קִרְקוּעַ

כד' באייר

מפרק הקרסול, מחבר בין השוק לכף הרגל. זהו מפרק ציר, המתווך בין עצמות השוקה והשוקית מחד, ועצם הערקום מאידך, ומאפשר את התנועות מטה ומעלה, פנימה והחוצה. הקרסול נושא בכל משקל הגוף בכל צעד ובאותו הזמן, עליו עצמו להתאים לצורות קרקע שונות וכן להשתתף בהנעת הגוף.  [כפי שלמדתי מידידתי ויקי]

הקרסול הוא אחד מאותם יצורים שאנחנו חייבים להם כל כך הרבה ולוקחים כמובן מאליו. חלק גדול מהם שייך לטבע, לגרמי השמים, לחי ולצומח, נכון. אבל רובם שייכים לנו, לגופנו ולנשמתנו. אז אני הלכתי ימינה והקרסול שלי הלך שמאלה. זה הכל. זה לא היה עניין של חוסר הסכמה, סתם הסחת דעת של רגע, מה רגע? מצמוץ של שניה. כאב מפלח, ומיד כעס, תסכול וחרדה. עכשיו, אחרי שלושה ימים במיטה, כשאני יודעת שאחיה אחרי הכל, אני גם יכולה לקצור מכל העניין הזה איזשהו טוב, כדרכי. חוץ מהקִרקוע ומכל התובנות הטובות שבאות איתו (וקצת פינוקים ודאגה מהסביבה), נזכרתי גם בַּסיפור, אחד מ'תשעה סיפורים' שבספר ההוא, שקיבלתי באהבה (ובסֵאוב) מרמי, לפני עידנים. 

"זאת אומרת שאת בעצם לא היכרת את וולט" אמרה אלואיז ברבע לחמש, כשהיא שוכבת על גבה על הרצפה, וכוס-משקה עומדת בשיווי-משקל על חזה קטן-השדיים. "הוא היה הבחור היחיד שהיכרתי אי-פעם שהיה מסוגל לגרום לי לצחוק. זאת אומרת, ממש לצחוק". היא הביטה במרי ג'יין. "את זוכרת את אותו הלילה… …מרי ג'יין ציחקקה. היא היתה שכובה על בטנה על גבי הספה, סנטרה על מסעד-הזרוע, ופניה אל אלואיז. כוס המשקה שלה היתה על הרצפה בהישג ידה. "טוב, אז הוא היה מסוגל לגרום לי לצחוק עד כדי כך", אמרה אלואיז. "הוא היה יכול לעשות את זה כשהוא דיבר בטלפון. הוא יכול היה לעשות את זה אפילו במכתב. והכי טוב בכל זה היה שהוא לא ניסה אפילו להיות מצחיק – הוא פשוט היה מצחיק". היא הפנתה את ראשה מעט כלפי מרי ג'יין. "הי, מה דעתך לזרוק לי סיגריה?" "אני לא מגיעה אליהן", אמרה מרי ג'יין. "גועלית אחת". אלואיז הסתכלה שוב למעלה אל התיקרה. "פעם" אמרה, "נפלתי. הייתי מחכה לו תמיד בתחנת-האוטובוס, תיכף ביציאה מחנות השקם, והוא הגיע אז מאוחר, בדיוק כשהאוטובוס התחיל לנסוע. התחלנו לרוץ אליו להשיג אותו, ואז נפלתי וסובבתי את הקרסול. הוא אמר, 'מה עשו לו למר קרסולי* שלנו' הוא התכוון לקרסולי**. מר קרסולי הוא קרא לו… איזה מתוק הוא היה".

/ מתוך 'מר קרסולי שלנו בקונטיקט' של ג'. ד. סלינג'ר

היה שווה להזכר ככה פתאום בספר ההוא, לחזור אליו ולראות בחיבה את כתמי הזמן עליו, לקרוא שוב את ההקדשה המתוקה הישנה, לקרוא שוב את הסיפור העצוב. לראות את הדרך המופלאה של סלינג'ר להכניס כל כך הרבה כאב אבל גם חמלה, אל תוך סצינה קצרה, שיחה שבורה, בשפת יום יום, אל תוך אחר צהרים אחד. שבר זיכרון מנצנץ של אישה אחת, קורע את המסווה מהמציאות העכשווית שלה, אבל גם פותח לה את הלב מחדש. לא אגלה יותר, שווה, תקראו.

 

———————————————— 

* באנגלית זה: 'Poor.Uncle.Wiggily' והתרגום, של אביב מלצר (להוצאת 'ספרי סימן קריאה' 1979), משאיר את הקרסול ואת המתיקות של הבדיחה בלי להרוס וזה יפה.

** וגיליתי שהמילה קרסול באה מקרס, בדיוק כמו באנגלית, Ankle, שזו פשוט הצורה שלו כשמביטים בו, סתם, בלי שום מחשבות מיוחדות מהצד.

