ומקום נצחי בר חלוף

9 באפריל 2014

ט' בניסן

1

פעם כשהנחיתי קורסים למתנדבות חדשות במרכז הסיוע, אחד הדברים הראשונים שהיינו עושות היה סבב שבו כל אחת אומרת "מה אני רואה עכשיו". מהר מאוד ראינו אז, שלמרות שכולנו יושבות באותו מקום, בכל זאת כמספר הנשים כך מספר זוויות המבט. תרגיל קטן ופשוט עם תובנה ענקית וחיונית לעשייה במרכז ולחיים בכלל. ברור שכל אחת רואה משהו אחר, ומתברר משהו גדול מזה: כל אחת מאיתנו רואה משהו מעצמה.

אחת רואה סדר והרמוניה ושניה רואה בלגן ובלבול. אחת רואה את השעון ואחרת את כל הקבוצה. זו שרואה את החוץ מבעד לחלון, וזו שרואה את הדלת, ויש גם מי שרואה רק קיר לבן.

המציאות מורכבת ורבת פנים, מרתקת ומפחידה ומעוררת השתאות, וכל אחד מאיתנו רואה בה את ההשתקפות של עצמו, כל אחת רואה את ניצוצות נשמתה בחוץ, כל מי שמביט רואה רק את מה שהוא יודע.

2

נזכרתי בזה בטיול ואז גם בסיפור ההוא הידוע על העיוורים. מכירים? בשמורת הר מירון ליד עין חממה יש חלקת זיתים עתיקים. הם גדולים ויפים ומעוררים פליאה וגם עצב מסויים, כי הם שורדים מאות שנים אבל הם גם מתכלים, הם נצחיים, ובני חלוף, כמונו.

3

ישבנו שם שעות ארוכות. אכלנו ודיברנו, שתינו ושתקנו, חלק רחרחו, חלק נמנמו וחלק צילמו. לא יכולתי להפסיק להסתכל על הזיתים, בעיקר על האחד תחתיו ישבנו. נכון שהוא, בכל המובנים, סוג של פיל?

5

6

4

7

מקום קטן אחד

4 באפריל 2014

ד' בניסן

בשיעורי הביולוגיה בתיכון למדתי מונח שאני יודעת בוודאות שלא הייתי לומדת אילולא כן. ואני שמחה כל כך כי זה יפה והולך איתי כל החיים. המדובר בביטוי 'גומחה אקולוגית'. קודם כל המשמעות המרתקת של המונח הזה, בהקשרה המקורי, כלומר יחסי הגומלין בין בעלי החיים והצומח במקום מסוים, ואחר כך האסוציאציות האנושיות והאישיות שלי ממנה. רק שילוב המילים הזה כבר מקסים, לא? כלומר 'גומחה', שהיא מילה כל כך עברית עם ניחוח קדום מעט וכל המון הרבדים של דמיון שהיא מעלה, ו'אקולוגי' שהיא כל כך לועזית וגם כל כך עכשווית. אז אני חושבת המון על גומחות אקולוגיות, שלנו בני האדם.

.

כשאני נוסעת באוטובוס למשל, והוא עוצר בתחנה במקום רחוק וזר, ואני מסתכלת על הנקודה הקטנה הזו ומנסה לקרוא בה כמה שיותר פרטים, ולדמיין מה היה אילו זו היתה הגומחה שלי. אני מנסה לחשוב איך זה להיות מישהו שחי בגומחה הספציפית הזו, מעביר בה את היום שלו, מתקשר עם אחרים, אוכל, חולם.

כשהייתי בהודו זה היה חזק מאוד, לפעמים סתם מעניין ולפעמים עוצמתי ומפחיד אפילו. כמו אז, כשנסעתי באוטובוס בגואה. והסתכלתי על הבתים היפים, הצבעוניים והמתפוררים שבצידי הדרך והנה בחלון של אחד מהם עמדה נערה. לרגע נאחזו העיניים שלה בשלי. כל זה לקח רק שבריר של שנייה, ולא היתה בו ממש מחשבה כי אם יותר תחושה משונה, שזו אני הנערה, המסתכלת בי העוברת באוטובוס.

