לא למען אחרים
רשומה שהפכה לעמוד, אני משאירה את התגובות. כדי להגיע לעמוד, לחצו על סלט מחשבות למעלה, חיזרו לדף הבית, ושם בצד ימין למעלה נמצאים העמודים…
- תגובה
- פרסם מחדש בבלוג
-
להירשם
רשום
כבר יש לך חשבון ב-WordPress.com? זה הזמן להתחבר.
סלט מחשבות 
14 בפברואר 2010 ב- 11:14 |
הי מיכל,
לצערי 'רשימות' כרגע דומה לשדה קרב של אלימות מילולית, המתנהל על ידי פרובוקטורים פוליטיים משמאל ומימין
מקריאה פשוטה של העמוד הראשי נראה לי כאילו הפרוייקט (שאני נוטל בו, על פי רוב בשמחה, חלק) הפך לצהובון שמקצת כותביו וכותבותיו לא עוצרים באדום, וכבוד הבריות אינו נר לרגליהם כלל ועיקר.
את דעתי, הקרובה לדעתך, הבעתי כאן בשבוע שעבר וגם במעט אתרים אחרים
העבירות המיוחסות לאותו חשוד, שהוא במקרה משורר, הן נוראות, ויש להעריך מאוד את אומץ ליבה של המתלוננת להעלות את דבריה
הטרמפ שתפסו על הסיפור כמה וכמה כותבות וכותבי אתרים הוא משונה בעיניי מאוד
ובפרט שהוא עלול להזיק לא רק לנפשה של המתלוננת, אלא גם להזיק לחקירה הדרושה, כל כך, באם תיפתח
אגב, מעולם לא הערכתי את מכלול יצירתו של החשוד, לא את הפרוזה שלו ולא את שירתו. חשבתי כי גם הן לעולם נגועות בפרובוקציה.
ועדיין, באם תפתח חקירה משטרתית ובעקבותיה הליך פלילי, ייאלץ הקטיגור להוכיח את אשמתו של החשוד בבית המשפט- כחוק.
יש להניח כי במקרה כזה יצטרכו המתלוננת/מתלוננות למסור עדותן. במקרה זה, אקווה כי סביבתן תדע לתמוך בהן באהבה וחום, ולא לעודד אותן מכאנית דרך אתרי אינטרנט.
יש חוק וכללי התנהגות. וזוהי הדמוקרטיה הליברלית. המעניקה זכויות מסויימות גם לעברייניה/חשודיה ואינה תולה אותם ללא משפט בככר.
14 בפברואר 2010 ב- 11:24 |
לשועי,
אני מרגישה עכשיו
שבעיניך עכשיו
אני אחת מההמון המתלהם…
וזה נורא מעציב אותי
וחונק אותי.
אני עושה מאמצים אדירים לא להתלכלך
אבל כנראה שהעובדה שאני מדברת באינטנסיביות
הופכת אותי אוטומטית לשותפה…
מה אני יכולה לעשות?
רק להצטער.
נורא.
14 בפברואר 2010 ב- 11:43 |
הו מיכל,
אני חושב שלא הובנתי נכון, ומצטער על כך.
התכוונתי לומר שאני מוקיר את דברייך שהיו ברובם מתונים מאוד
ועל כן זכו כנראה להתקפות מכאן ומכאן
על ידי מי שהעדינוּת אינה מעניינם
ברור לי לחלוטין שאינך שמחה בזירת גלדיאטורים, כאשר את נתקלת באחת.
באשר, לכמה וכמה "רשימות" בהן נתקלתי השבוע דומני כי רושמותיהן ורושמיהם היו מעט ששים מדיי להניף את אגודלם או להשפילו בכדי לחרוץ גורלות אילו רק יכלו באמת להשפיע כך.
ברור לי כי חלקך אינו עימם/ן.
14 בפברואר 2010 ב- 11:50 |
תודה שועי,
אני כל כך רוצה לחזור
ולהיות משוררת בלבד,
אבל המאבק הזה מושך אותי אליו שוב ושוב,
אפשר לראות את זה בבלוג שלי
את הריצה הזו בין שני הקטבים.
חשובה לי מאוד תמיכתך.
מאוד.
14 בפברואר 2010 ב- 15:32 |
אל תתייאשי מיכל,
אבל בדיוק כמו שאת כותבת כל הזמן – שרק כל נפגעת יכולה להחליט מה דרך הפעולה הנכונה לה, רק היא ולא אף אחד אחר, כך גם, להבדיל, רק את יכולה להחליט מהמינון התגובות, העיסוק בזה וההישאבות לתוך הסערה הזאת שיכול להיות בונה ומשמעותי בשבילך. רק את, ולא אף אחד אחר.
14 בפברואר 2010 ב- 15:34 |
מיכל,
תודה שוב על דברייך החשובים כל כך. האינטנסיביות של העיסוק בנושא הרי טיבעית כשאת נימצאת כל כך "שם" עבור הניפגעות. אם זה מעיד על משהו זה שיש לך בהחלט חיים (בהקשר לטענה שנשמעה לעברך) ,כי מהי משמעותם של חיים מלאים ומשמעותיים אם לא להענות לנושא ש"בוער" בעצמותייך ולכתוב את מה שנועד להיכתב דרכך…
שמחה ללמוד מתוך תובנותייך
דבורה לדרמן-דניאלי
14 בפברואר 2010 ב- 16:28 |
לטלי,
איזה כיף שאת נותנת יחס שווה והוגן
גם למיכל המשוררת
וגם למיכל הלוחמת
שתיהן צמאות לתמיכה.
