדי ביקש ממני, גדי הבטיח לי, אין לי שום אפשרות אחרת". הלכנו לחנות צילום, קניתי מצלמה דיגיטלית. נפרדנו בפינת הרחוב באופן כזה שלא יסגיר שום רגש, בכל אופן זו היתה הדרך שבה אני נפרדתי, לא נתתי לו אפילו רגע אחד לעשות אחרת ממני. הלכתי. עליתי על קו חמש ונסעתי לאיזור של הדואר באלנבי ושם קניתי דולרים ואירו מאנשים שנראו לי מפוקפקים ביותר, לא ממש הצלחתי לנשום כשראיתי אותם סופרים את השטרות הממורטטים, ניסיתי להרגיע את עצמי שלא יכול להיות שכסף מזוייף יראה כל כך רע ואז הלכתי לעשות את הדבר השלישי ברשימה, שכרתי אוטו גדול חדש ומשובח במיוחד, דבר שהרים את גבותיה של הפקידה בציפורני הרוקוקו המהודרות, אני לא ממש נראית כמו נהגת מתאימה לסוג הרכב הזה וזו היתה המשימה הבאה, לייצר את ההתאמה הזו, הלכתי למספרה וקיבלתי את מה שחשבתי שבחיים לא אקבל, שיער חלק בגווני בלונד, איפור יסודי וציפורניים שכמעט התחרו בציפורניים של הפקידה בסוכנות להשכרת רכב. לשלב הבא ברשימה הגעתי בתחושת קבס קיצונית במיוחד.

34.

נסעתי לכיכר המדינה ברכבי המפואר, בציפורני ובגווני שיערי החדשים ושם התאמתי לכל אלה מלתחה חדשה שהלמה אותם ביותר, מכנסים, חצאית, שמלה, שלוש חולצות, מעיל, גרבונים ונעלים ולסיום הדבר שהגעיל אותי יותר מהכל ביחד, הלבשה תחתונה שלא מביישת את הדמות החדשה שעטיתי על עצמי. קניתי גם מזוודה מפוארת עם גלגלים ותיק קטן של איזה מעצב על, שעולה כמו כל ההכנסה החודשית שלי. כל הסיבוב הזה בכיכר המדינה לקח לי שלוש שעות בערך שבסופן חזרתי מותשת הביתה. הזמנתי פיצה פפרוני וטרפתי ארבעה משולשים עם שני בקבוקי בירה, ישנתי שינה מיוזעת וטרופת פיצה, בירה, ורשימה לא גמורה, רשימה שבעצם רק מתחילה.

35.

אני בטוחה שאתם שואלים את עצמכם, וטוב שכך אתם עושים, מאיפה היה לי את כל הכסף לעשות את כל זה? אבל עוד לפני ששאלתם את עצמכם אתם כבר יודעים לענות. נכון? כשיצאתי מהדירה בנחלאות, אחרי שגדי ניסה לנשק אותי ואני הפתעתי אותו ואת עצמי בסירוב נחרץ ורק נתתי לו נשיקה קטנה על הלחי, הוא שם לי ביד שקיק בד רקום ואמר "אל תחסכי, יש כאן הרבה באמת, תשתמשי בכמה שצריך" דחפתי את הצרור לתיק שלי ורק בלילה אחרי שאיתן הלך לישון בחדר השני ואני כיביתי את כל האורות בדירה ההפוכה שלי, ישבתי בעיגול האור של מנורת הקריאה שלי וספרתי. באמת שהיה שם הרבה, בחיים שלי לא ראיתי כל כך הרבה כסף, בחיים לא הוצאתי כל כך הרבה כסף כמו בבוקר ההוא והעיקר, בחיים לא נראיתי כמו שנראיתי כשיצאתי מהבית שלי בסביבות ארבע אחרי הצהרים. השיער, האיפור, המזוודה והתיק הקטן, הנעלים והאוטו המפואר שלי. ניסיתי להתאים את האישיות שלי ואת ההתנהגות שלי לתחפושת אבל מי שישבה שם באוטו ונהגה אל מחוץ לתל אביב, רחוק יותר משנהגה אי פעם בחייה לא היתה אלא הילדה הקטנה והמבוהלת. מישהי שלא הייתי מבקשת ממנה לעשות עוד כמה דברים שהתבקשתי לעשות ושעשיתי, כן, עשיתי, בהמשך.

36.

בדרך אל מכוניתי המפוארת עצרתי לרגע ליד האוטו הקטן והחבוט שלי, נשמתי עמוק את הריח המוכר שלו, הסתכלתי על הבלגן המוכר וכמעט התפתתי לנסוע בו אבל ידעתי שזה לא מתאים. פתחתי את תא הכפפות והוצאתי ממנו את מפת הארץ, נתקלתי שם בעוד משהו ולקחתי גם אותו, לא יודעת למה, סתם.

37.

אני בדרך כלל לא נוסעת רחוק או ליתר דיוק אני לא נוהגת רחוק, תמיד אמצא את התירוץ או הסיבה או הצידוק הנכון, אבל לנסיעות ארוכות תמיד אמצא מישהו אחר שינהג. אני לא אוהבת, אני פוחדת, לא חשוב, הכי רחוק שנהגתי היה למושב, להורים, וזה לא ממש רחוק.

38.

בשולחן לידי במסעדה הכמעט ריקה בקרית שמונה ישב איש מבוגר, שמן שמנוני ומכוער, ונעץ בי מבט ללא שמץ של מבוכה. אני לא יכולה להאשים אותו, לא בכל יום מזדמנת למסעדה הזאת שבקצה היקום, בלונדינית שנראית כאילו יצאה מהיפים והאמיצים. בחיי, ככה נראיתי לעצמי כשהעפתי בעצמי מבט אחרון לפני שיצאתי מהבית. התאים לי שם כמו בריטני או סינדי או לפחות קסנדרה. האיש הזה הסתכל והסתכל והסתכל, לא מפתיע בעיקר בהתחשב בעובדה שהסילביה הזאת ישבה וניגבה לה חומוס בשלווה וליוותה אותו בגולדסטאר. כי יש גבול. אני מוכנה לשנות הכל בעצמי, רק לא את הרגלי האכילה המצויינים שלי. כשפניתי אליו לשאול אותו איפה יש מלון בסביבה והוא נוכח שאני מדברת עברית, הוא כמעט התעלף וענה לי כשבעיניו נוצץ מבט אשמאי שעורר בי חשק להרביץ לו גיהוק עסיסי ישר בפרצוף. התעליתי על הדחף הזה ונסעתי למלון. אני מוכרחה להודות שהמכונית המופלאה ששכרתי העניקה לי כמו שאומרים בפרסומות, חוויית נהיגה שלא הכרתי כמוה, גלשתי ופתחתי את הארץ לאורכה כאילו הייתי ריצ'רצ',  הגעתי לקריית שמונה רעננה וסמוקת לחיים ולא רק מהסומק החדש והמשובח שמרחתי עלי בנדיבות. אוויר הערב בצפון היה קריר ונעים וממש לא התחשק לי להכנס לחדר במלון אז עשיתי משהו שלא עשיתי בחיים שלי והוא אפילו לא היה ברשימה. נסעתי לפאב קטן באיזה קיבוץ קצת אחרי קרית שמונה, איתן סיפר לי עליו, הוא מכיר אותו כי הוא מהקיבוץ הזה. בכלל לא התאמתי לשם במראה שלי אז החלטתי לעשות עוד משהו בפעם הראשונה בחיים, החלטתי לשחק משחק, להיות מי שהתחפושת שלי מבקשת שאהיה.

39.

מעלי היתה פרושה כילה לבנה וצחה, בחדר היה ניחוח קלוש של סבון כביסה ישן וטוב, בחלון ראיתי שמיים אפרפרים הולכים והופכים לתכולים, אני שכבתי עירומה ולידי שכב איתן, עירום גם הוא. אני לא אשקר, זאת לא היתה הפתעה, לא הייתי עד כדי כך שיכורה אמש, ידעתי בדיוק מה אני עושה ועם מי. אבל בכל זאת הלב שלי עשה סלטה רצינית באוויר כשפקחתי את העינים.  אני נכנסתי לפאב בקיבוץ וניגשתי לבר וביקשתי באנגלית בירה. טובה לשם שינוי. הבארמנית היתה מין קיבוצניקית פראית וחצופה, כמו שאולי אני יכולתי להיראות אם לא הייתי נראית עכשיו פריחה של מליון דולר. היא ישר התחילה לדבר איתי, בלי היסוס היא שאלה אותי מה אני עושה בחור הזה ואני אמרתי את האמת, כמעט לאמיתה. אמרתי שיש לי מכר בתל אביב שמקורו מכאן ושהוא סיפר לי על המקום ובשניה שאמרתי את השם שלו היא התחילה לצחוק וצעקה "איתן, איתן, יש לך אורחת" ומזל שמרחתי את הסומק ממש בנדיבות כי הרגשתי שאני עולה בלהבות כשהוא הגיח מאיזה פינה אפלולית באורווה הזאת שהפכו לפאב, נראה לא כמו התל אביבי המעוצב שאני מכירה אלא כמו קאובוי אמיתי. "פורים שמח!" לחשתי לו כשהלכנו לשולחן צדדי. "מי שמדברת" הוא אמר, נחנק מצחוק. "למה באת לכאן, אמרתי לך שאני צריכה לעשות את הדברים לבד, לא?" הוא אמר שממש לא תיאר לעצמו שאני אבוא לכאן ושממש לא היתה לו שום כוונה לעקוב אחרי ושהוא מבטיח שמחר אני לבד אבל שעכשיו אפשר סתם להתנהג בדיוק כמו שאנחנו נראים, תיירת אמריקאית וקאובוי גלילי ואנחנו יכולים לרקוד ולשתות וזהו. הוא לא דיבר על לשכב אבל זה מה שקרה בסוף. אני לא מאשימה אף אחד.

40.

בעיקר לא את עצמי.

41.

חזרנו פחות או יותר על הבוקר הקודם עם וריאציות קלות: במקום קפה וקרואסונים איתן הביא למיטה לחם עם חמאה ומיץ תפוזים, במקום ללטף את החתולה ליטפתי את הכלב שלו שתמיד בא איתו לקיבוץ, במקום להפרד בקיצור וביובש בפינת רחוב נפרדתי בקיצור וביובש בכניסה לחדר ולא הסתובבתי אחורה עד שנכנסתי למכונית ונסעתי משם. לא ידעתי איפה ומתי ואיך אני אפגוש אותו שוב וטוב שלא ידעתי. השעה היתה בערך שבע בבוקר ואני כבר עטיתי עלי את צבעי המלחמה שלי ואת מחלצות הפאר. נהגתי יחפה כי הרגלים שלי היו הרוסות מהנעלים המעוצבות בעלות העקבים הגבוהים. הגעתי לגבולה הצפוני של מדינת ישראל ויצאתי מהמכונית אל הרוח המלוחה של ראש הנקרה. הייתי צריכה לנשום עמוק, הייתי צריכה להשקיט את הדהרה האיומה של הלב שלי לפני שעברתי אל ההוראה הבאה ברשימה שלי, ההוראה האחרונה. הסתכלתי על הצוקים הלבנים ועל הים הכחול טורקיז, לא ראיתי את הנוף הזה מאז שנסעתי ללבנון בתקופת המלחמה, הייתי אז קצינה בגדוד ברמת הגולן ותפסתי טרמפ כדי להגיע אל החברים שלי שהיו בביירות. זה היה לפני כל כך הרבה שנים, זה היה מטורף מעט אבל לא מטורף כמו מה שעמדתי לעשות עכשיו. נכנסתי למכונית והתקדמתי אל נקודת הגבול. הוצאתי מהתיק הקטן שלי שפתון ומרחתי אותו בקפידה ואז הוצאתי את הדרכון שהיה בשקיק ההודי, דרכון אמריקאי עם התמונה שלי על שם סטייסי ג'ונס, שנולדה בדיוק בתאריך שלי אבל בניו יורק. כשניגש אלי איש הגבול הפכתי לסטייסי ג'ונס. האנגלית שלי היא ללא רבב ועכשיו הדגשתי את המבטא הניו יורקי. לא שחשבתי לרגע שהאיש ידע לזהות אבל זה נראה לי כמו הדבר הנכון לעשות. הוא הסתכל עלי, הסתכל בדרכון, הסתכל באיזה נירות שהיו לו ביד ואמר לי באנגלית ישראלית מאוד לעמוד בצד. הוא הדביק על המספר הישראלי של האוטו מדבקה גדולה עם מספר לבנוני והורה לי לעבור את השער שפתח בשבילי. מהצד השני של הגבול התקרבה לעברנו מכונית גדולה שחלונותיה כהים, ממנה יצאו שני גברים לבושי חליפות ובלי להשתהות הרבה נכנסו למכונית שלי, אחד ישב לידי והשני מאחור. אני יודעת שהכל נשמע כל כך מוזר. זה היה מוזר, אבל אני כבר הייתי עייפה מכל ההתרחשויות המוזרות שקרו בימים האחרונים ופשוט נהגתי בשקט ונתתי למוזרויות לקרות.

