כז' תשרי
.
בַּוְורדים שנובלים בכד,
בְּצֵל הוורדים הנבולים שעל הקיר,
באופן בו אני אוכלת עוד משהו
למרות שאני לא רעבה,
בתחרה המתכרסמת לאט בירח,
בצלילי הלילה: סירנה רחוקה
וחיה קטנה מרשרשת בעלים בחצר,
בהרף העין בו מתגלה
מי שהיא אולי אני במראה,
בכל מה שאינו עכשיו ואינו מה שהיה
או יהיה פעם, באור של פנס הרחוב,
הנפרס לפרוסות בלהבי החלון
.
25 באוקטובר 2011 ב- 23:00 |
החיים, החיים, מלא הרפי- עין שכאלה, שמתגלים בהם דברים,
וההתגלויות הן תמיד עכשיו ברגע זה,
וכן, זה ממש בסדר שהסתיו כבר כאן.
26 באוקטובר 2011 ב- 7:56 |
יפה מאד השיר
להביי החלון, תחרה מתכרסמת בירח…
26 באוקטובר 2011 ב- 8:08 |
תודה חברות.
אתן מריחות איזה ריח של גשם?
זה ריח כל כך.
נו.
כל כך.
תודה,
יום טוב.
26 באוקטובר 2011 ב- 10:14 |
קראתי בערב ונזכרתי שוב בבוקר, וחזרתי להגיב: זה יפה, ונוסך עצב. הציפייה הנוגה לדבר מה נוגה. למרות שבינתיים את נוגסת עוד ביס בירח.
26 באוקטובר 2011 ב- 15:29 |
תודה.
26 באוקטובר 2011 ב- 13:52 |
מיכל יקרה, השיר הוא כמו הבהוב, שבו את והעולם מהבהבים זה לזה הבהוב סודי,
כך שלא ברור מי מהבהב ומי מהובהב.
26 באוקטובר 2011 ב- 15:30 |
הב הב.
26 באוקטובר 2011 ב- 18:50 |
זהו הלך לך הקיץ…
26 באוקטובר 2011 ב- 19:19 |
אוי דודו.
26 באוקטובר 2011 ב- 19:20 |
רק לפני יומיים עוד היה פה ורוד.
26 באוקטובר 2011 ב- 19:46 |
בדיוק ככה.
28 באוקטובר 2011 ב- 22:41 |
יפה. האסוציאציה הראשונה שלחה אותי לשמוע את
יהודית רביץ שרה לאה גולדברג
29 באוקטובר 2011 ב- 9:44 |
תודה מיכל,
אחד היפים האלה,
של שתי יוצרות ענקיות.
ת ו ד ה.