כשזה התחיל זה היה דומה לזה,
והיתה כרוכה בזה תחושה דומה של סחרחורת ודיסאורינטציה.
ויחד עם זה איזושהי מלכותיות מסוימת ברגעים בודדים.
לא אהבנו את זה. זה המשיך בהשתחררות נועזת ובמאבק יומיומי שבסופו לי יש שריטות ולה יש חשד נגד מתת טונה לא צפויה.
אבל זה נגמר סוף סוף, ואנחנו עדיין אוהבות אחת את השניה, כך נראה.
.
תגים: חתולה
סלט מחשבות 
23 בינואר 2011 ב- 20:11 |
מיכל יקרה,
חתולים ומחול סוּפי-מוולווי זה ללחוץ על כמה כפתורים, שמביאים לי חיוך
והנה קטע החותם את הפרק הראשון בספרהּ של חביבה פדיה "בעין החתול":
"והנה, מאז אותו רגע ארוך של ראיית החיה פנים אל פנים התחלתי לראות חיות בכל מקום. ובכל מקום שבו היה נדמה לי ברפרוף שאולי עבר שם חתול אחד גיליתי עשרה, ובכל דממה של רעש העיר הבלתי פוסק התחלתי לשמוע צוויחות גורים קטנים, ובכל בית קפה או מסעדה גיליתי את מעמד התת-פועלים, חתולים חרוצים המשוחחים בדרכם עם הסועדים בנסותם להוויח משהו לעצמם מן הארוחה הנאכלת לעיניהם. בכל שוק ראיתי אותם משוטטים, שוקדים על איסוף מזונם. התחלתי לראות חתולים כפרטים, להבדיל ביניהם, ולקרוא אותם בשם. לא חשבתי שאי-פעם אכתוב עליהם או שיהיה לי דיבור איתם. תחילה לא הבנתי שעיני נפקחות אליהם. היו הם כנצוצות הרחוקים של ההילה שנלוותה לשחורה שלאט-לאט הרחיבה את שדה הראייה שלי. התבוננתי בה בתמיהה ובהשתאות. מעולם לא צילמתי אותה. היא נשארה בתחום האגדה. סמויה ובלתי מתועדת פקחה עיני לראות את הנעלם."
[חביבה פדיה, בעין החתול, הוצאת עם עובד: תל אביב 2008, עמ' 9-8]
23 בינואר 2011 ב- 20:30 |
שועי יקר,
אני שמחה שאתה מחייך.
מה שחביבה פדיה אומרת,
מהדהד חזק מאוד את הרגשות שלי,
לחתולים בכלל,
ולשחורה הזו בפרט…
ת ו ד ה.
23 בינואר 2011 ב- 20:49 |
הוי מיכל, שוב השונרא השחורה,
הפעם בתוספת אהיל לצוואר
מה שמקנה לה מראה של לוגו
לחברת תקליטים: הֶר מַאסְטֶר ווֹייס.
מה היא מנגנת כשנחה עליה הרוח?
23 בינואר 2011 ב- 21:06 |
אכן דודו היקר,
לרגע קצר,
היתה השונרא…
ללוסטרא!
רק מה,
'הר מסטר'ס וויס'
זה דבר שלא קיים מבחינתה…
היא הרי חתולה אחרי הכל.
(זה מה שהיא אמרה לי להגיד)
23 בינואר 2011 ב- 21:37 |
מקסים ביותר, סוף סוף מישהו שולף מהאפלולית את כל אותם הנשכחים וצאוורוניהם המאובקים ומעניק להם רגע של חסד, הקשר תרבותי, חברתי ועכשווי.
זה מה שהצווארונים המנופחים שאפו מאז ומתמיד להיות – קישוט על צוואר חתול, אך באירופה של אותם ימים זה לא היה מקובל.
23 בינואר 2011 ב- 22:28 |
וכי מה להם לצווארונים האלה,
אצילים משופמים
כשאפשר להיות על צוואר חתולה שפמיאלה,
ומה להם אצילות לבנוניות חיוורות,
כשיש חתולות שחורות?
כן תמי,
את מבינה ללב הצווארון,
ובעיקר ללב החתול.
מיייאאאו.
24 בינואר 2011 ב- 9:30 |
יש לי קילומטראז' עם המלמלה הקשוחה הזו על צוואר הכלב. בל תכני את הרקוויזיט הזה בשם יומיומי כמו "אהיל" , לחתולתך האצילית יש "אליזבת" על הצוואר , זה שמו התקני של האביזר האינקווזטורי משושלת תה מנחה.
24 בינואר 2011 ב- 10:42 |
אוי חתולי… מקווה שהצווארון הלבן באמת מונע ממנה לבצע את העבירות
(טוב, אין סיכוי שהיא מגיעה לשם ככה!)
24 בינואר 2011 ב- 11:33 |
רותקה,
אליזבט זה ענק!!!
דורקה,
זה כבר עבר ונגמר
ומאחורינו, תרתי משמע…
תודה לכן על התמיכה !
24 בינואר 2011 ב- 14:21 |
החלמה מהירה לחתולי ומחיאות כפיים סוערות לאסוציאציות שלך (-:
24 בינואר 2011 ב- 19:01 |
לחתולה שלום,
ואני משתחווה עמוקות!
ת ו ד ה
טלינקה.
25 בינואר 2011 ב- 9:39 |
אני מבין את החתולה שלך, גם אני הייתי מחובר ל'YES ' ולא הייתי מרוצה.
25 בינואר 2011 ב- 9:46 |
עדו,
ברוך הבא, כמה טוב שבאת,
כל כך הייתי צריכה את הצחוק הזה עכשיו!
ת ו ד ה,
תבוא תמיד.