42.

אחרי כשעה של נהיגה, בנוף היפה שזכרתי מאותו טיול הזוי במלחמה, הגעתי למקום שהלם סופסוף את התחפושת שלי. הגענו לוילה גדולה ויפה שניצבה על גבעה בתוך חורשת עצים שכמוהם לא ראיתי אף פעם בארץ. בכלל, הנוף הלך והפך יותר ויותר צפוני ככל שהעמקנו לתוך לבנון, עצי ארזים הופיעו והאורנים הפכו יותר ויותר גבוהים, הנוף הביא דמעות לעינים ואני נהגתי בשתיקה להוראותיו של הגבר שישב לידי. האנגלית שלו היתה מצויינת ולא הצלחתי לזהות את המבטא שלו, ערבי? עברי? הכשרון שלי לשפות ומבטאים לא עזר לי משום מה. הוילה היתה מוקפת גדר ברזל ואנחנו עברנו בשער ברזל גדול ויפה שהאיש הפעיל בשלט רחוק שהוציא מהכיס של החליפה שלו. נסענו בשביל כורכר שעבר בחורשה ועצרנו במגרש חניה שעמדה בו עוד מכונית, זו שהביאה את שני מלווי אל הגבול. נכנסנו אל הבית הגדול והיפה. נזכרתי בוילה המפוארת שחברי לפלוגה שכנו בה בימי המלחמה, נזכרתי כמה נגעלתי מהחוצפה והאדנות שבה השתלטו חיילים יהודים על בית של עשירי לבנון, עשו בו כבשלהם, טינפו וזיהמו בלי להתבייש ולא הבינו מה מכעיס אותי כל כך. הבית שהגעתי אליו עכשיו היה יפה באופן מאופק, הוא היה מפואר אבל מיושן ונוח. משהו בי נרגע כשנכנסתי אל הבית, כאילו שכחתי איפה אני ומה באתי לעשות כאן. בסלון ישבו עוד גבר בחליפה ואישה שנראתה כמו תאומה שלי מבחינת המחלצות והאיפור אבל היא היתה הרבה יותר כהה ממני ובעיקר הרבה יותר יפה ממני. היא היתה יפיפיה. היא הראשונה שפנתה אלי בדיבור שהזמין תשובה, עד עכשיו רק קיבלתי הוראות נהיגה ולא הייתי צריכה לדבר. היא אמרה באנגלית עם מבטא ערבי קל "נעים מאוד, שמי ראדה, אני מבינה שאת סטייסי" רציתי לענות אבל נחנקתי, הגרון שלי התייבש פתאום, היתה לי הרגשה שאם אפתח את הפה אדבר בעברית בעל כורחי. התחלתי להשתעל ולהשתנק והיא מזגה מים מקנקן שהיה על השולחן הנמוך לידה והגישה לי את הכוס. שתיתי במתינות ואז אמרתי "סליחה, נעים מאוד אני סטייסי" מאותו רגע באמת הייתי סטייסי. הלוואי ויכולתי להסביר את זה, אפילו לעצמי. אבל באמת ידעתי מי היא סטייסי, שאני סטייסי ושהיא אני עכשיו.

43.

לשכב עם איתן בחדר שלו בקיבוץ היה הדבר הכי טוב ונעים שקרה לי בחיים. אני מודה. הייתי כבר בדרך לגיל שלושים, היה לי כבר אהוב שחייתי איתו ולמרות שהוא היה הראשון והיחיד חשבתי שהאהבה שלנו מושלמת, גם נפשית וגם פיזית, אבל. אבל לשכב עם איתן בחדר שלו בקיבוץ היה הדבר הכי טוב ונעים שקרה לי בחיים, וזה היה מפחיד בדיוק כמו שזה היה טוב ונעים. אף פעם לא היה לי כל כך טוב, השלווה שליוותה את כל הקשר שלנו מהיום שבו הכרנו ליוותה אותנו אל החדר הקטן עם ריח סבון הכביסה הישן, אל המיטה עם הכילה הצחורה. השלווה הזאת נכנסה איתנו אל המיטה והמיסה את הגוף שלי באופן שהוא מעולם לא הומס. השקט שלו והעדינות שלו דבקו בי ובאופן פלאי שלהבו אותי אל שיאים שלא הכרתי ואז הרגיעו אותי אל רוגע שלא הכרתי. נרדמנו לפנות בוקר עירומים ומחובקים ומעט שעות השינה שלנו ביחד הכילו כל כך הרבה שקט שהחזיק אותי בלילה ללא שינה שלי בוילה בלבנון. שכבתי בחדר קטן ונעים, עם ריח זר ונעים בכותונת המצוייצת שקניתי בכיכר המדינה, ובמקום לחשוב על זה שאני בארץ אויב, במקום לחשוב על גדי והסכנה שהוא הכניס אותי אליה, חשבתי על החיבוק המתוק של איתן, על הנשיקות שהעתיר על כל גופי, על הציחקוקים והאנחות שהוציא ממני ושלא ידעתי שהיו קיימים בי, חשבתי עליו ולא הצלחתי להירדם. כנראה שבכל זאת ישנתי קצת כי התעוררתי לקול קריאת תרנגול. בחיי, תרנגול העיר אותי והזכיר לי מיד שאני בלבנון.

44.

בארגזים שנגנבו מהדירה שלי היו כמובן מסמכים, לרגע לא חשבתם אחרת. חיי אדם, גורלות, מלחמות, מבצעים, חטיפות, סחר בנשק ובסמים, לא חשוב מה. בסופו של דבר תמיד מדובר במסמכים. הבחור ההוא שנעלם בלבנון ושהחטיפה שלו מעולם לא פורסמה הבריח את המסמכים האלה ממקום השירות שלו ושל גדי, היו בהם עובדות מטרידות מאוד והוא שיתף את גדי בעניין. כשהוא נעלם גדי נפרד ממני בלי להסביר ויצא לחפש אותו בלבנון באופן עצמאי. כשגדי הבין שהוא אמנם נחטף אבל לא ברור על ידי מי באמת, הוא חתך לאירופה במקום לחזור לארץ ואחרי כמה ימים של יאוש והסתתרות נסע להודו. גדי היה בהודו כמעט חצי שנה ושם עבר איזשהו תהליך נפשי שעדיין לא הצלחתי להבין כשנפרדנו בפתח הדירה בנחלאות אבל מה שכן הבנתי זה שבסוף התהליך הזה הוא החליט להסתכן, לחזור לארץ ולסגור את המעגל המבעית שנכנס אליו. הוא החליט בלית ברירה להכניס גם אותי אל המעגל הזה. גדי מכיר אותי טוב, יותר טוב אפילו ממה שאני מכירה את עצמי. עובדה שהסכמתי.

45.

"העניין הוא כזה" אמרה לי ראדה כשישבנו בסלון "אנחנו צריכים שתעשי משהו בשבילנו ואחרי שתעשי את זה ישחררו את ארז" אפילו לא ידעתי שקוראים לו ארז, אבל מיד הבנתי על מי היא מדברת. חשבתי שלא הם חטפו אותו, אבל כמובן ששמרתי את התמיהה הזאת לעצמי. "אני אעשה מה שתבקשו" אמרתי. היא מזגה לי תה כהה ומתוק והגישה לי פרוסת עוגה לידו.

46.

זאת היתה ההוראה האחרונה ברשימה שלי, הייתי צריכה לעשות אותה, היא לא היתה מפורטת אבל היה כתוב לי בפירוש להכנס ללבנון ולעשות מה שיבקשו ממני. מה שבילבל אותי היתה ההבטחה לשחרר את ארז. אם לא הם חטפו אותו איך הם ישחררו? האם גדי ידע מזה? נחיל של צרעות בר התחיל לזמזם לי בראש. שתיתי את התה ואכלתי את העוגה, לגמתי ולעסתי בתנועות מוכניות, נזכרתי בתיאבון המפתיע שעורר בי הפחד בערב הראשון בדירה של תמי. הייתי בלבנון, עשיתי כל מה שצוותי לעשות ועכשיו כשהגעתי למשימה האחרונה התמלאתי שאלות וספקות. מה אם זאת מלכודת? מה פתאום ארז עכשיו? איפה הוא? מי נגד מי? חשבתי שאני פועלת נגד מישהו מושחת בארץ ופתאום הסתבכתי עם מי? עם החיזבללה? עם ממשלת לבנון? עם סוריה? הצרעות זימזמו ואני אכלתי עוד פרוסת עוגה. המארחים שלי דיברו ערבית ואני לא הבנתי כלום. הנה עוד באג בתכנית, מי שולח אישה שלא מדברת ערבית ללבנון? פתאום הבנתי שהיא שוב פונה אלי, היא עברה לאנגלית ואמרה "מחר תקבלי הוראות, את טסה לפריז, תשהי שם יממה אחת ואז תעברי ללונדון, משם כבר יחזירו אותך לארץ" כשהיא אמרה את המילה "לארץ" הבנתי פתאום, ואני לא יודעת איך, שהיא פלסטינית והיא מהארץ. היא כמובן לא אמרה "לארץ" בעברית ורק אחר כך בלילה נזכרתי שהיא פשוט אמרה פלסטין, באופן שהיתה בו כזאת אינטימיות שמיד הבנתי. יופי, חשבתי, עוד שחקנים במשחק. פלסטינים. ועכשיו פריז ולונדון, נו לפחות שפות שאני שולטת בהן, לעזאזל עם המורה המחורבנת שלי לערבית בתיכון.

47.

הכל עבר כל כך מהר וכל כך חלק. פתאום הבנתי איך עברו על גדי כל החיים האלה בעבודה שלו בלבנון, כשיש קשרים ויש כסף הכל כל כך פשוט. לשדה התעופה הביאה אותי ראדה שנהגה באופן שלא עורר שום ספקות. האישה היתה פשוט אלילה. גיליתי את זה יותר ויותר עם כל רגע שעבר עלי במחיצתה. ארוחת הערב הוגשה לנו על ידי מעין מהדורה לבנונית של הבאטלר האנגלי. אוכל משובח וטעים להפליא. לכל אורך הארוחה ראדה שוחחה עם הגברים בערבית אבל מדי פעם היתה פונה אלי ומפתיעה אותי בשאלות שנועדו לבדוק כל מיני דברים. ידעתי את זה ואני חושבת שעמדתי בזה יפה. היא בדקה את הרקע הניו יורקי ותוך כדי כך הרשימה אותי בידע לא מבוטל משלה על העיר, היא גם בדקה את הקשר הישראלי שלי ואני הצלחתי להשתמש בסיפור ששאלתי מחברתי ללימודים סוזאן, שהגיעה לארץ התאהבה בקיבוצניק וחיה איתו שנה, אחר כך חזרה לארצות הברית והתחתנה עם אמריקאי נוצרי כמוה, אבל המשיכה לבוא לארץ לחופשות והיו לה חברים טובים בארץ. היא מעולם לא למדה יותר מכמה מילים בעברית וגם את הפרט הזה השאלתי מקורות חייה של סוזאן. הקפדתי לשמח את המארחת היפיפיה שלי בכמה מילים בסיסיות בעברית שאמרתי בטעויות קלות ובמבטא ניו יורקי כבד. ההיכרות שלי עם גדי לפי הסיפור הזה היתה בשנה שחייתי בארץ, הוא היה חבר של חברה שלי מהלימודים, מיכל. קיוויתי שלא הסתבכתי עם הפרטים האלה ונראה היה לי שהיא מרוצה מכל הבדיקות שלה. היא הביאה אותי לשדה תעופה קטן, שמה לי ביד חבילה קטנה, העלתה אותי על מטוס פרטי קטן וזהו. הייתי בדרכי לפריז. המקום האהוב עלי ביותר בכל העולם, חוץ מתל אביב מיותר לאמר. בפריז חיכו לי בשדה התעופה בחור ובחורה שנראו צרפתים למהדרין ודיברו כמובן רק צרפתית ואני תהיתי אם אני צריכה למתוח את הכשרון שלי לשפות ומבטאים לשיא חדש ולדבר צרפתית במבטא ניו יורקי כדי לא להרוס את הכיסוי שלי. מזל שחשבתי ממש מהר. עשיתי את עצמי כלא מבינה אף מילה. גאון, אני גאון. מרגע זה התחיל להיות מאוד מאוד מעניין. כמה פעמים בחיים יצא לכם לשמוע אנשים מדברים עליכם בלי לחשוד שאתם מבינים?

48.