 

13 תגובות to “קִרְקוּעַ”

  1. שלומית Says:

    אוי, רפואה שלמה. לסלינג'ר לא כל כך התחברתי, לא לתפסן ולא למשפחת גלאס (סליחה) הטרחנית בעיניי, אבל לפוסטים שלך דווקא כן. אז בריאות ונחת לסופרת המקורקעת, שתמריאי שוב מהר.

  2. mooncatom Says:

    תודה שלומית,
    אני בהחלט מודעת לקושי לצלוח את טרחנותו של סלינג'ר…
    מה שנכון נכון, ועם זאת משפחת גלאס מהלכת עלי איזשהו קסם.

    בכל אופן,
    אני כבר הולכת (בזהירות)
    ובקרוב ארוץ.

    ת ו ד ה.

  3. דודו פלמה Says:

    היי מיכל, רפואה שלמה.
    אני אוהב את סלינג'ר. מאוד.

    וגם, קרוסלה זה מקרסול (-:

    (וזאת עוד צורה, חיובית, להתבונן
    על הסיחרור האכזרי שחווית)

  4. שוֹעִי Says:

    מיכל יקרה,
    דלקת כרונית בגיד אכילס שמה קץ לקריירת הכדורסל שלי בנעוריי
    מאז כואב לי להסתכל בתמונות כמו שהצבת במעלה הרשימה
    ברשימה לי היום לא ציינתי משום מה שיש איזו זיקה בין סלינג'ר ובין פוסטר וואלאס.
    במיוחד באשר בשאלות של זהות עצמית, ועוד יותר בסיפור 'חיות קטנות חסרות הבעה' העוסק במשפחה-חסירה; אחות לסבית ומבריקה המטפלת באח אוטיסט, שניהם ננטשו בילדותם, ההופכת לכוכבת טלויזיה, בשעשועוני טלויזיה.

  5. mooncatom Says:

    הי ידידי!

    דודו, דווקא על הקרוסלה הזו הייתי מוותרת
    אני קוראת לו (ברגעים אינטימיים) קרלוס…
    תודה על הדאגה,
    והנה האהבה לסלינג'ר מחברת בינך, ביני,
    ובין ידידנו:

    שועי,
    סלינג'ר היה בהחלט דוגמא ומופת לסופרים כמו וואלאס,
    ודגלאס קופלנד עם דור האיקס ועוד רבים, נצרים חוטרים שלו,
    אבל, אני מרגישה, שזרמה אצלו חמלה אמיתית לדמויות שלו,
    הניכור אצלו הוא רק חלק מהמשוואה.

    (ואני יכולה להבין את ההתבודדות שלו דרך אגב,
    ולא את ההתאבדות של וואלאס)

  6. דודו פלמה Says:

    כן, אני מסכים לסלינג'ר ישנה חמלה אנושית.
    אך מיכל, היזהרי! קרלוס הרבה יותר מסוכן מקרוסלה.
    אל תסמכי על טרוריסטים בינלאומיים
    ויהיו מקסימים ככל שיהיו. אגב, עד היום אנחנו שרים
    מסביב למדורה את "והשפם של קרלוס עולה באש"…

  7. mooncatom Says:

    דודו, באמת,
    קרלוס הוא מאהב לטיני שרמנטי ורב און,
    הקרסול, הוא הטרוריסט!

  8. עדו Says:

    מצד אחד אני משתתף בצערך על הקרסול הסורר ידוע לי כמה זה לא נעים. מצד שני, כמו לשועי גם לי יש דלקת כרונית בגיד אכילס מזה כמה שנים ואני צולע ולא רץ ואין לי ציפיות לרוץ לשום מקום בקרוב כך שתתנחמי בכך שיש מי שהיה מתחלף איתך.

  9. mooncatom Says:

    עדו,
    למרות שזה כנראה סוג של נחמה שאתה מנסה להעניק לי,
    לא אתנחם בצרתך, או בעובדה שהיית מתחלף איתי.
    אני מתנחמת בכך, שלא שברתי ולא קרעתי,
    ויש לי קרסול משומש במצב סביר. היום כחול סגלגל.
    אבל תודה,
    על ההשתתפות.

  10. avivamishmari Says:

    החלמה מהירה! והמון מנוחה בלי רגשות אשם!
    פראני וזואי של סאלינג'ר הוא אחד הספרים שקראתי שוב ושוב בלי לשבוע.

  11. mooncatom Says:

    תודה אביבה,
    רק תגידי לי,
    איפה ראית כאן קצה קצהו של זנב רגש אשם?
    זה לא שאני לא מכירה את החיה הזו,
    אבל בעניין הקרסול, שום בעיה. זה פשוט כואב…

    ובעניין פראני וזואי – אכן.

  12. ניר הופמן Says:

    אוי!
    אני מקווה שעד שהגעתי לכאן, את כבר רצה ומקפצת (מיד ממשיך לפוסטים הבאים לבדוק)

  13. mooncatom Says:

    הי ניר,
    עוד לא לגמרי רצה,
    אבל אקפץ לי כאן בחדווה, מתגובה לתגובה,
    ואקלף, כמו שוקולדות בבונבוניירה טובה.
    תודה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: