משלחת מחקר ימית [1]

                                          יב' בתמוז

 

אני אקרא לה לאוואנדה, זה הרי מה שהיא: נסיכה אפריקנית שחורה ושמנה. לאוונדה היא דור שני ליורד ים, וכמעט כל מה שאפשר לעשות בים היא עושה (חוץ מללכת על המים): יש לה רישיון משיט (של סירות גדולות, יאכטות), היא משיטה סירות מפרש (ומתנדבת ב'אתגרים' שזו עמותה שמשלבת בספורט אנשים עם נכויות) היא צוללת עם או בלי בלונים, גולשת עם הרוח או סתם שוחה אל האופק.

לכן, וודאי תבינו כמה התפלאתי לפני שנה, כשהיא פנתה אלי ושאלה אם אני רוצה להצטרף למשלחת מחקר ימית. אני? שנכנסת רק עד לאיפה שאני יכולה לעמוד? אני? תראי, היא אמרה, יש במשלחת גם תפקידים שלא מחייבים שחיה. טוב, אמרתי, אני יכולה להיות החלק המתעד? מצויין היא ענתה ויצאנו לחקור. לחקור מה? אז ככה.

הים התיכון סובל ממשהו שנקרא הסינדרום הלספסיאני, אני לא ארחיב עליו, תקראו שם, (וגם שם אם בא לכם, לא חיוני אבל מעניין), רק אומר שאת חברתי לאוונדה זה מאוד עניין, ואני הצטרפתי עם התרמוס והפנקס שלי, השתדלתי לקחת את משימת התיעוד ברצינות מחד, אך מאידך, לא שעיתי להפצרות שלה לקחת סירת זודיאק וללוות אותה לתוך הים. יש גבול. בעוד היא צוללת, אני עקבתי אחרי קצה השנורקל שלה מרחוק, מתבוננת, נושמת, עומדת על הראש, מרטיבה את הרגליים מידי פעם, ומחכה שתצא, תשתה איתי קפה ותספר לי מה ראתה הפעם.

אתמול יצאה המשלחת למסעה הראשון השנה, בחוף הדרומי. הים היה סוער מאוד, החוף מוצף עד צוואר, החול מחוספס ושורץ אבנים וצדפים לרוב. החלק ה'ימי' של המשלחת לא יכול היה לצאת לצלילה ולא נותר לחלק ה'יבשתי' אלא למזוג קפה ולהגיש עוגיות. בשבוע הבא אני מקווה לדווח על יציאה נוספת של המשלחת ומקווה לממצאים מעניינים. הפעם, הזן היחיד שנתקלנו בו היה אנושי, והיה בו חן מסויים.

תגים: ים