גיליתי שאני מכונה האמריקאית הקטנה והמתוקה. גיליתי שאין להם מושג מי אני ומה אני אמורה לעשות בפריז. גיליתי שהם זוג אבל צריכים להסתיר את זה ממי שלקח אותם לעשות את העבודה הזאת. גיליתי שיש להם ילדה קטנה והיא שוכבת חולה בבית וסבתא שלה שומרת עליה. גיליתי שאנחנו נוסעים לדירת מסתור ברובע של פריז שמעולם לא הייתי בו ושאף אדם שפוי ובטח תייר לא יגיע אליו לעולם. גם השניים האלה קצת חששו. שיחקתי אותה אמריקאית קטנה ומתוקה ביתר שאת ובבטן הלך והתכדר לי כדור של מועקה.

49.

באחת הפעמים המועטות שבהן גדי סיפר לי משהו מחוויותיו בעבודתו, הוא סיפר לי על ביקור בדירת מסתור בפריז בפרוור הזה. שכונת עוני שאנחנו לא יכולים אפילו לתאר לעצמנו. הוא סיפר לי על עולם מסוייט של בניינים ענקיים שיש בהם מאות דירות, הכל מטונף, המעליות המדרגות, המסדרנות הארוכים, הכל מקושקש בגראפיטי ומרוח בחרא, אלימות ורעש כל הזמן לאן שאתה לא הולך, צעקות ומוסיקה דופקת, שאריות של שריפות קטנות בכל מקום, אנשים מסטולים, שיכורים, נואשים, מגרשי גרוטאות שאפשר ללכת בהם לאיבוד ולעולם לא להמצא, מזרקים וזכוכיות שבורות בין מתקני משחקים שבורים וחלודים. אחרי שגדי סיפר לי על המקום הזה הוא היה מופיע לי לפעמים בחלומות, אני הייתי רודפת אחרי גדי במקום הזה והוא היה בורח לי ונעלם ומופיע ומשנה צורה ונעלם ומופיע כמו רוח רפאים. במידה מסויימת הבנתי עכשיו, כשישבתי באוטו מאחורי זוג מארחי החביבים וחסרי המושג, במידה מסויימת הסיוטים האלה שלי מתגשמים עכשיו. הוצאתי מהתיק הקטן שלי מראה קטנה ושפתון ומרחתי את שפתי בתנועה שנעשתה לי הרגל ביומיים האחרונים.

50.

השכונה שהגענו אליה היתה אמנם איומה אבל הבניין היה נקי באופן יחסי והמעלית עבדה. הדירה שנכנסתי אליה היתה נעימה ושלושת האנשים שפגשתי שם לא יכלו להפתיע אותי יותר, הם היו ישראלים ודיברו עברית. שניים מהם היו יהודים והשלישי היה ערבי.

51.

בפעם הראשונה מאז העישון המטורף שלי כשסיפרתי לאיתן על מה שעובר עלי, הייתי עכשיו חייבת סיגריה. כיאות לשלושה ישראלים בפריז הם היו מעשנים כבדים ואני יכולתי לקחת סיגריה ולהירגע, שתיתי גם בירה, הייתי חייבת, היה להם גולדסטאר. הזוג הצרפתי שהסיעו אותי לכאן חיכו לי למטה באוטו ומי שהעלה אותי לדירה היה בני. מהמכונית פנימה הוא דיבר איתי אנגלית ואני אמנם חשדתי במבטא שלו כישראלי אבל הוא היה יכול באותה מידה להיות ערבי או אלג'יראי או מרוקאי, כמו שהתברר כמובן שהוא באמת היה. רק מהזן הישראלי, המוכר לי היטב. "יש לכם הרבה מה להסביר" הם הבהירו לי מהר מאוד שהרבה הסברים אני לא אקבל מהם גם כי אין זמן וגם כי פשוט לא בא להם. הרשתי לעצמי לשחרר קללה איומה ונוראה, והם התגלגלו מצחוק. לקח לי זמן לקלוט את הפער החינני שהיה בין מראה כיכר המדינה שלי לבין צורות ההתבטאות שאני בוחרת בהן כשאני עצבנית, ונהייתי מאוד עצבנית. שום דבר לא הסתדר עם שום דבר ואני הייתי תקועה באמצע הפלונטר הזה. ועוד בפריז. הדבר היחיד שהתחלתי להבין זה שכולם עובדים כאן על כולם, שהעניינים מסובכים ומוסיפים להסתבך ושכנראה לא כדאי לי לשאול שאלות. הם אמרו לי שאני צריכה לפגוש מישהו, לתת לו משהו ולקבל ממנו משהו. כששאלתי למה דווקא אני, הם אמרו לי שיש משהו שרק אני יודעת ושאני אדע מה זה כשיבוא הרגע המתאים. אמרתי כבר שנהייתי עצבנית?

52.

בעצם זאת היתה הפעם הראשונה מאז שכל הסיפור הזה התחיל שמשהו בכל השיגעון התחיל לקבל צורה הגיונית. זה שהייתי חברה של גדי, זה שהארגזים היו בבית שלנו, זה שאני גם ישראלית וגם יודעת אנגלית וצרפתית על בוריין. הבנתי שאני אמנם בובה על חוט אבל גם לבובה הזאת כנראה יש יכולת תנועה משל עצמה. אני מודה שמהרגע הזה התחלתי להרגיש קצת אחרת. התחלתי, זה ישמע מוזר אבל עובדה, ליהנות הנאה משונה.

53.

חזרתי למכונית, חזרתי להיות האמריקאית הקטנה והחמודה אחרי ההפוגה הקצרה של להיות הבהמה הישראלית שאני. נסענו לכיוון הרובעים היפים של פריז, התחלתי לזהות איפה אני, השיכרון הנפלא שנוחת עלי תמיד התחיל לחלחל, הייתי בפריז, באמת, ולא היתה לי שום כוונה להחמיץ את הרגע. טפחתי לבחור הצרפתי על שכמו, אשתו היתה בדיוק בטלפון עם הסבתא שישבה עם הילדה. החום של הילדה ירד. אמרתי לו בצרפתית ובמבטא הכי מדוייק שהצלחתי להפיק מעצמי, שאני מאוד שמחה שהחום של הילדה ירד, שאני מבקשת שיוריד אותי כאן, בפינה של שדרות סן מישל ודנפר רושרו, שילכו להיות איתה קצת ויחזרו בשבע בערב לאסוף אותי. הבחור אמנם היה קרוב לעשות תאונה אבל הרי הצרפתים קרי מזג הם, לא להם לחקור במופלא, ואני פחות או יותר ביצעתי עכשיו סחיטה. הבהרתי שאם לא יעשה בדיוק מה שביקשתי אני אגלה שהם זוג נשוי ואדאג שיאבדו את העבודה הנחמדה הזאת. הוא הבין וציית.

54.

היתה שעת צהרים, הצטרפתי לכל הצרפתים החמודים שאכלו את האוכל הטוב שלהם, רק שאני נמנעתי מפירות ים ודבקתי בכל השאר. אחרי האוכל הדלקתי לי גולואז אדומה ושתיתי את היין שנותר בקנקן. הייתי קלילה והצלחתי להסתיר מעצמי את העובדה שאני לבד בעיר זרה, בשליחות מישהו שאני לא יודעת מיהו, אולי אפילו בסכנה. היה לי זמן עד שבע בערב ואני ניצלתי אותו כדי להתענג על העובדה הפשוטה שהייתי בפריז.

55.

בשבע נאספתי על ידי הבחורה הצרפתיה, הבחור נשאר עם הילדה, כן היא מרגישה כבר הרבה יותר טוב, שתינו התעלמנו באלגנטיות מהעובדה ששיקרתי להם וסחטתי אותם והתמקדנו במה שהולך לקרות. העובדה שפיטפטתי איתה בצרפתית שיחררה אותה והיא התגלתה כבחורה חביבה ולא טיפשה בכלל. היא נתנה לי כרטיס ביקור עם השמות שלה ושל בעלה, הטלפונים והכתובת שלהם. היא אמרה "אם תצטרכי פעם" והורידה אותי ליד בית קפה מכובד למראה, הייתי עם מזוודה גדולה עם גלגלים, הייתי עם תיק קטן ומפונפן, הייתי עם נעלי עקב שהרגו אותי אבל הייתי מבוסמת מהיין ומפריז וניגשתי אל המשימה שלי בתחושת התעלות. נכנסתי אל הקפה עוטה עלי שוב את המראה וההבעה של סטייסי ג'ונס.

56.

בשתים בלילה התעוררתי מחלום מוזר, שכבתי במיטה לא נוחה בחדר במלון צרפתי קטן וזכרתי רק שגדי היה בחלום שלי ונראה כמו שהיה לפני שעזב, הוא אמר לי ללכת לחפש את האיש שכתב על סנוניות.

57.

הצלחתי לדחות מעלי את כל המחשבות והמראות ולהמשיך לישון עד שהעירו אותי מהקבלה כמו שביקשתי, בשבע בבוקר.

58.

ירדתי לאכול ארוחת בוקר, אני כל כך אוהבת את ארוחות הבוקר הצרפתיות, עם הבאגט והחמאה, הפעם לא היה לי תאבון והצלחתי לשתות רק קפה. חזרתי לחדר, היתה לי בערך שעה עד שהייתי צריכה לצאת, כלומר להילקח, לטיסה שלי ללונדון. ישבתי ובהיתי במיזוודה המהודרת שלי, המלאה בכל הפריטים המהודרים, בפעם הראשונה מאז שיצאתי לדרך המשונה הזאת הרגשתי שהתנופה שלקחתי נגמרה. מהרגע שהרשימה שנתן לי גדי נגמרה והתחלתי להדחף על ידי האנשים בדרך, להילקח ולהיטלטל, כבר לא יכולתי להיות סטייסי יותר, נגמרה לי הבטריה. התחלתי לעשות את מה שבדרך כלל עושה לי טוב וזנחתי בימים האחרונים: סדר. בארץ השארתי מאחורי דירה הפוכה, ארונות שקרביהם שפוכים, ערימות סתורות ומעורבבות של ספרים, ניירות ובגדים. מאוד מאוד לא אופייני לי. עכשיו הרגשתי את הצורך הישן שלי מתעורר לחיים. לסדר. המזוודה הגעילה אותי אבל היה התיק הקטן. הוצאתי את כל מה שהיה דחוס בו והנחתי על המיטה, לסדר את התיק הקטן היה לסדר מעט את המחשבות ואת המאורעות. התחלתי להפריד, למיין, להתבונן. יצאתי מהארץ ללבנון, טסתי מלבנון לפריז, ואין לי שום תיעוד למהלכים האלה. ישנו השקיק ההודי שערימת הכסף שבו נראתה כאילו לא נחסרה במאום, למרות שהוצאתי כל כך הרבה. בשקיק היו גם המצלמה, הרשימה של גדי, רשימה שמילאתי עד המשימה האחרונה. נכנסתי ללבנון ומשם היו ההוראות של אנשים זרים שהובילו, הנחו, פקדו עלי מה לעשות. היו שם פתק מגדי, שתוכנו ימסר לכם בהמשך, היתה מפת ארץ ישראל, היה כרטיס הביקור של הזוג הצרפתי, היה השפתון הנאמן שלי, הדרכון של סטייסי ג'ונס, חתול קטנטן מגולף בעץ שגנבתי מהבית של איתן כשהוא התקלח, ועוד דבר אחד, דבר שלקחתי מהאוטו שלי. בתוך קופסה יפיפיה מעור שכב לו, הס פן תאיר, אקדח זעיר. גדי השאיר אותו שם ובכל פעם שרציתי לזרוק אותו לא הצלחתי. לא יודעת למה ולא יודעת גם מה דחף אותי לקחת אותו איתי. זה היה סיכון ובכל זאת עשיתי את זה. מכיוון שלא עברתי בצורה רגילה את הגבולות שעברתי, הוא לא התגלה. הדבר האחרון ששכב על המיטה ליד כל מה שתארתי, היה דבר שעוד לא דיברתי עליו, כי הוא קשור בפגישה שהיתה לי אמש, בקפה. פגשתי איש שהותיר אותי ברגשות מעורבים, בתהיות ובעיקר מוקסמת. אני אקרא לו הערבי. נכון שפגשתי כבר גם בחיים שלי וגם במסעי הזה כמה וכמה ערבים, אבל האיש הזה היה תמצית הערביות. תמצית כל מה שתעלו בדעתכם כשיגידו לכם ערבי: קודם כל חשוב לספר שהוא היה זקן. בטח קרוב לגיל שבעים. הוא ישב וחיכה לי בתוך עננת עשן, רזה וכהה, עם שפם קטן ומוקפד, הוא לא עטה כפיה ולא חבש תרבוש, הוא לא לבש גלביה, אבל היה לו מין הדר ערבי כזה, קשה לי להסביר. הדבר שהיה הכי ערבי בו נגלה כשהוא התחיל לדבר. היה לו קול עמוק וצרוד מעט, עמוק חם וסדוק מעישון, והוא דיבר אנגלית במבטא ערבי כבד כבד. אני הרגשתי שאני מתערסלת על גלי הקול שלו מיד כשהוא התחיל לדבר, חשבתי על הזחל מעליסה בארץ הפלאות. הדלקתי את הסיגריה שהוא הגיש לי ועטפתי את עצמי בענן עשן קטן משלי. הוא הזמין לי את המשקה שביקשתי: התאמתי את עצמי למקום ולחברה וביקשתי ג'ין עם טוניק. הוא לא הציג את עצמו למרות שלחץ את ידי ואמר "אני מבין שאת סטייסי ג'ונס". שתקנו מעט ואז הוא סיפר לי מה אני צריכה לעשות, קצת השתוממתי כי שוב זה נראה לי טיפשי, להביא אותי את כל הדרך ובכל הפיתולים רק כדי שאני אתן חבילה שקיבלתי בלבנון, ואקח חבילה תאומה שלה, ואמסור אותה בלונדון. השתדלתי לא לחשוף את המחשבות שלי אבל כנראה שהן היו חשופות בכל זאת כי הוא אמר "זאת לא פצצה, אל תדאגי" וצחק צחוק עמוק ואבהי, ואז הוסיף "את יודעת שאיחרת בערך בחמש שעות לפגישה שלנו?" הפעם היה תורי להשאר מסתורית וניצלתי אותו. שתקתי ושתיתי מהגי'ן שלי. הוא סיפר לי שלמחרת בבוקר יבואו לקחת אותי לשדה התעופה דה-גול ויהיה לי ליווי צמוד בטיסה שלי ללונדון, ושם הכל יהיה פשוט ומהיר, אחזור לארץ אחרי עוד יממה מעכשיו. הוא שם על השולחן ביננו חבילה קטנה, תאומה כמעט זהה לזו שנתתי לו מיד ברגע ההוא, סתם מעטפה חומה תפוחה בגודל של גלויה בערך. היא יכלה להכיל כסף, תמונות, כל דבר. הדבר היחיד שהיה שונה בחבילונת שקיבלתי, היה שהיה לה חותם שעווה, דבר שראיתי עד עכשיו רק בסרטים.