.

צומח

.

0

לאחרונה טיילתי בשמורת הר מירון. אחד הטיולים היפים שהיו לי בחיי. הצלחנו לחמוק מאתרים רווי אוטובוסים ואנשים ולמצוא פינות שבהן הלכנו רק חברותי והכלבה ואני, ופינה שהפכנו לגומחה הפרטית שלנו לכמה שעות. ואז הלכנו במשעול מקסים אחד, ופתאום התיישבתי ואמרתי להן: תמשיכו, אני נשארת כאן, להתראות.

.

סחלב1

יכולתי לעשות את זה כמובן בכל נקודה אחרת במסלול, אבל משהו הושיב אותי שם: היתה מדרגה נוחה לשבת בסלע, סחלב קטנטן הציץ אלי מבין הקוצים, ואחר כך כשהקולות שלהן התרחקו, נהיה השקט שייחלתי לו וקסמים רבים באו איתו והופיעו. ישבתי בגומחה הזו חצי שעה בערך, לא יותר, אבל הייתי קצת לחלק ממנה והיא לחלק ממני. לא הייתי יכולה לדמיין את זה, זה היה מרתק ומרגש.

סלע

חזזית

עשיתי שוב ושוב את התנועה של הראש מהשיחים שמשמאל אל הים מימין, כשהעין משתהה על מה שבדרך וחוזרת שוב שמאלה. והבטתי, הסתכלתי, רכנתי והתפרקדתי. עשיתי שוב ושוב את התנועה של הגוף ושל העיניים, למעלה ולמטה למטה פנימה והחוצה ועוד יותר פנימה.

פרח פנימה

פרח מקרוב

.

קטנים

הפרחים. היצורים הקטנים שזימזמו מעליהם. החרדון שרישרש והופיע ונעלם. הציפורים שדאו מעל ואלה שצייצו בסבך. מי שזיהיתי ומי שלא הכרתי. הדברים שאיבדו עוברי האורח שהיו כאן לפני. הסימנים שהאדם משאיר ואלה שהחיות מסמנות. העתיק והחולף ומה שמשתנה ללא הרף.

צל של קוץ

סחלב

.

 

מֵעָפָר

1 באפריל 2014

א' בניסן

תות

התחדשות. יש כל כך הרבה צורות. כל הוויה מתחדשת בדרכה. כל אחד מוצא לו את השביל, כל אחת את הדרך שלה, להתחדש. להתרומם מהנמוך, להתעלות על המוות, להמשיך הלאה וליצור את המחר.

.

יש מי שמפציץ, בלי בושה ובלי מחשבות מיותרות, הולם בעולם בפריחה מרהיבה. זה בשלמת נשף וזו בשמלת כלה, דופקים רושם, חוגגים ואחר כך כבר נשלים את העלים, נחזור לתלם, יהיה בסדר.

שקדיה

.

צבר

יש מי שמוציא כפתורי קוצים, דבר ראשון קוצים ליתר ביטחון ועל כל צרה שלא תבוא. ואני חושבת שמאותה סיבה בדיוק גם המשונה הזו, מקדימה פרי לכל דבר אחר.

0

.

תאנה

זו שולחת ידיים זעירות ומושלמות שיהפכו עם הזמן כסות לעירומים אם ירצו. וזה זורה אלפי עלעלים קטנטנים, שישתו אלפי ריבוא קרני אור ויזינו מליוני גרגרים אדומים כשיגיעו. זו שולפת כמו קוסמת, מטפחות קטנות ועדינות שנפרשות אל השמש. וזה מצמיח פקעים קטנים ומתוקים מתוקים בצד שרידי האתמול היבשים.

00

גפן

פקאן

.

