קראתי בתנופה אחת את 'נערה עם קעקוע דרקון' של סטיג לרסון. קראתי אותו כי כולם קראו אותו ומדברים עליו ועשו ממנו סרט וכו'. אני לא מצטערת שקראתי אותו, הוא קצבי ודי מותח, יש בו ניחוחות של תרבות אחרת ונופים אחרים וזה תמיד מעניין, ויש בו אישה שלהכיר אותה היה שווה, אבל הוא גרוע מבחינה ספרותית ויש לי הרגשה שגם התרגום לא משהו וזה די הרלן קובן בשבדית, מותח ומתפוגג במהירות… אבל. הקריאה בספר הזה העירה בי תובנות חשובות ולמענן אני שמחה שקראתי אותו.
הדברים שאני הולכת לכתוב כאן יעשו למי שלא קרא סוג של ספויילר ואני מתנצלת מראש, זה לא באמת ספויילר אני מבטיחה, למי שאוהב את הסוגה יהיה מעניין לקרוא את הספר בכל זאת ומי שיקרא את מה שאני אומרת אולי יהיה לו אפילו מעניין יותר, באמת.
לצערי סטיג לרסון לא הבין משהו ובגלל שהוא לא הבין הוא עשה טעות ובגלל שהוא טעה + נמכר במליונים, אז גם הטעות שלו נמכרת במליונים וזה חבל נורא. זה חבל כי ברור לי שהיה לו איכפת. הוא היה מזועזע מהנתונים ורצה לעשות כדי לשנות אותם. הבעיה שהרבה יותר קל לעשות את מה שהוא עשה מאשר לעשות את מה שאני אנסה לעשות, וזה לנסות ולתקן את מה שהוא קילקל…
סטיג לרסון הביא סיפור, הסיפור מותח, מצמרר, מבעית. אנחנו אוהבים לקרוא סיפורים כאלה, יש בכך יסוד של קתרזיס. הוא הביא סיפור אלים, אפל, מחריד. טוב, הסיפור האמיתי מורכב בדיוק מכל החומרים האלה, אבל בסיפור האמיתי הם מהווים רק חלק, ולא החלק הגדול. המרק האמיתי שבו נמצאים כולנו ובו נמצאים גם הדברים האלה עשוי דווקא מהבנאליה. הטעות של סטיג לרסון היא כזו: לספר קוראים במקור 'גברים ששונאים נשים' וזה משפט שחוזר על עצמו שוב ושוב על ידי הגיבורה. הבעיה היא שזה לא נכון, או ליתר דיוק, זה לא העניין, בכלל לא. זו לא האמת ואני חושבת שהיא יודעת שזו לא האמת. סליחה, אני בטוחה שהיא יודעת, יש מספיק עדויות לכך בספר. האמת הרבה יותר מחרידה. גברים שמתעללים בנשים לא שונאים אותן. הם בכלל לא רואים את הנשים כיצורים הראויים לאיזשהו רגש, הם פשוט משתמשים בהן כמו שמשתמשים בחפץ, והעובדה הזו היא שהופכת את האלימות המחרידה שבספר, את הסאדיזם, לחלק מרצף ולא לתופעה נפרדת. סטיג לרסון הבין את זה איכשהו באינטואיציה ולכן שבים ומוזכרים הנתונים הקשים של אלימות נגד נשים, הוא כן רצה לעשות קישור, הוא כן רצה לשלב איכשהו את הזוועות שקורות בספר למכלול האלימות נגד נשים, הוא רצה לשים את זה על רצף אבל ברגע שהוא הגדיר את זה כשינאת נשים הוא יצר דווקא נתק.
ההקבלה בין נשים לחיות יכולה אולי לספק מפתח. גברים מתעללים בחיות, בילדים ובנשים בעיקר. המכנה המשותף הוא חוסר ישע, את האלמנט הזה סטיג לרסון מזכיר מידי פעם אבל לא עושה את הקישור, משהו מתנתק בדרך. גברים סאדיסטים משתמשים בחיות, ילדים ונשים כדי להרגיש חזקים או ליתר דיוק להפסיק את תחושת חוסר האונים שלהם, וזה בדיוק מה ששם את התנהגות שלהם על הרצף, כי גברים בכלל, ולא רק הסאדיסטים שבהם, משתמשים בנשים, רגילים להשתמש בנשים, ככה זה וזה נחשב לנורמאטיבי.