59.

החותמת הזאת הסתכלה עלי עכשיו מהמיטה בעינה האדומה, בעינה החקרנית העייפה, היא הפחידה אותי, חשבתי לעצמי, בשביל זה, בשביל זה הכל, כל הדרך עד כאן?

60.

בתשע, השעה שנקבעה ליציאתי לדרך ירדתי למטה. עמדתי בכניסה למלון, לא היה לי מושג למי אני מחכה. אבל היה לי ברור שלא לזה. שני גברים הלכו לקראתי בחיוך גדול, והלכו די מהר, מהר מידי לטעמי. זה היה רק שבריר שניה שבו חשבתי, הם הולכים מהר מידי, הם הולכים לחטוף אותי, הם הולכים להרוג אותי, אני לא רוצה להיות פה. התחלתי ללכת, מהר גם אני. הם כנראה עדיין ניסו להסתיר את הכוונות שלהם ולא התחילו לרוץ, זאת אני שהקדמתי אותם בזה. רצתי עד אל מעבר לפינת הרחוב, נכנסתי לכניסה למלון אחר, עמדתי עם הגב אל הכניסה ועיינתי לתומי בחוברות לתיירים כשאני מציצה לאחור תוך כדי. הם כנראה לא קלטו את הצעד המתוחכם שלי כי ראיתי אותם שועטים בהמשך הרחוב. יצאתי מהר בחזרה וצללתי אל ירידה למטרו. ירדתי אל המקום הזה שבכל הביקורים הקודמים שלי בפריז ניסיתי להתחמק ממנו ככל שיכולתי. הקלסטרופוביה שלי הוסתרה היטב על ידי תירוצים הגיוניים שכשנוסעים באוטובוס או במונית רואים את העיר יותר טוב ובכלל הכי טוב ברגל. לא? התיק הקטן שלי היה לפות לי ביד, נאחזתי בו כאילו כל חיי תלויים בו. טוב, האמת היא שכל חיי באמת היו בו. במזוודה היו רק בגדים, ואותה השארתי בפתח המלון. ירדתי בגרם הארוך מאוד של מדרגות נעות, ולא ידעתי למה אני בורחת  ולאן אני הולכת. למטה למטה ירדו המדרגות הנעות ונשאו אותי אל מעבה האדמה, אל השאול שהפכה לפתח ההצלה שלי. חיפשתי את הקו הארוך ביותר במפה ועליתי עליו. לשמחתי הוא גם לא היה מאוד עמוס, יכולתי לשבת ולתת לרגלים הסובלות שלי לנוח מעט, הבנתי שלפני כל דבר אחר שאעשה עלי לעשות קודם כל דבר אחד.

61.

אני יודעת שזה ממש לא הזמן, אבל אישה חייבת לעשות מה שאישה חייבת לעשות. ירדתי ברחוב המתאים ונכנסתי לכולבו המתאים וקניתי את הנעלים המתאימות, לג'ינס שהתאים לחולצה שהתאימה לי. לי, שיצאתי מהשירותים של הכולבו עם פנים נקיים מאיפור ושיער אסוף בגומיה, רק השפתון שהיה החבר הכי קרוב שלי במסע הצטרף אלי גם להמשכו.

62.

ישבתי בקפה שבכולבו ושתיתי קפה. פריז ענקית, אני לא נראית יותר כמו סטייסי ג'ונס, ובכל זאת פחדתי פתאום לצאת אל הרחוב. אחרי שאספתי את כל החפצים מהמיטה בחזרה אל התיק הקטן כתבתי על נייר המכתבים של המלון, בעט של המלון, את כל השאלות שהטרידו אותי. החל מהפריצה של השכנה שלי לחיים שלי, דרך היציאה שלי ללבנון, הביקור בוילה, הטיסה לפריז, הביקור התמוה בדירה של הישראלים, עד הפגישה עם הערבי. הוצאתי עכשיו את הנייר ואת העט וכתבתי עוד שאלה אחת: למה עשית את זה? באמת, למה עשיתי את זה? למה ברחתי פתאום? למה דפקתי את כל המבצע רגע אחד לפני השלב האחרון, מה היה שם שגרם לי לברוח ואיך אני מתקנת את זה עכשיו? ואת מה לעזאזל אני מתקנת? מה היה בסדר ומה התקלקל? היה משהו נעים ומעצבן ביחד בלהיות מובלת ממקום למקום, בלהיות מנוהלת על ידי כוחות חזקים ובלתי ידועים. היה משהו מפחיד אבל מאוד משחרר, בלהיות פתאום חופשיה מהכוחות האלה. ירדתי שוב אל מנהרות המטרו, באופן פלאי, הייתי רגועה יותר שם מאשר בחוץ. בניגוד מוחלט לנוהגי בעבר, נסעתי הלוך ושוב בקווים השונים, גיליתי את קסם התחנות הישנות, את נפלאות התחנות החדשות, הסתכלתי על הסוגים השונים של האנשים שנסעו בקווים השונים, הצבעים שלהם, השפות והמלבושים. ביליתי מתחת לאדמה את רובו של היום, אכלתי כל מיני דברים שמוכרים במזנונים התת קרקעיים ושמעתי כל מיני סוגים של מוסיקה שמשכו אותי אל מעברים אחרים, לראות כל מיני מופעים. יצאתי אל אור היום שלהפתעתי כבר החל להתמעט. השקיעה בפריז מתחילה מאוחר ונמשכת המון זמן, הלכתי ברחובות הזרים ויחד עם השקיעה האיטית שקע גם ליבי יותר ויותר. הייתי זרה לעיר וגם זרה לעצמי. מי זו ההולכת ברחובות פריז? מה היא מחפשת? מי מחפש אותה? מה יצאה לעשות ואיך היא תשוב?

63.

הלכתי אל הסיין. אורות התחילו להדלק ברחובות. חיפשתי רמז לכיוון. חיפשתי רמז וקיבלתי אותו. מישהו קרא אל אישה שעמדה עם הגב אליו, הוא צעק "סבין". נשענתי על מעקה הגשר הישן והסתכלתי על הנהר, השם צילצל משהו בתוכי. מי זו סבין? נזכרתי. נזכרתי וידעתי שיש לי לאן ללכת. הוצאתי מהתיק הקטן את מפת פריז החדשה שלי. איזה חמודים הצרפתים האלה, בכל מקום נותנים לך מפה של פריז. בבית יש לי כבר שמונה. אחת מכל ביקור שלי בעיר. מצאתי את השכונה ושמחתי שאני יכולה ללכת אליה ברגל. הגעתי אל הבניין וזימזמתי באינטרקום. שתיקה מוזרה והתנשפות כשהזדהתי. "תעלי" את הדלת פתחה לי סבין, הנהגת שלי, היא בכתה ואפילו לא ניסתה להסתיר את זה. נכנסתי והיא אמרה "סליחה, סליחה, אני כל כך מצטערת" חשבתי שהיא מתנצלת על הבכי שלה והרגעתי אותה, אמרתי שעברתי בסביבה וחשבתי לבקר את ידידי החדשים, זה רק הגביר את הבכי שלה ובילבל אותי יותר. מהחדר השני הופיע ז'רום, בעלה ועל זרועותיו מלאכית בלונדינית עם לחיים סמוקות מחום. כשהוא ראה אותי הוא התבלבל לרגע ושכח שאני מדברת צרפתית. הוא שאל את אשתו "מה היא עושה כאן, מה היא יודעת?" ואז התבלבל עוד יותר וגם בלחייו פרחו שני פירחי סומק כמו בלחיי ביתו. "מה שלומה?" שאלתי. הוא אמר שהרבה יותר טוב אבל החום עדיין מופיע כשהערב יורד. סיפרתי לו שאני מכירה את זה מהאחיינים שלי והוא שאל כמה יש לי ועניתי ששלושה וראיתי מזווית העין שסבין הפסיקה לבכות ועכשיו היא סתם בוהה בי במבט של לעזאזל מה היא עושה פה?

64.

שאלתי בקול הכי קליל ונחמד שלי "אז מה יש לארוחת ערב?"

65.

היה לי התיק הקטן שלי, היתה לי שקית מהכולבו עם בגדי סטייסי ג'ונס בתוכה וזהו. סבין נתנה לי טרנינג שלה וגם זוג תחתונים חמודים חדשים, התקלחתי, אכלתי ואז ישבתי איתם בסלון. הקטנה כבר נרדמה והגיע זמן ההסברים. לא היה לי מושג איפה להתחיל. היא התחילה קודם והוא עזר לה כשהיא התחילה שוב להשתנק בבכי. הם סיפרו לי שהם עשו דבר נורא, שהם כל כך מתנצלים, שהם סיכנו את החיים שלי אתמול ומאז הם מטורפים מדאגה ומחרטה, הם לא תארו לעצמם שזה יהיה כל כך נורא. אחרי שהם קיבלו דרך חבר של חבר את הג'וב הזה שהיה רק לקחת אותי משדה התעופה ולהביא אותי לקפה, פנה אליהם במפתיע מישהו אחר והציע להרחיב מעט את הג'וב ולהוסיף לו את התוספת הקטנה של הביקור בשכונת העוני. הוא אמר רק להוריד אותי שם ליד הבלוק ולחכות לי בערך עשר דקות, לא יותר. על זה הוא הבטיח להכפיל את התשלום פי עשר. הם שניהם אקדמאים מובטלים, הדירה אמנם שלהם מירושה אבל הם בקושי מתקיימים וזה לא נראה להם נורא לקחת עוד ג'וב קטן, צדדי. הם ידעו בערך את מי אני אמורה לפגוש בערב בקפה וכשהם חשדו משום מה שמי שמעלה אותי לדירה הוא ישראלי הם הבינו פתאום שהם כנראה מסבכים אותי. כשחזרתי למכונית והם דיברו בצרפתית, הם דיברו כמה דקות בשקט ואני לא הייתי מרוכזת ורק עכשיו נזכרתי שהיו שם מילים כמו ישראלי וערבי ואז הנייד שלה צילצל והיא עברה לדבר עם הסבתא ואז אני קטעתי אותם עם הסחיטה שלי וככה פיספסתי את ההזדמנות לשמוע אותם מדברים בצרפתית דברים יותר משמעותיים והרי גורל עבורי. כשהופעתי פתאום בדלת שלהם הם היו בטוחים שגיליתי ובאתי לעשות להם סצינה או אפילו להרוג אותם, אי אפשר לדעת עם הערבים והישראלים והאמריקאים האלה. יותר מהכל ראיתי שהם באמת מרגישים רע על מה שעשו ואני יותר מהכל סלחנית. אמרתי להם שאני קודם כל סולחת ושנית מתכוונת לנצל את רגשי האשמה שלהם כדי להשתמש בשרותי הארוח שלהם. הדבר הנוסף שלא אמרתי להם זה שבאורח פלאי וסתום אפילו לי בינתים, יכול להיות שהם לא סיכנו את החיים שלי אלא הצילו אותם. את זה שמרתי בינתים לעצמי.