ההתחדשות נדמית כאילו היא קורית בן לילה, אבל בל נטעה, הרבה עבודה נעשתה מאחורי הקלעים. במסתרי השורשים, במוהל הגזעים והענפים. הדברים נבעו ועלו, זרמו ופעפעו עד שיצאו אל האור לשתות אותו לרוויה. ואז התנועה הזו, מֵעָפָר אל השמים.

.

כולם מתחדשים עכשיו וגם אני רוצה מאוד, מחפשת את האופן בו אתחדש. א' בניסן והראשון באפריל חלים שניהם היום, כמה יפה. ולכבוד האביב הכפול הזה אני מבקשת להתחדש גם במה שכבר ישן, ולהצמיח עלעלים משלי ואפילו פרי חדש אם אפשר. אני מבקשת אביב לעט שלי וגם ללב שלי.

000

ריח טוב ותקווה לגשם

9 במרץ 2014

ז' באדר ב'

כשפתחתי את המקרר נשמעה צווחה מקפיאה. "תגידי, את חושבת שאני סתם איזה מישהו שתקוע כאן ואת יכולה להתעלם ממנו? התרד הזה, הוא הגיע יחד איתי ובו כבר השתמשת מזמן. שמעי, אני לא אלים, אני יותר, אהה, עלים. כן? אבל אם זה ימשך ככה. אני לא יודע. אני אהיה חייב לעשות משהו" כאן היתה נבילה בקולו, והוא עבר מאגרסיב לפאסיב "אני יתאבד. זה מה שאני יעשה"

הסתכלתי על המנגולד האומלל וראיתי שבאמת כבר יש לו בריחת כלורופיל רצינית ורככת קצוות חמורה, ולא שלי אין גם, אבל זה ממנו שנעשה מרק. "בסדר יקירי, אם אתה כבר הולך להתאבד, אז אתה הולך לעשות את זה בשביל מטרה לאומית". ראיתי אותו זוקף עלה בהקשבה והוספתי "וגם יחכו לך בעולם הבא המון בובעס שמנמנות וחמודות". עוד לא גמרתי את המשפט והוא כבר קם וזינק על הסכין.

אלוהים איזה ריח טוב שיש למנגולד שמיטגן בשמן זית. נכון?

זאת הסלרי ראה, והנה גם הוא בא.

"רגע רגע" קראתי אחריו, "אבל אל תגזים עם הגבעולים, טוב?"

אבל הוא כבר קפץ אל תוך הסיר בקריאת "עלה אכבר".

אתם זוכרות שאמרתי ברשומה הקודמת שאני שמחה באביב ובכל זאת ממשיכה להתפלל לגשם ולהשביע את החורף לחזור? אז זהו. איך משכנעת אותו לשוב? מכינה מרק. ולא הייתי מטריחה אתכן עם המרק שלי אילולי כמה דברים: 1. כאמור זוהי משימה לאומית. 2. המצאתי מרק, זה לא עניין של מה בכך. 3. החשוב מכל, הוא יצא טעים.

אז למנגולד והסלרי שמפצפצים להם בשמן זית*, הוספתי קופסית קטנה של רסק עגבניות, מים ותבלינים**. אחרונות הגיעו להתשתכשך השועיות היפיפיות בבגדי הלבן החמדמדים שלהן***.

מה אני אגיד לכן? זה רתח שם. בהחלט.

ואז, אחרי יומיים שהזעתי על המרק בחמסין… זה קרה. זה עבד. הוא חזר. לא מספיק עדיין, אבל יש לי עוד מרק ואני ממשיכה במשימה.

מרק

* עם יתרון גדול למנגולד 4:1 בערך בכמות וגם בגודל הקיצוץ ** אני תבלנית מאוד פושטית: מלח, פלפל, פפריקה וכורכום *** לא כדאי להשרות יותר מדי כי אז הקליפה נושרת והן נמסות ונעלמות.

ובתמונה למעלה? 'שאל גשם', שנסרג גם הוא באותה תקווה.