אין כמוך!
14 בפברואר 2010 ב- 16:29 |
לדבורה
חשובה לי מאוד מאוד
הנוכחות שלך המתמדת,
והמילים החמות
תודה.
14 בפברואר 2010 ב- 18:49 |
וגמני וגמני גמני בכל מקום
ז'תו'מרת פה בתוך הסלט… סוג של תולעת רעבתנית במיוחד.
ורציתי גם להגיד עוד משו
שדווקא מהכיוון שלי מה שעבר לי בראש השבוע בקטע של
להיות בכל מקום – זה סימן שיש לי חיים ואי אפשר יותר יהיה
לברוח ממני, כי ברקע שאני אפסיק להסתתר ואעבור
מהוירטואליות לממשי, וגם זה יגיע, כל מי שעשה לי אי פעם
משו – לא יהיה לו יותר לאן לברוח.
אז כשחושבים על זה, מונכה, זה סוג של מחמאה מה שהטרול
כתבת לך, כי לחצת לו על נקודה והוא לא עמד בזה יותר.
yeah moonca!
14 בפברואר 2010 ב- 18:52 |
תולעים
כמוך…
כן ירבו
בסלט שלי!
15 בפברואר 2010 ב- 0:54 |
מיכל אישה יקרה
כמה קשה להיות מודעת , כשמסביבך הכל חשוך
וכמה קשה להיות זאת שצריכה להחזיק את האור גבוהה, כדי שיאיר לכולן וכולם
עוקבת אחרי הכתיבה שלך
לרגע לא נתת לחושך להיכנס
לרגע לא הורדת את היד שהחזיק את האור גבוהה גבוהה
כל מילה שלך בסלע
את יודעת
לא קל להיות זאת שצריכה כל הזמן להאיר ולהבהיר, אבל נראה שאת עושה
את זה באופן הכי בהיר שאפשר.
ונראה לי שהסטטיסטיקה – כמה שקשה להבין
ולהאמין
משלימה את האמירה שלך
אין צורך להוסיף עוד מילה
צריך רק להקשיב ולהפנים
תודה
15 בפברואר 2010 ב- 8:38 |
איריס יקרה,
איך המילים החמות שלך
הגיעו בדיוק בזמן…
כשהספק והתיסכול מכרסמים,
אז זה מה שצריך למצוא בבוקר!
תודה.
15 בפברואר 2010 ב- 18:20 |
מיכל את מזכירה לי את אשתי הפולניה
קודם כל אני לא יהודה בלו ואני לא מבין למה הוא זכה לעלבון ממך כי הישווית אותו אלי. שנית השתלחותך בחנה בית הלחמי מצביעה על צורך לגזור קופונים במילייה שלה.
כמו שאת יודעת ישלי הפרעה דו קוטבית ומאוד התרגלתי לעובדה שבפורומים של פסיכיאטריה יש גם עצות אויליות לזולת,גם בנות שלא הכרתי מעולם ולא ראיתי שבעל כרחי נאלצתי לשמוע את סיפוריהן והיתה נקודת אור שלדאבוני כבתה.
שמה היה מירב קנר ז"ל שקפצה אל מותה וכל עוד יכלה לשאת את הסבל לחמה כארי ברשת בסטיגמטיזציה של המאובחנים בהפרעות נפשיות.
דברייך על חנה בית הלחמי הם לא מציאות ולא דמוי מציאות. כמו שפסיכותרפיסט לא אוסף מטופלים ברחוב וגובה מהם 500 שקל לפגישה כך חנה לא הולכת לבתיהן של נאנסות וגוררת אותן למשטרה. חנה הציגה תיזה לגיטימית תיאורטית חסרת כל משמעות אופרטיבית. מיכל עדיין מציגה את עצמה כמו ארגון יד לאחים שמנסה "להציל" נפשות של יהודים משפט. מיכל אמרה שהיא לחמה למען הנאנסות אבל זו היתה מלחמה בביצה שלא נולדה.
יש לי ולך דבר משותף והוא השבטיות. את רגזת שהשתלחתי בבלוגרית השתלחות "מסריחה" אולי מסריחה אבל כשרה. טוקבקים שסוננו במערכת כרכו את גדעון לוי במאמרים שכתב יחד עם פלוני אלמוני עורך כתב העת.
נכון מאוד שפרופ ראובן שניר גם פירסם תרגום מערבית בכתב העת הוא המדובר אבל לא הייתי מעז להשתלח בו בטח שלא בעטרת ראשינו פרופ חביבה פדיה.
15 בפברואר 2010 ב- 18:33 |
לשאול,
חבל לי מאוד על מירב קנר,
אני איתך בצער עליה,
זה באמת סיפור נורא עצוב
ומוות מיותר,
כל כך מיותר.
16 בפברואר 2010 ב- 0:29 |
פורסם השם
http://bidur.nana10.co.il/Article/?ArticleID=699765