66.

הייתי עייפה מהשיטוטים שלי במנהרות וברחובות, הייתי עייפה מהמחשבות הסיבוביות שלא הביאו אותי לשום מקום, הייתי עייפה ומוצפת געגועים. הייתי מופתעת מהגעגועים האלה, נשוא הגעגועים שלי היה איתן וגיליתי שהוא איתי בכל רגע ורגע למרות שאני לא ממש חושבת עליו. נרדמתי לתוך מנהרות עמוקות של געגועים.

67.

סבין גיהצה, ז'רום יצא לטייל עם הילדה ואני ישבתי ליד המחשב שלהם ושלחתי הודעה אל הכתובת של גדי. בפתק שהוא נתן לי היה כתוב, בכתב הזוויתי וההחלטי שלו: לשעת חירום. היו שם שלושה מספרי טלפון וכתובת אימייל, ניסיתי את כל המספרים וכשלא ענו באף אחד מהם שלחתי לו הודעה. נזכרתי איך בפעם הקודמת שכתבתי לו נעניתי אחרי שתי דקות, ומה עכשיו?

68.

הפעם זה לקח לו כמעט יממה שלמה. היה לי נעים בבית של סבין וז'רום, הילדה שלהם התחילה לשלוח אלי חיוכים מבויישים וגם הסבתא הגיעה לארוחת צהרים, בערב שמרתי על הילדה ודחקתי בהם לצאת לבלות. כל הזמן הזה חיכיתי להודעה מגדי. תהיתי כמה הוא כועס עלי, כמה דברים חשובים הרסתי לו ואולי לעוד אנשים, כמה זמן יעבור עד שאוכל לחזור לארץ?  גדי פתח את ההודעה שלו אלי במילה אהובתי. כמה זמן הוא לא קרא לי ככה? לא חשבתי שהוא בכלל עוד מרגיש ככה. האם אני עדיין יכולה להיקרא ככה? התעכבתי על המילה אהובתי כמו ממאנת לקרוא את ההמשך, ידעתי שההמשך יהיה שונה ורציני, קשה ומפחיד. ידעתי. חשבתי על ההיסטוריה של המילה אהובתי, על כיתה יא', על שנות הצבא, על תקופת ירושלים הקרה והפגישה בשרותים בבצלאל, על הדירה שלנו בתל אביב ועל מאות הימים, אולי אלפים שבהם פקחתי את העינים מול העינים שלו, על הגוף שלו שהכרתי בו כל קימור וקיעור, חשבתי על הניכור שלא ידעתי שקם ביננו עד הרגע שבו הוא ניסה לנשק אותי בפתח הדירה בנחלאות, על המרחק שלא ידעתי שנפער עד לרגע בו סירבתי לנשיקה הזאת. חשבתי על הקלות בה הלכתי למיטה של איתן ואיך אהבתי אותו בקלות הזאת. חשבתי על המילה אהובתי וחשבתי על איתן, היא כבר לא היתה קשורה לגדי, למרות שעדיין הייתי מוכנה ללכת עד סוף העולם ולסכן את החיים שלי בשבילו. וזה באמת מה שהוא המשיך לבקש ממני לעשות בשורות הבאות. הוא אמר שהוא לא מבין איך הבנתי את זה וישמתי את זה מיד, אבל הבריחה שלי היתה הדבר הנכון לעשות. הוא אמר שהוא מבקש שאחכה עוד מעט בבית של האנשים הטובים שמארחים אותי, הוא אמר שאשמור מכל משמר על החבילה עם החותם, הוא אמר שאצלם אותה ואשלח לו צילום. מצלמה שאת קונה במערכה הראשונה, מצלמת במערכה האחרונה חשבתי, צחקתי וישר התחלתי לבכות, איזה מערכה אחרונה? מי קבע, את? גדי אמר שהחבילה שאצלי היא החבילה הנכונה כנראה, אבל אחרי כל ההחלפות והסטיות מהדרך והאנשים שנכנסו ויצאו מהבמה, צריך לבדוק טוב טוב. ראדא נתנה לי חבילה, היא היתה עלי כל הזמן עד שנתתי אותה לערבי שנתן לי אחרת תמורתה. מה זה כל ההחלפות והסטיות האלה שגדי מדבר עליהן? התבלבלתי כבר לגמרי, מה נעלם מעיני? מה כבר הצלחתי לפספס? מה הוא יודע שם שאני לא יודעת כאן? ניסיתי לחשוב על כל החורים השחורים בהשתלשלות העניינים. מתי התיק הקטן שלי לא היה צמוד אלי? כשהייתי בדירה של הישראלים. איך קראו להם? בתוך כל השטף המטופש של העניינים לא שאלתי את עצמי לרגע מה עשיתי שם בדירה. האם נלקחתי לדירה רק כדי לעשן סיגריה ולשתות בירה עם שלושה ישראלים? מה הקטע? בכל אופן, נכנסתי לשירותים אחרי הבירה, כמובן. מגיע לי. כמה שמגיע לי. אם לא הייתי הולכת לשירותים אחרי הבירה הראשונה הם היו יושבים איתי שם ומקשקשים עד שהייתי דופקת ארבע ואז רצה להשתין. היה להם באמת מזל. כשחזרתי מהשרותים בני קם ואמר "טוב, עכשיו את יכולה לחזור לאוטו ולהמשיך בדרך" אז עשיתי מה שהוא אמר. זה כבר היה בשלב שבו עשיתי מה שאמרו לי. שיט. אני כל הזמן עשיתי מה שאמרו לי. בהתחלה זה היה גדי, אחר כך ראדא, בני, הערבי. והנה אני שוב יושבת ומחכה שגדי ימשיך ויגיד לי מה לעשות. האם זה היה ככה כל החיים? כנראה.

69.

האם יכול להיות שהיתה עוד החלפה? עוד סטיה שלא קלטתי? כשיצאתי מהקפה הייתי מבוסמת מעט. הערבי הנעים את זמני בעוד כמה ג'ין וטוניק וכשיצאתי אל המונית שהוא הזמין לי כמעט נכנסתי בטעות אל המונית הלא נכונה. אולי באמת נכנסתי אל המונית הלא נכונה? היה שם בלגן, אני זוכרת, מונית חיכתה ואז באה אחרת ונדחפה לפניה ואז התחיל ויכוח בין הנהגים ואני עמדתי על המדרכה, מתנודדת קלות, מתנמנמת לי בעמידה. בסוף הויכוח נגמר ואני עליתי אל המונית השחורה הגדולה שפתחה לי את דלתה המזמינה בלי לשאול יותר מידי שאלות. אין צורך להוסיף שישנתי כל הדרך אל המלון ושם העיר אותי הנהג, היתה לי הרגשה שהוא הסתובב קצת יותר מידי אבל יחסתי את זה לחמדנות שלו. אולי גם זו היתה עוד החלפה/סטיה? יש עוד? לא מספיק שתים? התנערתי מהמחשבות שלי כשסבין קראה לי למטבח לשתות איתה קפה. אני לא אומרת לא לקפה עם קרואסון, אף פעם.

70.

חיכיתי להוראות של גדי עוד יממה, שילמתי לסבין וז'רום על האירוח שלהם באופן שגרם לה להתחיל לבכות ולו להסמיק. הסברתי להם כמיטב יכולתי בלי לגלות יותר מידי שכנראה שהם הצילו אותי בלי לדעת, שיצא ממה שהם עשו רק טוב ושבמילא יש לי כאן יותר כסף ממה שאי פעם אצטרך ושהם צריכים מאוד. סבין סידרה לי תיק עם מעט בגדים ותחתונים ונפרדנו. החבילה שהיתה בידי היתה מזוייפת לחלוטין, גדי אישר את זה בעקבות התצלום ששלחתי. היתי צריכה להשיג את החבילה האמיתית, היה לי רק קצה של קצה לאחוז בו ולהתחיל למשוך. חזרתי בחזרה. בחזרה למלון שמפתחו ברחתי לפני יומים, חזרתי לנקודת האפס. אל מתחת לו.

71.

הצרפתים מצטיינים גם בקרואסונים וגם בדיסקרטיות שלהם. "כן, מדמואזל, שמרנו את המזוודה שלך כשלא ידענו אם ומתי תחזרי, אנחנו נוהגים לשמור מזוודות במשך שבוע". חייכתי בנימוס וגררתי את חרפתי חזרה לחדר. דווקא אותך ממש לא רציתי לפגוש שוב סיננתי אליה כשנכנסנו יחד לחדר שבו גרנו פעם. לפני. למען האמת מה שנורא התחשק לי לעשות זה לשרוף אותה אבל הבנתי שזה רק דחף ילדותי ונקמני והוא מכוון אל מקומות אחרים, רחוקים מידי ובלתי נגישים. עזבתי אותה לנפשה. עכשיו נשאר לי רק לחכות, לחכות שיבוא מי שיבוא ויטרוף אותי, או שאני אטרוף אותו. למחרת ירדתי אל חדר האוכל והשתהיתי בו ארוכות, אחר כך ישבתי לי בלובי, הסתובבתי בכניסה, אכלתי צהרים במסעדה שבפינה ממול. רציתי להיראות וזה היה סיוט שאי אפשר לתאר. זה עבד. כשחזרתי מארוחת צהרים, התקרבו אלי שני בחורים גדולים ותלשו אותי מהמידרכה. הפעם הם לא היו ביישנים, לא דיסקרטים וגם ממש לא עדינים. במהלך המסע המוטרף שלי קרו לי הרבה דברים מוזרים, הרבה דברים מפחידים מאוד, אבל זאת היתה הפעם הראשונה שחוויתי אלימות. זה היה רע, רע מאוד. ניסיתי לצעוק אבל אחד הגורילות שם את היד הגדולה שלו על הפה שלי. הכל קרה מהר מאוד. מכונית גדולה בעלת חלונות כהים עצרה לידנו, עוד הספקתי לשמוע אישה צועקת ברחוב ונדחפתי לתוך המכונית. הם ישבו משני צדדי ותוך שניות נבלענו בתנועה והתרחקנו משם במהירות. התיק הקטן שלי היה ביד של הבחור שישב לימיני וזה שישב לשמאלי סימן לי את התנועה האיומה הזאת עם האצבע על הפה שאומרת תשתקי או שמשהו רע יקרה לך. לא שתקתי וחטפתי סטירה. לא שתקתי וחטפתי עוד סטירה. שתקתי.

72.

יש סרטים שאני אף פעם לא הולכת אליהם, ראיתי כמה כשהייתי צעירה והספיק לי. אני לא רוצה לראות סרטים אלימים אבל אני זוכרת את הסצינות האלה טוב. אני יושבת אל שולחן והידים שלי קשורות מאחורי הגב. על השולחן מפוזרת תכולת התיק הקטן שלי. מהעבר השני של השולחן יושב איש לא נחמד. הוא דווקא מנסה להיות נחמד אבל הוא מפחיד מידי ואני מבינה את הכוונות שלו יותר מידי טוב בשביל להאמין לו. "איפה החבילה?" הוא שואל באנגלית מצויינת ללא שום מבטא. "זאת החבילה שקיבלתי" אני עונה ויודעת שתשובה הזאת לא תספיק. "זאת לא החבילה המקורית" הוא אומר. "אז מה אני יכולה לעשות?" אני אומרת למרות שאני חוששת שזה יעלה לי בעוד סטירה. הפסקתי כבר לספור אותן.

73.

הוא מפתיע אותי באגרוף. זה האגרוף הראשון שקיבלתי בחיים והוא מביא אותי מיד למצב של עילפון. הוא שופך לי כוס מים על הפנים ואומר "אני מצטער מאוד" ואז מפיל אותי מהכיסא. אני שוכבת על הריצפה ורוצה למות.

74.

למה חשבתי שככה אגיע לחבילה המקורית? אה, כן, גדי אמר לי.

75.