זוהרים באובך

7 במרץ 2014

ה' באדר ב'

056

מה לך אביב כי תמהר להגיע? מה לך קיץ כי תנחת עלינו ככה? מה לך חורף כי תברח ותניחנו לנפשותנו היבשות? ואת כל השאלות הקשות האלה אני שואלת דווקא בתור אחת שנרגשת מהאביב, שאוהבת את הקיץ, ששמחה לבואם תמיד, אבל נו באמת. הגזמתם הפעם.

029

ובכל זאת, אם יש משהו שמנחם כנגד האובך שיושב כאן עכשיו, כנגד היובש של האדמה, זה כל הצהובים האלה שמשתוללים. ואתמול כשחזרתי מהעבודה חזרתי עם זר צהוב.

016

007

לא מוותרת על תפילות לעוד גשם, משביעה את החורף שישאר עוד טיפה וימטיר עוד טיפותיים, אבל בינתיים: זר.

075

071

113

082

111

115

ורוד על אפור

3 במרץ 2014

א' באדר ב'

מכסה אפור

המכסה האפור, ככה קראה לזה תמי, הוא עדיין מונח, על ההר ועל הלב. ובכל זאת אני שמחה כי כידוע כבר, אין כמעט שום דבר שאני לא יכולה לשמוח בו. למדתי מפוליאנה כשהייתי ממש קטנה, או שאולי פוליאנה פשוט נפלה על הילדה הנכונה. יכול בהחלט להיות.

כליל רחוק

כליל קרוב

האוויר אפור ועומד, סמיך ובלתי מנוחם. אבל אני הולכת במעלה ההר, בדרך הביתה מהעבודה, ולאט לאט נצבר לו זר בוורוד וסגול. שקדיות אחרונות רגע לפני השקדים, נתזים של כליל החורש, כתמים של ציפורנית מצרית, ובין לבין עוד חברים וחברות, ותיקים וחדשות.

000

0

1

2

4

3

מחבואים

25 בפברואר 2014

כה' באדר א'

.

               בוא נשחק ב:

               אתה איש ואני אישה.

               בוא נשחק ב:

               זה נגמר, ודי,

               ושוב פעם.

               בוא נשחק ב:

               אתה תות ואני קצפת,

               אתה תמיד ואני רק לפעמים.

               בוא נשחק ב:

               זה שאמרתי זה לא אומר ש,

               אני אוהבת אבל,

               בוא נשחק ב:

               אתה רוח ואני עלה,

               אתה עלה ואני פרח,

               אתה פרח ואני דבורה.

               אתה פיל ואני חנות חרסינה.

               בוא נשחק ב:

               לפעמים.

               בוא נשחק ב:

               אתה עוצם את העיניים

               ואני מתחבאת, אתה נשאר

               ואני הולכת,

               אתה ענן ואני גשם.

               .

רוויה

29 בינואר 2014

כח' בשבט

היום זורחת השמש אחרי שני ימים של גשם וערפל. השמים תכלת אין עב, ואני לוגמת את האור. זה יום של סרוטונין ושיא ויטמין.

0

1

המקום הכי יפה בעולם, כן, ככה אני חושבת מהיום הראשון שבו הגעתי לכאן. יפה גם בקיץ וגם בחורף. באמירים יש מקומות מאוד גבוהים, למשל איפה שאני גרה. ויש וואדי שעובר באמצע הכפר, ושם, הקדימו השקדיות לפרוח, יצאו לגשם בשמלות הנשף. כאן הן עוד מתארגנות. מחר? בשבוע הבא? מי יודע.

2

תגידו, ראיתם פעם וורוד כזה? וורוד שאין כמותו. ויש כאלה, אינדיווידואליסטים בעולם. יש מי שמתעקש לצאת, דווקא כאן במקום הגבוה, ממש באמצע הגשם, ולשיר את השיר שלו. פגשתי אותו אתמול וצילמתי אותו היום: פרח שקד אמיץ ראשון כאן בחצר.

