[4] במראת הצד: פילה שמנה ונמר חברבורות

דובי הכריז בקשר: מי הכי קרוב למאפו? יש לנו יולדת. אני דובי, אני כבר מגיעה. אושיק מרים גבותיו אליה בשאלה: אבל דבורי, מה קרה לך, זה בכלל לא בכיוון שלנו, וחוץ מזה תרצה לא מחכה לך? אלף, אמא שלך במילא לוקחת תמיד לפחות חצי שעה תוספת לפני, ובית, אני לא מחמיצה יולדת, לכולם כבר יש רק לי לא. קח זמנים, היא סיכמה ונתנה גז. תוך ארבע דקות ושלוש עשרה שניות הם הגיעו אל הזוג שחיכה להם בחוץ. זה היה זוג לא כל כך הגיוני בשני מובנים. קודם כל הם היו קצת מבוגרים בשביל להיות יולדים, ושנית, האישה נראתה לה הרבה יותר גבוהה מהגבר. אבל זה, היה אולי בגלל שהיתה לה הבטן הכי גדולה והשיער הג'ינג'י הכי ארוך ופרוע שהיא ראתה בחיים שלה. האיש עזר לאישה להכניס את הבטן ואת השיער למונית בשלום ואז סגר את הדלת בעדינות ורץ ונכנס מהצד השני. סטפ און איט, הוא צעק והיא טסה.

היא שמעה אותם מדברים מאחורה ושמה לב שגם אושיק כרוי אוזן. זה היה דיאלוג מתוק ומצחיק מאין כמוהו. אז מי גבירתי? שאל האיש, והאישה ענתה: אני גברת פילה שמנה, ומי אדוני? אני אדון נמר חברבורות. ואז האישה גנחה קצת ושאלה: תגיד, אז איך אמרת שקוראים לך? אני….. ומה שמך עלמתי? אני…. וככה הם המשיכה בין גניחה ואנחה לצחקק ואז הגניחות והאנחות נשברו לבכי: כואב לי כואב לי כואב לי, תגיד לי מי אני לעזאזל, אני לא זוכרת. את רמה, את רמה שלי, ומי אני, תזכירי לי בבקשה? אתה רם, אתה רם שלי, היא אמרה, היא צחקה בין ההתייפחויות. אושיק לא יכול היה יותר לכבוש את צחוקו וזה התפרץ, כרגיל מלווה בהתפתלויות ובעיטות ודמעות והתנצלויות. היא נזכרה פתאום מאיפה האיש הזה מוכר לה: נכון שגרת פעם בצייטלין? נכון, הוא ענה. ויש לך בת קטנה ויפה עם משקפיים? נכון, היא כבר בצבא, הוא ענה, והאישה הוסיפה: היא בגלי צה"ל, ובקולה היתה גאווה כזו, כאילו היתה זו הבת שלה, מה שהיא ידעה שלא נכון. היא זכרה גם את האמא היפיפיה של הילדה. אז מה, עכשיו יהיה לכם ילד יפה עם משקפים? לא, צחק האיש, עוד אחת יפיפיה, אדמונית הפעם, נכון רמה? והאישה אמרה: אי, אי, אי, אל תצחיקו אותי, כואב לי. האיש פנה אליה ודאגה בקולו: תגידי, לא היית צריכה לפנות עכשיו? תקשיבו,  היא אמרה, אם נראה לכם שאני סתם מאריכה את הדרך אז אל תדאגו, אני פשוט מכירה טוב טוב את הקיצורים ובשעה הזו עדיף לנסוע לאט ומתפתל מאשר מהר ותקוע, בסדר? טוב, אמר האיש והאישה צחקה עוד כמה אי, אי, אי. כשהם יצאו לכיוון בית החולים והיולדים איתם, היא ציוותה על אושיק למדוד שוב את הזמן, וכשהם ירדו הוא הכריז: שבע דקות וארבעים ושש שניות, אני לא מאמין שהגענו כל כך מהר. מה, הוא היה שכן שלך? הוא היה שכן של ההורים שלי, אתה רואה שזה לא היה כל כך נורא? נכון, זה היה מגניב. מה, והיא לא האמא של הילדה עם המשקפים? נכון, זה היה לפני איזה חמש עשרה שנים כבר, אתה לא מאמין איזה אישה יפה ומפחידה היתה לו, איזה אמא יש לילדה ההיא, האישה הכי יפה שראיתי בחיים, מלכת הקרח קראתי לה. היתה להם כלבה גדולה כזו, ענקית, והייתי שומעת אותה נובחת. האמא, לא הכלבה, בגלל זה נזכרתי, אלכס תמיד היה מחקה אותה, היא היתה צועקת לו ררררם, רררם, אוף, זה היה עושה לי צמרמורת. ראית, ראית איזה חמודים הם ביחד? גם היתה לי סוף סוף לידה וגם כאלה חמודים. ואז היא קראה לדובי: דובי, תפתח את הקשר, יש לי משהו להודיע לכולם.