קשרו לי את העינים והביאו אותי לחדר חשוף שרק שולחן ושני כיסאות עמדו בו. עברתי משהו שיש לו רק שם אחד: עינויים. אולי לא קשים במיוחד אבל קשים מאוד בשבילי. סיפרתי לו את כל השתלשלות העניינים ובסוף אני חושבת שהוא האמין לי. הוא השאיר אותי לבד בדירה שהיו בה החדר שבו נחקרתי, חדר נוסף ובו מיטה מוצעת לשינה ועוד המון חדרים ריקים. ניסיתי לישון. אני לא יודעת כמה זמן עבר אבל פתאום הזדקפתי במיטה והחלטתי שנמאס לי ואני חייבת לצאת משם. התחלתי לחפש דרך לעשות את זה. החלונות היו נעולים ולא ידעתי באיזה קומה אני. היה רעש של תנועה ותיארתי לעצמי שאנחנו ליד רחוב ראשי.  התחלתי להסתובב בדירה הריקה. הצמדתי את האוזן לקירות מנסה לשמוע איזה קול מדירות אחרות. הגעתי למטבח גדול וריק. זאת היתה דירה מאוד ישנה ובפינת המטבח גיליתי משהו מעניין. מעלית שירות קטנטנה. מין מתקן ארכאי שהחלטתי לשלח את עצמי בעזרתו לחופשי. על השולחן בחדר החקירות התגוללו עדיין החפצים שלי וגם התיק היה שם. אספתי את הכל. כלום לא היה חסר. לתדהמתי גם האקדח היה שם. למה הם חושבים שאני כל כך חלשה או מטומטמת לא הבנתי וגם לא היה לי זמן לחשוב על זה יותר מידי. כיווצתי את עצמי לכדי נקודה קטנטנה בחלל מעלית השירות ולחצתי על הכפתור שבקיר. היא חרקה מעט אבל התחילה לרדת למטה. בקומה שמתחת היתה מסעדה נטושה. שמעתי ציוצים של עכברים, דרכתי בחושך על זכוכיות שבורות, כאבו לי הפנים שהיו כמו עיסת נייר דביקה, אבל אני הלכתי אל האור. הדלת של המסעדה היתה מזכוכית. יש לך רק ניסיון אחד אמרתי לעצמי והרמתי כיסא. זרקתי אותו על דלת הזכוכית. זאת אני, אמרתי לעצמי, זאת אני שעושה את כל הדברים האלה, זאת אני שבורחת דרך דלת זכוכית. הדלת התנפצה בצליל מתוק ואויר חדש מילא את הריאות הכואבות שלי. רצתי החוצה והשתדלתי להצמד לצללים. הייתי ברחוב ראשי אבל כנראה בצד הלא מוצלח של העיר. בצד של פריז שלא מטיילים בו, מכוניות עברו ברחוב אבל אנשים לא הלכו בו. רצתי חסרת נשימה לחלוטין.  בפינת הרחוב ראיתי את המכונית הגדולה שבה נחטפתי מגיעה ועומדת. התחבאתי בחושך וצפיתי בשובים שלי יורדים ממנה. הנהג נשאר בפנים, המנוע דלק. חיכיתי ונשמתי נשימות קטנות, הצלעות כל כך כאבו לי. הנהג הדליק סיגריה, קינאתי בו נורא, רציתי לעשן גם אני ואז ראיתי דבר שהעלה חיוך על שפתי הפצועות. הוא יצא מהאוטו ניגש לכניסה של בניין נטוש ועמד להשתין. מישהי שהיא בטח לא אני אבל היא אחת שחטפו אותה ועינו אותה וברחה דרך מעלית שירות ויצאה דרך חלון זכוכית. אותה אחת נתנה את הזינוק של החיים שלה ונכנסה לאוטו. יש לך רק ניסיון אחד אמרתי לעצמי נתתי גז ונסעתי משם. הייתי נותנת כל כך הרבה כדי לראות את הפרצוף של הנהג אבל לא היה לי אומץ להסתכל. פשוט נסעתי. זה היה בדיוק סוג הרכב ששכרתי בארץ, טנק הדלק היה מלא, הייתי צריכה רק לעשות עצירה של שניות כדי לקרב את הכיסא אל ההגה ואז לא הפסקתי לנהוג עד שהתרוקן לרבע. נסעתי ושרתי לעצמי "היא גדולה היא גדולה היא גדולה" הגעתי לפאתי פריז, יצאתי לפרוורים, עברתי והגעתי לעיירה קטנה ושם מצאתי מלון שבו פקיד הקבלה הדיסקרטי אמנם הסתכל על החבלות שלי אבל לא אמר כלום. רק נתן לי את המפתח בשתיקה. כמעט ולא ישנתי באותו לילה, רק שתיתי מים ואכלתי שוקולד שהוצאתי מאיזה אוטומט. חיכיתי שיעלה האור כדי שאוכל לסרוק את המכונית מתא הכפפות ועד הגלגלים. כשעשיתי את זה הסתכלתי על הפנים שלי במראת הנהג ושרקתי שריקת התפעלות. אוהו סטייסי, לאן התגלגלת. בתום החיפוש שמתי את כל מה שמצאתי בשקית ניילון וחזרתי לחדר. עשיתי את פריסת המיטה שלי. היה לי הרבה מזל. אני לא בטוחה שזה הגיע לי לאור הטימטום שלי אבל היה לי הרבה מזל.

76.

חבילת המסמכים או התמונות או הכסף. החבילה. היא לא העניין, התחלתי להבין. לא בשביל זה אני כאן. יש יותר מידי אנשים או גופים או אני לא יודעת מי, שמעוניינים במשהו. אני כנראה מעוניינת במשהו לגמרי אחר. במכונית שגנבתי היו כמה דברים שהובילו לכמה דברים אבל לא רציתי לתעות בדרך שאין לי בה מושג, הייתי חייבת קצה, זנב של משהו.

77.

בלילה האחרון שלי במלון, לפני שנחטפתי, עשיתי את מה שהבטחתי לעצמי שלא אעשה, התקשרתי אל איתן, זה היה קרוב לחצות אבל הוא לא היה בבית. ההודעה המוקלטת שלו היתה בקולו, הוא אמר "אני כנראה לא יכול לענות עכשיו אז תשאירו הודעה. אם זו את מיכל, אני אוהב ומתגעגע, אם זה מישהו אחר לא נורא אם שמעת את זה". יותר מכל דבר אחר, ההודעה הזאת נתנה לי כוח ושמרה עלי בתלאות היום שלמחרת. עכשיו שכבתי במיטה וליטפתי את החתול המגולף שגנבתי ממנו וחשבתי עליו ועל החתולה שלי. כשיצאתי הוא הבטיח לבוא אליה כל יום, להאכיל אותה וללטף אותה. אני הייתי לבד בפריז אבל לפחות לה היה אותו. הייתי כבר בלילה השישי שלי בחו"ל, שבוע עבר מאז התהפך לי העולם, עם כל יום שעבר נהייתי יותר משוגעת, יותר נועזת, יותר אמיצה מוכה וחבולה. יותר חיה. הכי אהבתי את העובדה שאני יכולה להגיד לעצמי "אל תחשבי על זה עכשיו, אל תתעסקי עם זה" ואני יכולה באמת לעשות את זה. לדחות את המחשבות, להרחיק את הרגשות, לעשות מה שצריך ותו לאו. זה היה צד שלי שלא הכרתי ושמחתי לגלות. אם יש מי שזוכר עכשיו את הפערים שדיברתי עליהם בהתחלה, אז אני חייבת להגיד שהם קטנו, לפחות בכל מה שקשור בי. כשיש מי להתגעגע אליו, שום דבר לא יכול להיות כל כך גרוע. אפילו זה, מה שקורה לי עכשיו, חשבתי.

78.

הפעם חתמתי את ההודעה שלי לגדי במילים "אני כבר לא אהובתך" ושמעתי את הצליל של תריס הברזל הכבד שנסגר לו בעינים כשהוא קרא אותן. לא היה איכפת לי, זה היה חייב להיאמר. בהודעה הראשונה ששלחתי לו מבית קפה אינטרנט שמצאתי בעיירה הקטנה שהגעתי אליה בצהרים, סיפרתי בערך איך התגלגלו העניינים ושאלתי מה עכשיו. בתשובה שלו שהתחילה שוב ב"אהובתי" לא קיבלתי ממש כיוון אלא יותר חיזוקים ותמיכה. בשניה, אחרי שביקשתי את הבקשה הנ"ל היה טון יותר ענייני, עדיין בלי כיוון של ממש, הוא שוב ביקש ממני לחכות. ונמאס לי מההתמרחות הזאת. הרגשתי מטונפת בכל הטינופת של העולם, הרגשתי עזובה לגמרי. מה אני עושה כאן ולמה זה מגיע לי? אם אתה רוצה שאני אעשה משהו אז תגיד כבר ודי. תגיד. תגיד. תגיד לי מה לעשות. הוא לא אמר. במכונית שגנבתי היתה מפה ועליה היה מסומן כפר שנמצא בערך מאה חמישים קילומטר מאיפה שהייתי. הוא לא ממש היה מסומן אבל המפה היתה מקופלת ככה שהוא היה במרכז. החלטתי שאם גדי לא עונה לי תוך שעה אני יוצאת לשם. למה? ככה. כי נמאס לי. אחרי חמישים דקות קיבלתי תשובה שעצרה לי את הנשימה. היה כתוב בה השם של הכפר הזה. נסעתי. צרפת כל כך יפה, עברתי כרמים ועמקים, עיירות עם כנסיות גותיות, נסעתי מהר אבל לא מהר מידי, היופי האט אותי ומילא אותי ונתן בי כוחות. אני אצטרך להיות זהירה מאוד, להתקרב מבלי להתגלות, להסתתר ולתחבל. באופן משונה זה ריגש אותי. בעיירה גדולה יחסית מצאתי סוכנות להשכרת רכב ועברתי למשהו קטן קומפקטי שאינו בולט בשטח ויחד עם זה לא פחות מהיר חדש ומשוכלל. נכנסתי למספרה, הסתפרתי קצוץ וצבעתי את השיער, כמו בימי בצלאל שלי, קוצים שחורים. קניתי מכנסים חולצה ז'קט ונעלים, הכל בשחור. גם משקפי שמש ואפילו שפתון חדש, כהה ואמיץ. כשהגעתי אל הכפר היתה כבר שעת דימדומים והייתי בתוך גלויית תיירים מושלמת. אם נגזר עלי למות כנראה שלא אוכל למצוא מקום יפה יותר לעשות את זה. מצאתי חדר להשכרה בביקתה ציורית שתרנגולות ניקרו וחזרזירים התרוצצו בחצר שלה. יפה מאוד אבל גם מנותק מאוד חשבתי, איפה אמצא כאן קפה אינטרנט? נכנסתי לאכול ארוחת ערב אצל בעלי הביקתה, זוג מבוגר וידידותי. מהמסך של המחשב שלהם בסלון ראיתי את פרצופו המוכר של ידידנו גוגל. חזרה לציוויליזציה. אחרי הארוחה שלחתי לגדי הודעה, צרפתי אליה תמונה שלי במראה החדש, ידעתי שזה יצחיק אותו וחוץ מזה זה היה מין קונטרה על המראה החדש שלו. הוא שוב היה ענייני, כמעט לקוני בתשובתו, התריס הכבד עדיין מורד. בסדר. האישה החדשה, לובשת השחורים, לא התרגשה מזה. המיטה בביקתה היתה רחבה ורכה, נוצות אווזים צרפתיים עטפו אותי וחיבקו אותי ונשאו אותי אל חלומות ששררה בהם ערבוביה של עינויים קשים ונשיקות רכות, גם בחלומות עזר לי איתן לשאת את הקיום הקשה שנקלעתי אליו. בבוקר ראיתי במקלחת שהכתמים האדומים על הגוף שלי הפכו כחולים.

79.

"גם אני אוהבת אותך, תנשק את החתולה בבקשה" זאת היתה ההודעה שהשארתי לאיתן בלילה לפני שנחטפתי. הדבר היחיד אצלי שלא נפגע ולא נחבל בעינויים, היה העובדה החדשה הזאת.

80.

למארחי הצרפתים הנחמדים סיפרתי בצרפתית מגומגמת, שאני מאמריקה, בירח דבש ושהבעל הטרי שלי התעכב בפריז ויבוא בעוד יומים, עטיתי עלי את הופעת התיירת האולטימטיבית: מצלמה, לונלי פלנט ובקבוק מים מינרלים ויצאתי לשוטט בכפר. זה היה כפר ממש ממש קטן, ואסור היה לי לבלוט בשום אופן. ישבתי בקפה הקטן במרכז הכפר ושתיתי קפה. חיכיתי שמשהו יקרה ולא חיכיתי הרבה זמן. מכונית גדולה עם חלונות כהים עצרה ושני בחורים ירדו ממנה, הם התיישבו ממש לידי. זה לא סתם ביטוי, כמעט נחנקתי מהקפה, הם דיברו עברית.

81.

יש בחור אחד, וקוראים לו ארז, והוא נחטף, לא ידוע על ידי מי. הוא מוחזק, לא ידוע על ידי מי. הוא דיבר עם מי שלא היה צריך על דברים שלא היה צריך. גדי ניסה לחלץ אותו כבר לפני חצי שנה כמעט ולא הצליח. אני כנראה קרובה אליו. אז מה?

82.