ואיך אפשר לשנות את זה אם כל הזמן מפרקים את הרצף? כל הזמן יוצרים הפרדות, מבודדים את המקרים לסוגיהם ומבודדים את הנשים לסבלותיהן. אומרים לנו שיש 'הטרדה מינית', זה מין דבר כזה, לא כל כך נורא, שאפשר לתקן בעזרת חוקים והסברה, ושאנחנו צריכות להיות אסרטיביות ולהתלונן ולדווח ולהתמודד… אומרים לנו שיש דבר אחר, נפרד, שקוראים לו 'אונס' וזה נגיד בין גברים לבין בנות זוגם החוקיות או המזדמנות, וגם שם יש חוקים ועלינו להתמודד ויש דרכים שונות שנוכל להזהר, להמנע ושזה לא יקרה לנו… ויש את הפדופילים והסאדיסטים וזה הקצה ושם המטורפים שצריך לאשפז או לסרס אבל בכל מקרה הם חולי נפש ופסיכופטים וזהו. הפירוק הזה מאפשר לתופעה הזו של אלימות מינית להמשך ולהמשך ולהמשך ולהמשך.
עכשיו, כשאני וחברותי הפמיניסטיות האקטיביסטיות מדברות על הרצף אז מאוד מאוד כועסים עלינו, מתנפלים עלינו בזעם: אתן, הכל אותו דבר בשבילכן, אתן עושות מכל זבוב פיל, כבר אי אפשר לדבר איתכן, אי אפשר להתחיל איתכן, בגללכן נשים סתם מתלוננות ומעלילות, אתן הופכות נשים לקורבנות, אתן שונאות גברים!!!!
ראיתם, ראיתם איך הקערה התהפכה? מרתק, אה? זה לא שיש תופעה חברתית שצריך לשנות, חוסר שיוויון, העובדה שנשים עדיין נחשבות ל'לא-אדם', לאנשים סוג ב'… לא, זה פשוט שיש גברים ששונאים נשים (סאדיסטים, אנסים סידרתיים, פסיכופטים ורוצחים) ויש נשים ששונאות גברים (פמיניסטיות) וחוץ מזה הכל בסדר. סטיג לרסון הבין שמשהו ממש ממש לא בסדר, הוא קרא את הנתונים הוא ראה הכל ולא ראה את זה: גברים שמתעללים בנשים לא שונאים נשים והתעללות בנשים זה לא סאדיזם בלבד, הסאדיזם הוא רק חלק מהרצף וחלק קטן יחסית.
בשביל לעשות את השינוי האמיתי צריך שני פרטנרים אמיצים מאוד:
נשים שלא יפחדו להגיד את האמת: שכל אחת, כולל אותי ואותך, כן, את, אל תסתכלי לצדדים ואל תתחמקי, גם את! עוברת תקיפות מיניות כל החיים שלה, ולא חשוב מה אופיה, גילה, השכלתה ולא חשוב כמה תיזהר ותימנע ותכחיש.
וגברים שלא יפחדו להסתכל לאמת בפרצוף. שכל אחד מהם, כן גם אתה, אל תסתכל עלי ככה, יכול להטריד, ואפילו לאנוס אישה, ולא להודות בכך, ובטח שכל אחד יכול להיות שותף לדיכוי ואפליה של נשים, כולם שותפים.
נשים שיעמדו ויגידו: אני פמיניסטית, אני חושבת שהמצב של נשים הוא חרא ושאי אפשר לשתוק יותר. וגברים שיעמדו ויגידו: היחס של גברים אל נשים הוא מחפיר ואני לא מסכים יותר להיות חלק מזה.