3

גשם של שמחה

28 בינואר 2014

כז' בשבט

1

בקרוב אני אתחיל לקטר, זה הרי ברור. אבל עכשיו, עכשיו אני שמחה. בקרוב אתחיל להתלונן. על הקור, על הבוץ, על האפור וכל הסירבול הזה שיש בו, בחורף. אבל עכשיו אני שמחה. כל כך הרבה יופי. במראות והריחות, בצלילים. מחטי גשם עדינות, מטחי גשם וזירזופי גשם, ברקים ורעמים מידרדרים ומסנוורים, ערפל זוחל על ההר, ובערפל אפשר לראות כמה שקדיות שהעזו לצאת בשמלת הנשף החדשה ונתקעו בגשם.

2

3

ואני שמחה, לשמוע את הציפורים שרות בגשם, לצאת במגפיים ולשאוף את האוויר הקר. לראות את היסמין, רקפות וצברים, נרקיסים וגפנים, וכולם עונדים מחרוזות של טיפות. לשתות המון תה ולסרוג המון וורדים שיאירו לי את היום.

4

הפתעות ונסיכות החצר

18 בינואר 2014

יז' בשבט

כבר כמה זמן שאני מפלרטטת עם העץ הזה, חושבת עליו, על עליו, ועל פריו ועל שמו: שקד. כן, זה שביום אחד בשנה, כמו הבחורים האלה שבפורים מרשים לעצמם להתחפש לנשים, גם הוא הופך לנסיכה בשמלת נסיכה ונקרא בשם של נסיכה: שקדיה.

שקדים דאשתקד

בימי השלג בחצר צפונית אחת, פגשתי את השקדים דאשתקד האלה, ותהיתי, מי היצור הגאוני שקדח בהם חור עגול מדויק שכזה והוציא את התוך, את הלוז המתוק. אספתי אותם והמשכתי לברך לשלום כל שקד שפגשתי, וגם את השניים שעומדים כאן במורד. ועכשיו להפתעות.

פקאן

האנשים הטובים* שחיו כאן ביורט, שבנו אותו ונטעו ושתלו את כל מה שסביבו, יודעים את כל מה שיש כאן באופן הכי אינטימי. אבל אני, מן הרגע הראשון, זה שבו הגעתי עם מיטלטלי המועטים במעלה ופגשתי את האפונה הריחנית שהתפוצצה בפריחה, מאותו רגע לא מפסיקה להתרגש מהמתנות האלה שהחצר מפתיעה אותי בהן. כל פרי ופרח, כל עלה וניצן, הנה כאן, וכאן, וכאן. אני רק משתדלת לתחזק, אבל החצר מניחה לפתחי הפתעות שחיכו לגשם: תות שדה, רקפת, נרקיס ועוד עלים שעדיין איני יודעת מה יפריחו.

נרקיס ורקפת

תות

בחודשיים האחרונים יש כאן חורף אמיתי. היתה לנו סופה רצינית, עם שלג וכפור והכל, ואחריהם נצבעו העלים בצבעי חלודה ונשרו ברובם, ועכשיו בטו בשבט אפשר לראות את השנה החדשה לאילנות כשהיא תוססת בטבע, מבעבעת ועומדת לגלוש. פרוות עשב בירוק טרי מכסה את האדמה, וניצנים עומדים להתפוצץ בהרבה עצים, במיוחד בנסיכות השקדיה. כלומר בעצי השקד, שבקרוב יגיחו מהם נסיכות עוטות לבן.

1

2

* ובעוד אני שמחה בפריחות החצר שלהם, אני רוצה לאחל למי שהעניקו לי את כל ההפתעות המרגשות האלה: מזל טוב לכם חברים רחוקים, הרשומה הזו מוקדשת, להולדת הנסיכה החדשה שלכם.

סביון


הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 119 שכבר עוקבים אחריו