יש סוג מסויים של בחורים שאני ממש לא סובלת. הם עושים לי צמרמורת ובחילה. פגשתי אותם הרבה בצבא ואחר כך באוניברסיטה כשלמדתי לתואר שני, הם מין גברים ישראליים טיפוסיים, פשיסטים, כוחניים, אדנותיים ובדרך כלל, בעצם לא, הם תמיד גם שוביניסטים איומים. השנים האלה שישבו לידי בקפה היו כאלה. פחדתי מהם יותר מכל מי שפגשתי עד עכשיו במסע שלי. שמעתי אותם מדברים והלב שלי שקע ושקע. אחד מהם ליכסן אלי מבט ואמר לשני בלי לנסות אפילו לדבר בשקט "קלוט את זאתי, איזה כוסית אמריקאית" השני הסתובב בלי לנסות אפילו להסתיר את זה ותקע בי את עיניו. יחד עם הגועל היתה לי גם הקלה, התחפושת שלי עבדה באופן מושלם. התעמקתי בלונלי פלנט שלי ובקפה שלי. השיחה שלהם המשיכה בניתוח מעמיק של כל שאר הנקבות בקפה, ואז עברה לדיון בכמה זמן נשאר לכל אחד מהם כאן ב"חור המסריח הזה" ככה הם קראו לכפר המתוק. זה שנתן לי את התואר המחמיא ההוא, אמר שיש לו עוד יומים עד שיבואו להחליף אותו והשני נאנח בקנאה, הוא נידון לעוד שבוע. ומה איתי? חשבתי, הקפה לפחות טעים. הזמנתי עוד אחד, מדגישה את המבטא האמריקאי שלי בקול רם. גם למלצר נידבתי את סיפור ירח הדבש שלי, הוא איחל לי מזל טוב ושני הישראליים איחלו לי כמה גסויות משלהם, בקולי קולות. כשהם נסעו משם סופסוף קמתי ונסעתי אחריהם. רחוק רחוק מאחריהם. הם נסעו קילומטר אחד בערך מחוץ לכפר ואז ירדו לדרך עפר, עשיתי פרסה ונסעתי בחזרה לכפר. כל שעות אחר הצהרים היו לפני ולא היה לי מה לעשות, רציתי לטייל קצת אבל פחדתי, נכנסתי לחנות של חומרי בניין וקניתי כמה דברים. בשוק הקטן קניתי לי גבינה ובאגט, זיתים וצנוניות, וגם זר פרחים ומפה רקומה. חזרתי לביקתה ועשיתי לי בית. פרשתי את המפה על השולחן, שמתי את הפרחים באגרטל קטן שמצאתי בארון, אכלתי את האוכל הטעים והתפללתי. מאז גיל שתים עשרה לא התפללתי וזה היה קצת משונה אבל היה לי דחף להתפלל והמצאתי לי תפילה משלי, כללתי בתפילה חוץ ממני גם את החתולה שלי, את החברות שלי, את איתן, את גדי ואת ארז. נזכרתי בהורים שלי והתפללתי גם בשבילם. לפני הנסיעה שלי התלבטתי איך לספר להם ומה. בסוף אמרתי שאני נוסעת לחברה שלי רומית לשבוע בפראג. כבר עבר יותר משבוע, הם מתחילים כבר לדאוג, אני בטוחה. ישנתי כמה שעות והתעוררתי לעת ערב. לא היתה שום הודעה מגדי והזוג החביב שאל מה שלום בעלי בפריז. נדחפתי לעשות מין שטות כזאת שאני מסמיקה רק מלספר אותה. הראתי להם את התמונה.

83.

בבוקר שבו איתן ואני התעוררנו ביחד, הוצאתי את המצלמה החדשה שלי, שמתי אותה על השידה שליד המיטה והפעלתי את האוטומט. צילמתי את שנינו מתנשקים במיטה.

84.

ג'ריקן מפלסטיק, צינורית דקה וכמה סמרטוטים מבד. זה מה שקניתי בחנות לחומרי בניין. היתה לי תוכנית עוד לפני שהבנתי מה אני צריכה לעשות. כוסית אמריקאית, אין מה לדבר.

85.

יצאתי אל האויר הצונן הכפרי. נסעתי אל מחוץ לכפר ומלאתי דלק במכונית. הגעתי אל שביל העפר אליו ירדה המכונית שעקבתי אחריה. הבטן שלי התהפכה, הלב שלי צרח, הגרון שלי התייבש, חזרתי בחזרה. לא הייתי מסוגלת להמשיך וגם לא הייתי בטוחה שזה הדבר הנכון לעשות. רבע שעה אחר כך קרא לי אלבר, בעל הצימר שלי, היתה לי הודעה מבעלי החמוד. הוא הורה לי לנסוע אל המקום שלא העזתי לנסוע אליו. "תעשי מה שצריך לעשות" זה כל מה שהוא אמר. גם כן בעל. חזרתי לביקתה ועשיתי את הדבר היחיד שיכולתי לעשות. שתיתי בלגימה אחת את כל המיני-בר. נזכרתי איך גדי תמיד היה צוחק בחופשות שלנו על התאווה המשונה שלי לבקבוקים הקטנטנים והיקרים רצח. הייתי צריכה עכשיו בערך חמישה כדי שתגיע השלווה שמגיעה בדרך כלל אחרי אחד. עם ביטחון עצמי של שיכורים נכנסתי למכונית ונסעתי. כשעברתי את הבית האחרון של הכפר עצרתי בצד והקאתי את כל חמשת בקבוקי הוויסקי עד האחרון. שתיתי קצת מים, שטפתי את הפנים ואז עשיתי את הדבר הכי תמוה עד כה. מרחתי מהשפתון החדש על השפתים החרבות שלי. ירדתי אל שביל העפר ונסעתי לאט מאוד ובאורות כבויים. השביל היה ארוך, אוי כמה ארוך הוא היה, נדמה היה לי שיצאתי בבוקר ואני נוסעת כבר שעות, ימים, שנים. ראיתי אור מרחוק ועצרתי. ירדתי לשולי השביל והחלקתי בניוטרל אל תוך החורשה. העמסתי על הגב את התרמיל עם כל מה שחשבתי שיעזור לי והלכתי אל מותי. ליד הבית הקטן חנו שתי מכוניות. אחת הכרתי והשניה נראתה בדיוק אותו דבר. ליד הדלת ישב מישהו על כיסא ועישן. שוב החשק הזה לסיגריה, תמיד ברגע הכי לא מתאים. על החזה שלו היה מוצלב איזשהו נשק קטן ומתוחכם, הייתי די רחוקה, נחבאת בין השיחים, הייתי בטוחה שהוא שומע את המיצמוץ של העינים שלי.

86.

כשהייתי ילדה הלכתי כמו כולם לתנועת נוער. היינו יוצאים לפעולות בפרדס, זוחלים בבוץ, חוטפים דגלים של קבוצות אחרות, מכרסמים בוטנים שחפרנו מאדמת החמרה הריחנית, לוחשים בחושך ומצחקקים כדי להבריח את הפחד. שכבתי עכשיו על האדמה הזרה והיתה לה את אותה איכות מנחמת כמו לחמרה של הילדות. קטפתי גבעול עשב ומצצתי אותו. מצאתי אבן קטנה וליטפתי אותה, התהפכתי על הגב והסתכלתי על הכוכבים. אלה אותם הכוכבים, אמרתי לעצמי. נרדמתי. התעוררתי לקול מכונית. היא עברה כל כך קרוב אלי שחשבתי שתדרוס אותי אבל היא המשיכה ונעלמה מעבר לעיקול. עכשיו חנתה ליד הבית רק מכונית אחת. כמה אנשים יש שם עכשיו. מי הם. מה יש לי לחפש כאן. למה כבר לא רואים אף כוכב? הכיסא ליד הדלת היה ריק. אולי אין יותר על מי לשמור? אולי לקחו אותו במכונית שנסעה? אולי החמצתי את ההזדמנות היחידה, האחרונה, הסופית?

87.

פעם ראיתי באיזה סרט בחורה מנקבת גלגלים של מכונית בעזרת מספרים. שלא יעבדו עליכם. אי אפשר לעשות את זה. קשה מידי. מזל שהיתה לי סכין. אופינל, זאת מין סכין צרפתית כזאת, מתקפלת, משהו חמוד שבדרך כלל הצרפתים פורסים איתה גבינה ומקלפים אגס בארוחת צהרים.

88.

הקפתי את הבית הקטן ממש מרחוק, התקרבתי אליו רק כשהייתי ממש מאחוריו. כל החלונות היו מוגפים, אף אור לא הסתנן, באותה מידה הבית היה יכול להיות נטוש, אולי הוא נטוש? התקרבתי אל הבית ושמעתי קולות מבפנים. שני העדינים מבית הקפה היו שם. או שנים בדיוק כמוהם, מה זה חשוב. השיחות האלה שנשמעות בדיוק אותו דבר, הטונים, הגעיות והצחוק האווילי. מסביב לבית היו עצים גדולים, ערמונים אני חושבת, מידי פעם שמעתי פיצוח מתחת לרגלים שלי, העצבים שלי הגיעו לדרגת מתיחה כזאת. כזאת. החלטתי לא לזוז אלא אם אהיה ממש חייבת. שמעתי את אחד הבהמות שואל "אתה רוצה לצאת לעשן?" והתשובה היתה מאוד שקטה. קול חדש שלא שמעתי קודם. "כן" היו רעשים של מנעולים וכיסאות מוזזים וניצלתי את הרעש כדי לרוץ ולחזור אל מקום המסתור הקודם שלי. צנחתי על האדמה בלי נשימה ואז ראיתי את הדלת נפתחת. הבחור עם הנשק יצא ולפניו יצא בחור אחר. היה לו שיער מאוד ארוך והוא היה מאוד רזה, הוא לקח את הסיגריה מהשומר והשומר הדליק לו אותה. גם אני, גם אני רוצה. השומר הדליק סיגריה גם לעצמו והם עישנו בשתיקה. הוצאתי מהתרמיל את המצלמה שלי, היה לה יופי של זום. ראיתי את הפנים של הבחור הרזה, ראיתי את העינים השקועות שלו ואת העווית הקטנה של הלסת שלו והיה לי ברור שזה ארז. מה הקטע? למה הם מחזיקים אותו כאן? ולמה זה משנה לי? אני קיבלתי הוראה מפורשת לעזור לו לברוח. ההודעה האחרונה של גדי היתה הדבר הכי ברור ומפורש שנאמר לי בכל המסע הזה ואני לא מתכוונת עכשיו לסגת. איזה שטויות, מי המציא את הרגע הזה, איזה מוח חולני העלה בדעתו את רעיון העיוועים הזה? אני. נכון.

89.

"עוד יומיים אני מעביר אותך מפה וחוזר לארץ" אמר השומר לשבוי שלו. "סחתין. מה אתה הולך לעשות?" שאל השבוי. "אני חוזר להשלים את התואר, יש לי עוד שנה". "מה אתה לומד?" "יחסים בינלאומיים" "וואלה" "וואלה". הייתי צריכה לנשום עמוק ולעצום את העיניים בכוח כדי לא לפרוץ בצחוק, תתאפקי מפגרת, זה לא כל כך מצחיק. זה כן, זה כן. "לאן מעבירים אותי?" "אנא עארף?" "אתה יודע שאני כבר חצי שנה כמעט ככה, כל כמה שבועות מעבירים אותי, לא יודע איפה אני, לא יודע מתי אני חוזר?" "טוב, מה אני יכול לעשות?" "תביא עוד סיגריה" "קח כפרה, קח". פתאום השומר הזדקף והסתכל ישר לכיוון שלי. אולי זזתי ואלי היה ניצנוץ מהמצלמה, בכל אופן זה היה שבריר שניה שחשבתי שהתגלתי אבל השבוי חזר לדבר, כאילו הריח את הריח של הגאולה ודאג שלא תיעלם. אולי סתם דימיינתי הכל. "מתי הם חוזרים?" הוא שאל, כאילו דיבר אל אוזני שלי. "מחר בבוקר, קר לי, יללה נכנסים" "עוד אחת, בבקשה" "טוב". את הסיגריה השלישית עישן השבוי לבד, השומר הוציא טלפון נייד ודיבר עם איזה בחורה, בארץ כנראה. היה כל כך שקוף שהוא מנסה להרשים את השבוי, הנימה האינטימית המוגזמת, הרמזים המיניים הכל כך מעודנים, אוי כמה שאני מתה על השיחות האלה, המיצוי האולטימטיבי של שיא המצ'ואיזם. כשהשבוי כיבה את הסיגריה הוא קם. ראיתי שאין עליו שום אזיקים ופתאום חמלתי עליו כל כך. הוא היה חלש אפילו מכדי לחשוב על בריחה כל שכן לבצע אחת. הוא נראה לי כמו הייאוש עלי אדמות. נמלאתי כוח ושימחה מוזרה. הדלת נסגרה. היה כמעט חצות, הכנסתי את היד לכיס והרגשתי את החתול המגולף הקטן שלי. לילה טוב חתולי.