קשה, נכון? מאוד. אבל בלי זה לא יהיה שינוי אמיתי אלא רק שינויים קוסמטים, קטנים, חיצוניים. מישהו חכם אמר פעם וזה נחרת לי מאוד חזק בראש: האוייב האמיתי של ה'טוב', הוא לא ה'רע' אלא ה'כאילו', וה'כאילופמיניזם' ה'פוסטפמיניזם' ה'פמיניזםהחדש' עושים נזקים עצומים ומחזירים אותנו אחורה. אומרים לנו: מה אתן רוצות, יש שיוויון, יש חוקים, תסתכלו, מה אתן צועקות?!
שטויות. כלום לא ישתנה באמת אם לא נבין: אותו מנגנון בדיוק מפעיל את הכל, הכל, הכל, והכל נמצא על אותו רצף ואסור. אסור לנתק. תעשיית היופי והקוסמטיקה ומכוני ההרזיה והניתוחים הפלסטיים והפרסומות הסקסיסטיות והמגעים הכאילו חבריים במקומות עבודה, וההטרדות והנגיעות בתחבורה הציבורית, והמחמאות והדיבורים והבדיחות, ופערי השכר האיומים, והעוני הנורא של נשים חד הוריות, וזנות, וחשפנות, הכל הכל הכל נמצא על אותו רצף ונמצא שם לא כי שונאים נשים אלא דווקא כי אוהבים אותנו, מאוד, אוהבים אותנו כמו שילד אוהב חיית פרווה.
יש גבר מקסים אחד שהכרתי פעם והיה לנו נורא נחמד חלק מהזמן ובחלק אחר של הזמן הוא הטריף עלי את דעתי ובגלל זה לא יכולתי לתת לו לגעת בי ולא יכולתי להיות לו לבת זוג. האיש הטוב הזה לא ממש מבין עד עכשיו למה אני כל כך כועסת. כי כל גילוי של דה הומניזציה, של הקטנה, כלפי נשים עושה לי את זה, מעורר בי זעם. ומה שנכנס תחת הכותרת הזו מגוון מאוד וזה מאוד מאוד מבלבל. שוב, עניין הרצף. הרצף יוצר מצג שווא מסוכן מאוד. לא רק שגברים לא שונאים נשים אלא שהם ממש ממש אוהבים אותן. כן. תראו מה קיבלתי ממנו השבוע במייל, זו הקנטה כזו קבועה אצלו.
כשכתבתי לו שזה מצחיק אבל גם מאוד עצוב הוא לא ענה. שנות החמישים האיומות, האם הן באמת כבר כל כך רחוקות? ככה אתה סבור? העובדה שאתה ממשיך להתעקש שזה טבעי ונורמאלי שגבר מבוגר יפתח דלתות בשביל אישה מבוגרת, מראה שאתה לא מבין כלום. הוא חוזר וטוען שהוא מלא הערכה כלפי ואני חוזרת וטוענת שכל עוד הוא פותח עבורי דלתות לא יתכן שהוא מתייחס אלי כאל שווה.
ראיתם פעם ילד משחק בחיית פרווה? רגע אחד הוא מתרפק עליה, מדבר אליה מילות חיבה, מנשק אותה בעדינות וברור שהוא חושב שיש בה נשמה, שהיא מרגישה את האהבה שלו ומשיבה לו אהבה בעצמה. אחרי כמה רגעים הוא מחזיק אותה באוזן ומטלטל אותה משל היתה סמרטוט נטול רוח חיים, וזה עוד כלום כי לפעמים ממש משעמם לו ואז הוא עלול גם לקרוע אותה ולתלוש ממנה איברים…
לזה אני מתכוונת. גברים מתייחסים לנשים באופן כזה בדיוק וקוראים לזה אהבה. מצטערת, אני אומרת דברים איומים ונוראים. אתם עלולים לחשוב שאני אישה מרירה שאין בה טיפת רומנטיקה או אמון בגברים וזה לא כך. זה לא ככה בכלל. דווקא כי יש לי מהם המון אני ממשיכה לדבר, דווקא כי אני מאמינה באהבה אני ממשיכה לדבר, דווקא כי אני סטרייטית לגמרי אין לי ברירה אלא לדבר, דווקא. ודווקא אני לא אגיד: אני אוהבת גברים. כי אז יצא שגם אני הופכת אותם לחיות פרווה… לא לא. אני אוהבת את רמי, אני אוהבת את אבא שלי, את גיא ובועז ושי, הגיסים שלי, אני אוהבת את רוני… אבל. כשאני כועסת אני כועסת, וכשאני מרגישה שיש עוול אני לא שותקת, אני לא מוכנה לשחק את המשחק בכללים המקובלים, עלי הם לא מקובלים וזהו.
