חלמתי שמישהו נותן לי במתנה מפה של הגיאוגרפיה של הנפש שלי וכל מה שהספקתי לראות לפני שהתעוררתי, היה המילים: בִּיצַת הַסָפֵק. נזכרתי בשיר הזה:
|
לעולם הַסָפֵק,
|
תמיד הספק,
הספק תמיד ולעולם.
ואיך תחליטי איך תלכי לאן תלכי
|
לא תדעי
|
תשאלי תמיד במקומות הלא נכונים,
או שלא תשאלי בכלל
ותמותי בתוכך,
ולא תדעי
|
החלומות יגידו לך כן,
כן, כן. ואור היום יאמר לך לא,
ולא תדעי
|
השמש תכה אותך בַּפַּנים, הצל
יהיה תמיד מאחוריך,
ולא תדעי
|
מה צורתו של צילך.
|
סלט מחשבות 
23 באפריל 2010 ב- 11:23 |
הספק הוא אכן ביצה טובענית למדי…וזה הזכיר לי את השיר הזה, של ויסלבה שימבורסקה האחת והיחידה:
אוטופיה
אי שהכל מתבהר בו.
כאן ניתן לעמוד על קרקע מוצקה של הוכחות.
אין דרכים מלבד דרך הגישה.
השיחים כורעים תחת נטל התשובות.
כאן צומח עץ ההשערה הנכונה
ענפיו מסועפים זה עדן ועדנים.
עץ ההבנה המסמא בפשטותו
ליד המעין ששמו אה, ובכן זה כך.
ככל שתעמיק ביער, יתרחב
עמק המובן מאליו.
בהתעורר ספק, הרוח מפזרו.
בלא שייקרא ההד נוטל את רשות הדיבור
ומבהיר ברצון את תעלומות העולמות.
מימין מערה, משכן המשמעות.
משמאל אגם השכנוע העמוק.
האמת נתקת מן הקרקעית וצפה מעלה בקלילות.
מעל לעמק מתנשאת ודאות בלתי מעורערת.
מפסגתה נפרשת מהות הדברים.
למרות קסמו האי שומם,
ועל החופים נתן לראות עקבות זעירים
הפונים בלא יוצא מן הכלל אל הים.
כאילו שכאן אפשר רק לנטוש
ולשקוע במצולות לבלי שוב.
בחיים שאינם ניתנים להשגה.
23 באפריל 2010 ב- 12:06 |
אבל מיכל, ספק דוקא יכול להיות בדיוק להיפך – הדבר שמזיז, שמזין, שמחייה, הדבר ששולף החוצה מהביצה…
ואיזה חלומות יש לך, וואי וואי וואי, כמה יפה (-:
23 באפריל 2010 ב- 12:44 |
לתמי ולטלי,
יוצא שתשובה אחת לי…
החול הטובעני של הספק
יכול להיות החול של התובנה
או החול התבוני,
ואז אפשר להגיע אל
"המעין ששמו אה, ובכן זה כך"
איזה נפלאה ויסלבה
ואיזה נפלאות אתן!
23 באפריל 2010 ב- 23:12 |
אני תוהה אם המילים שזכרת היו כתובות? הם הופיעו במפה? מישהו אמר אותם? את אמרת אותם?
הינה אני מעלה שאלות שהם הורי הספקנות.
ספק לפעמים מעורר חשש – "אולי לא," "כנראה שלא". ולפעמים דווקא להיפך – פותח אפשרוית : אפשר כך ואפשר אולי גם בדרך אחרת או נוספת.
ותיקון טעות של השיר – הצל לא תמיד מאחוריך. שימי לב. זה תלוי היכן נמצא מקור האור. ועדיף שהשמש לא תכה בפניך.
אם כבר מכה אז שזה יהיה בגבך.
24 באפריל 2010 ב- 8:39 |
הי מחסנאית,
אני ממש זוכרת את זה, שזה היה מצוייר ביד ומאוד יפה, והיו שם שלושה שטחי צבע אחד וורדרד השני אפרפר והשלישי לבן, והמילים היו כתובות, בשטח הוורדרד, זה כמעט בטוח אבל לא לגמרי.
נכון שבחיים הצל נופל פעם ככה ופעם ככה אבל כאן השמש היא גוף מאיים ומטריד שמסמן את הספק בעצמו והיא לא מרפה והיא מכה רק בפנים ולכן…
נהניתי לחשוב על תשובות לשאלותיך,
בבחינת "למה באמת התכוונתי?!"
תודה.
25 באפריל 2010 ב- 9:36 |
מיכל יקרה,
בכמה שיטות מזרחיות, וגם בתיאטרוני צלליות של דרום מזרח אסיה,
הצל הוא הנשמה…
ואנו תמיד מבוססים בספק. יאיר הורביץ, למשל, גידל נרקיסים למלכות הספק
שהרי הנרקיס הוא מלך הביצה.
25 באפריל 2010 ב- 10:00 |
שועי יקר,
ראיתי שבשעה שרחצתי כלים
חתולי הראתה לך את נחת זרועה…
קשה לי להשתלט עליה בימים אלה.
לנרקיסים שצומחים בביצות הספק,
יש צבע לבן של תמיהה,
וצהוב של אכזבה,
וריח חזק מתוק ומבחיל של בילבול.
28 באפריל 2010 ב- 23:24 |
זוכרת את ביצת העצב בסיפור שאינו נגמר?כשהסוס לא עמד בזה וטבע?זה הולך איתי שנים
28 באפריל 2010 ב- 23:30 |
ועוד איך זוכרת מאיקה,
אפילו חיפשתי את זה בוויקי
באנגלית קראו לזה
"בור הייאוש" וידעתי,
אני נשבעת לך שידעתי
שכשתגיעי לכאן,
אז תחשבי על זה גם את…
א ח ו ת י.