90.

כשישבנו כבר במכונית שאלתי אותו אם יש לו סיגריה והוא צחק. "לקחתי את הקופסה לפני שיצאתי" "תדליק לי בבקשה" "אבל אין לי גפרורים" "בשביל זה יש באוטו מצית. אידיוט".

91.

שרפתי את הבית, מה כבר יכולתי לעשות? זה באמת היה בית חמוד אבל לא היתה לי ברירה, שרפתי אותו כי זה היה הדבר הנכון לעשות. כנראה ששומר אחד ישן וזה שהיה ער צעק "שריפה" זה שיצא ראשון חטף מכה חזקה בראש, הכי חזקה שיכולתי. עם צינור ברזל שמצאתי זרוק ליד הבית. הוא עף קדימה נפל במדרגה שבכניסה והשתטח על הפנים. הוא נאנק וזה שיצא אחריו כבר היה מוכן. הוא כיוון אלי את הנשק שלו אבל אז הוא עף קדימה. ארז כנראה אסף את כל פרורי הכוח שעוד נשארו לו ודחף אותו. האצבע שלו היתה על ההדק ונפלט לו צרור. הקליעים פגעו באדמה וניתזו הלאה, משהו פגע לי ברגל ונפלתי. היד שלי התהדקה סביב מה שהיא החזיקה אבל לא היה לה מושג מה לעשות איתו. השומר עם הנשק התיישב וקילל. הוא התלבט לשבריר שניה אם לירות אלי או אל ארז. זה היה הימור. אני הייתי מקופלת על השביל ממש מולו אבל ארז היה מאחוריו. הוא הימר לא נכון, הוא הסתובב אל ארז אבל אז היד שלי פתאום ידעה בדיוק מה לעשות. יריתי. חשבתי שלא הצלחתי כי לא היה שום צליל אבל הוא נפל על הפנים, הוא נפצע בצוואר ושכב שם מייבב. ירד לי דם מהרגל והיד עם האקדח רעדה לי נורא, ארז צעק פתאום "תיזהרי" והרגשתי מכה איומה בגב. נפלתי והאקדח עף לי מהיד. ארז זינק וחטף אותו אבל השומר שבעט לי בגב זינק ובעט לו ביד. האקדח התעופף שוב באויר. זחלתי כמו נמלה חיגרת ותפסתי לו ברגל, הוא התנדנד ושוב בעט. החזקתי לו את הרגל והתחלתי לצחוק ולהתחנן "לא, אל תלך, בבקשה, אל תלך" הוא נפל, אולי מהלפיתה ואולי מההלם של השטויות שדיברתי. ארז כבר החזיק את האקדח ואמר בשקט "אני לא רוצה לירות בך אלי, אל תכריח אותי לירות בך" אלי הרים את הידים וישב בשקט. ארז הורה לו לקום. הבית כבר בער לגמרי, עשן סמיך התחיל לעטוף אותנו והיינו חייבים להסתלק. היתה לי בתרמיל ערכת עזרה ראשונה, נתתי אותה לאלי ואמרתי לו "תטפל בו, תחסום לו את העורק שלא יאבד דם" התרחקנו משם בהליכה לאחור, ממש רצנו לאחור, ככל שהרגל הפצועה שלי איפשרה. במכונית היה תיק של עזרה ראשונה אבל טיפלתי ברגל רק כשהיינו בערך שלושים קילומטר ושלוש סיגריות משם.

92.

כשהיינו כבר בערך שמונים קילומטר מהבית הבוער, מהכפר, מהשומרים המסכנים, ארז התעורר פתאום, אחרי שישן שינה עמוקה. "לא ישנתי כבר חצי שנה" הוא אמר, ונרדם לעוד שמונים קילומטר. ראיתי את ההילה המופלאה של פריז מרחוק והתחלתי שוב לנשום. מגדל איפל אותת לי כמו מגדלור, הרגל כאבה לי מאוד אבל זה כבר לא היה חשוב. בעוד עשרים וארבע שעות מקסימום, אני בבית. החלטתי לפנק את ארז ושכרתי לנו חדר במלון הכי מפואר שמצאתי, חדר עם מיני-בר כלבבי וחיבור אינטרנט. הזמנתי לנו ארוחה טובה לחדר וראיתי בצער איך הוא נחנק ולא ממש מצליח לאכול. לי לעומת זאת היה תיאבון בשביל שנינו. כשארז יצא מהאמבטיה הוא נראה עדיין כמו רוח רפאים ברזונו, אבל רוח וורדרדה. ישבנו שנינו בחלוקי המגבת הלבנים האלה של מלונות ושתקנו. לא ידענו מה להגיד אחד לשני. לא הכרנו אחד את השני. מה אומרים למי שהציל אותך? מה אומרים למי שהצלת? שתינו וויסקי מבקבוקים קטנטנים, עישנו עוד סיגריה ועוד אחת ובסוף אמרתי לו "יללה, לך לישון כבר" ונכנסתי לאינטרנט. הבוקר כבר כמעט עלה, הייתי סחוטה אבל היה עוד משהו חשוב לעשות.

93.

כשהתעוררתי השעה היתה כבר תשע, שמעתי ששואבים אבק בחדר הסמוך, על השידה ליד המיטה שלי היה פתק. ארז כתב שהוא יוצא לשאוף אוויר, שלא אדאג. לא היתה לי ממש סיבה לדאוג אבל לא נרגעתי עד שהוא חזר, בערך חצי שעה אחר כך. הרגשתי כאילו יש לי בידים אוצר שברירי שאני צריכה לדאוג לו ולהעביר ליעדו. הוא נראה כל כך אחר כשחזר. העיניים שלו היו מוארות, הוא חזר לחיים. בבת אחת. "אני מת מרעב" הוא אמר ואני עלצתי. אני כידוע מתה על ארוחת בוקר צרפתית.

94.

אני גם אוהבת, וזה, אני יודעת, קצת מוזר, אוכל של מטוסים. כשישבנו במטוס ארז אמר על כל דבר איכסה ואני טרפתי את הפיתה הספוגית, החומוס התעשייתי וקינחתי במוס הדביק. אח. פתאום ארז הסתובב אלי ונתן לי נשיקה על הלחי. כבר הבחנתי מוקדם מאוד בהיכרות שלנו, שהוא נורא ביישן ועצור וידעתי כמה הנשיקה הזאת יקרת ערך. חייכתי אליו והעיניים שלי התמלאו דמעות. גם שלו.

95.

לפני כמה שנים הכרתי באחת מארוחות הערב הנהדרות של חברה שלי גילת, את הקונסול של ישראל באחת מנסיכויות המפרץ, בחור מקסים ששיעשע אותנו בסיפורים מעולם מוזר והזוי של מיליונרים סעודיים ונשותיהם. כשחיפשתי באינטרנט נפש שאליה אוכל לפנות בשגרירות הישראלית בפריז, גיליתי שהבחור התקדם מאז אותה ארוחת ערב. קיוויתי שגם הוא אולי יזכור אותי. התקשרתי לשגרירות וביקשתי אותו באנגלית. הוא לא זכר אז הזכרתי לו. ביקשתי להפגש איתו הוא אמר שהוא נורא עסוק היום ורק בערב יוכל להפגש. מי אני שאוותר על עוד יום בפריז? אמנם הבטחתי לעצמי שבעוד מקסימום עשרים וארבע שעות אני בבית אבל מה זה כבר עוד כמה? לקחתי את ארז לטיול בפריז. השווצתי בידע שלי, בצרפתית שלי וגם בשמחת המטרו החדשה שלי. אפילו ביזבזתי מהכסף בשקיק ההודי, קניתי מתנות לכולם. ארז הסכים רק לקניה אחת בשבילו: סכין אופינל שהוא נדלק עליה אחרי שסיפרתי לו איך היא ניקבה יפה את הגלגלים של המכונית. בערב נסענו לבית של הקונסול הישראלי בפריז. הוא אירח כמה אינטלקטואלים צרפתיים לארוחת ערב ואנחנו ישבנו שם ושתינו שמפניה ואכלנו פטיפורים חמודים קטנים ואף אחד לא ראה עלינו שאנחנו סטייסי ג'ונס וחטוף שנימלט. אחרי שעה של תרבותיות מתפרצת גררתי את הנספח לחדר צדדי וסיפרתי לו את כל הסיפור במשפט אחד ארוך שהשאיר אותי בלי נשימה ואותו גם. ראיתי שהוא לא מאמין לאף מילה אבל לא היה לי אכפת. כל מה שרציתי היה שיעזור לנו לעלות על מטוס לישראל. הוא עשה את זה.

96.

לקח עוד הרבה זמן עד שהפרשיה של החטיפה פורסמה וראיתי את ארז באיזו תוכנית אירוח בטלויזיה. הוא השמין מעט וכבר ראו עליו שהוא די חמוד. הוא דיבר עלי ואני לא יכולתי להאמין שמה שהוא מספר באמת קרה.

97.

בשדה התעופה בארץ כבר הפרידו ביננו. גדי דאג שיהיו המון עיתונאים בשדה כדי שאי אפשר יהיה בשום אופן להעלים את ארז שוב. אני לא יודעת ואני חושבת שאף פעם כבר לא אדע מה הוא עשה באמת, האם באמת עשה משהו שבגללו הגיע לו להיעלם מעל פני האדמה ככה. אני לא מאמינה שיש בכלל דבר כזה, וגם אם יש אני בטוחה שארז לא היה יכול לעשות אותו. ביליתי איתו יום וחצי בלבד אבל ידעתי טוב טוב שהוא איש ישר ואמיץ, שהצלנו זה את חייו של זה. באופן משונה ובדרך עקלקלה הוא נתן לי חיים חדשים במתנה בלי שאפילו ידע על כך. אותו לקחו למקום אחר בשדה התעופה ואני נשארתי לבד. לבשתי שמלה חדשה שקניתי בפריז, היו לי המון שקיות עם מתנות, ותיק קטן שבתוכו שקיק הודי עם מעט הכסף שנשאר, הקופסא של האקדח בלי אקדח כי לקחו לי אותו בשדה התעופה בפריז כשהוא התגלה בשיקוף. לא ממש הצטערתי להפרד ממנו, הקופסה מספיקה לי. במצלמה החדשה שלי היה צילום של איתן ושלי מתנשקים במיטה, צילום של החבילה עם החותמת שעווה האדומה, צילום של עצמי בבגדים השחורים התספורת החדשה ומשקפי השמש, צילום של בית בוער שלא יכולתי להתאפק וצילמתי, צילום של חתול העץ המגולף וצילום של ארז ושלי מחובקים בראש מגדל אייפל. הוצאתי מהתיק את השפתון ומרחתי בנדיבות, הוא היה חבר נאמן לאורך כל הדרך, מה שלא יכולתי לאמר על גדי, שהופיע פתאום לידי. נתתי לו סטירה, זה פשוט עף לי ככה בלי לחשוב. הוא שם את היד על הלחי שלו ואת השניה על הלחי שלי ואמר "תגידי, מי המציא אותך?"

98.

"תביא ת'נייד" אמרתי. "למה?" הוא שאל. "אני צריכה להתקשר למישהו" "למי" "אתה לא מכיר" "לאיתן?" "מה?" "פגשתי אותו, אל תיתממי" "איך?" "הלכתי לבית שלך לבדוק אם הכל בסדר והוא היה שם. נו?" "מה נו?" "נו?" "תסתום ותן לי את הנייד" "את לא צריכה להתקשר, הוא כאן, מטומטמת" "תודה" "אין בעד מה" "נכון". טוב, אני ממש לא הולכת לתאר כאן איך התנפלתי לתוך הזרועות של איתן שחיכה לי באולם המחכים. אני לא הולכת לתאר איך התברגתי לו לתוך החזה, השתחלתי לו לתוך השפתים, כן, עשיתי את כל זה ולא הרגשתי לרגע נבוכה או מודעת. הייתי בתוך ההוויה של הפגישה כמו שלא הייתי אף פעם. בהתחלה לא הבנתי מה זה המבט המשונה שלו כשהתקרבתי אליו עד שהוא העביר את היד על הראש שלי ונזכרתי שהוא לא ידע על התספורת. הוא חייך ואמר "לא רע".

99.

איתן המשיך לחפש חניה ואני עליתי הביתה. הבית היה מסודר, הקיץ עמד בחלון, הורדתי מעלי את המסע ונשארתי בתחתונים, שכבתי על הספה. החתולה באה והתכרבלה לי על כפות הרגלים, גירגרה וליטפה אותי עם הזנב. בחיי. למי שזוכרים ומרימים עכשיו גבה, בבקשה, אם הלכתם איתי בכל מה שקרה לי, בכל הפיתולים העלילות והסיבוכים, לא תאחלו לי גם את הגשמת הפנטזיה הראשונה שלי?

————————————————

© 2012 מיכל שטיינר.