אני מאמינה ואני אמשיך להאמין, שבנים ובנות נולדים אותו דבר, לוח נקי וטהור, למרות הבדלי טמפרמנט ונטיות, למרות הכל אני סבורה שההבדל בין ילד נתון לילדה נתונה, הוא בדיוק כמו ההבדל בין ילד נתון לילד נתון אחר או בין ילדה לאחרת. כל ילד הוא עולם שלם ועל המבוגרים לאפשר לעולם הזה להתקיים בשלמותו, במלאותו, ולא לקצוץ ולהתאים אותו לתבניות המקובלות. זוהי העבודה שעושה החינוך, אחר כך החברה, ובסוף עושה האיש ועושה האישה בתוך תוכנו לעצמנו עד יום מותנו: מתאימים את עצמנו לתבניות המקובלות כדי לא להיות בחוץ, כדי לא להיות חריג, כדי לא להיות לבד. הרבה פעמים אנחנו מוכנות להיות בובת פרווה ורק לא להיות לבד… נכון? וגברים משתלבים בכל מיני צורות של אפליה/השפלה/הטרדה/אלימות נגד נשים רק כדי לא להיות בחוץ. נכון? הנה דוגמא טובה: לפני שבוע השתתפתי בשיח מעניין בנושא פרסומת לנוזל כלים. פרסומת סקסיסטית איומה שסביר להניח שגם לכם עברה ליד האוזן ואולי אפילו העלתה בכם חיוך… כן, לצחוק זו גם דרך להשתתף בדיכוי, מה לעשות. אם תשאלו את אהרוני או את גברי אם הם בעד שוויון לנשים ברור שהתשובה תהיה כן, ובכל זאת הם משתפים פעולה. מישהי שם בדיון כינתה את עצמה 'פמיניסטית חדשה' ואני התנפלתי עליה בזעם… לא מחזה יפה, אני מודה, אבל זה פשוט זה. אין פמיניזם חדש. העלמת עין והכחשה של דיכוי והשפלת נשים לא יכולה להיות זן של פמיניזם. לא יכולה. ולהגיד לי שאני עושה מזבוב פיל ושאני אלחם את המלחמות החשובות באמת ושאולי אלך לשרוף חזיות… זה בדיוק מה שמחזיר אותנו אחורה, וגם הספר הזה, ומחברו שנפטר בינתים ואני יכולה רק להגיד לכם את מה שהייתי נורא רוצה להגיד לו: נשים וגברים אנחנו אותו דבר, בני אדם וחוה כולנו, זה לא שהגברים הם בני אדם והנשים בנות חוה (או לילית, עוד פיצול שמאפשר להנציח דיכוי נשים), לא, כולנו בניהם ובנותיהם של אדם וחוה גם יחד ובהינתן לנו הסיכוי, נוכל להיות ביחד. המיטב שבמיטב. לא באפליה, לא בדיכוי, כי אם באהבה.
קארול גיליגן על איך בנות משתלבות בחברה
http://www.youtube.com/watch?v=Nd2rvAbH7nI
נעמי וולף על הגל השלישי
http://www.youtube.com/watch?v=cCQI-ougLsg&feature=related
ולקינוח, עוד אישה דעתנית אחת…
סלט מחשבות 
4 במאי 2012 ב- 10:49 |
כן אבל..
(לא מעצבן אותך כשמתחילים תגובה ככה לפוסט הזה?)
הכרתי לא מעט נשים שהיה להן ברור שהגבר צריך לשלם עליהן בפגישות (ולאו דווקא פגישה ראשונה). אני לא מדבר על נשים תפרניות דרך אגב, בהחלט נשים עצמאיות וחזקות שאולי הרוויחו יותר מהמחזר שלהן אבל אם הולכים ברחוב ובא לה פלאפל אז ברור שהוא ישלם ואם לא הוא קמצן מחורבן.
מה שאני מנסה לומר כאן הוא שבשביל שהשינוי שאת מתכוונת אליו יתרחש צריך שהנשים יסכימו לוותר על הבונוסים של חיית הפרווה החמודה.
אני לא חרדי אבל אני באמת חושב שלא היה קורה כלום אם המחשופים היו קטנים יותר והחצאיות קצרות פחות – אל תנסי להסתדר בחיים על ידי זה שתפלרטטי עם גברים ולי אישית יש ריבים ארוכים בעניין עם בת הזוג שמשום מה חושבת שענייני הכספים של הבית הם מחוץ לתחום אחריותה (אבל אין לה בעיה שאני אתלה כביסה). את לא צריכה להיות דרקון דווקא ואני ממש לא חושב שנשים צריכות להתגייס לקרבי (או להתגייס בכלל, אלימות וצבא זה קטע של גברים) אבל גם לא להיות האישה הקטנה שלא יודעת מהחיים שלה כל פעם כשצריך לקבל החלטות קשות. בלי זה כלום לא ישתנה.
4 במאי 2012 ב- 11:32 |
לא,
לא מעצבן אותי, ואתה יודע למה?
כי כל ה'אבל'ים שלך נכונים גם.
הייתי רוצה שכל הנשים יראו את מה שאני רואה,
הייתי רוצה שכולן יהיו עקשניות וחזקות כמוני,
מוכנות לשלם מחירים, כמוני,
ולא רק במסעדה…
אבל
זה לא יכול לקרות כל כך בקלות,
העולם משתנה לאט לאט, לאט לאט,
צעד קדימה, שניים אחורה…
ועד שהשינוי יהיה עמוק ורחב באמת, נשים ימשיכו
לעשות את התפקידים שמלמדים אותן לעשות,
כי אף אחת (כמעט) לא רוצה להיות חריגה,
ועל זה גם נשים וגם גברים משלמים ביוקר.
אבל
בעולם הטוב, האפשרי, שעוד יקרה פעם,
גם גברים וגם נשים יהיו אינדיווידואלים חופשיים,
שיחיו את חייהם לפי מה שמתאים לאופיים ולא לחינוך המגדרי.
6 במאי 2012 ב- 11:30 |
מיכלי, איזה סוף שבוע סוער פה בבלוג שלך. חיבוק וחיזוק.
(לי דווקא נחמד לפעמים שפותחים עבורי את הדלת. אבל בהחלט מודעת לזה שיש פה "דיל", שבמסגרתו, כשפותחים עבורי את הדלת, אני אמורה לא לפתוח את הפה. אחרת קלקלתי הכל ואני לא מבינה כלום).
6 במאי 2012 ב- 12:07 |
טוב אביבית, נסלח לך כי את אישה עסוקה מאוד… אבל היה עכשיו שיפוץ קטן כאן בבלוג, שישה דפים שהיו בצד ימין למעלה הפכו לרשומות ונכנסו תחת הכותרת 'פמיניזם / תקיפה מינית' זה דברים ישנים ואני שמחה שמקבלים עוד קצת צומי.
התובנה שלך בעניין ה"אני אפתח לך את הדלת ואת לא תפתחי את הפה" מעולה! ואם ממשיכים את קו המחשבה הזה… טוב, אני לא צריכה להסביר, נכון?
ת ו ד ה.
6 במאי 2012 ב- 12:09
הבנתי. אז זו הסיבה שקיבלתי אותם למייל כפוסטים חדשים..
מכל מקום, יקירתי, מה איכפת לך שאני מגיבה אצלך? זה לא כאילו שאני פותחת לך דלת או משהו :-)
6 במאי 2012 ב- 12:12
יס. ודווקא הזהרתי בטרם עשיתי את זה… טוב, לא נורא. ואני אוהההההבת שאת מגיבה אצלי, זה כיף. וחוצמיזה, נשים יכולות לפתוח לי דלתות, כי הן לא דורשות ממני לסגור את הפה אף פעם (כמעט).