בדרך

י' בסיוון

כבר לא לגמרי כאן עוד לא לגמרי שם. הבית שלי כמעט ריק, הלב מפרפר, הבטן מתהפכת, אבל העיניים שלי כך מעידים כולם, נוצצות. כנראה שאני עושה משהו נכון וטוב, אבל הקילומטרים האחרונים במרתון המעבר הזה קשים קצת, כדרכם של קילומטרים אחרונים.

בחג השבועות עשיתי טיסת ניסיון בבית החדש שלי באמירים והיא היתה נפלאה. חזרתי לכאן כדי לחסל את הבית הזה, לעשות סידורים אחרונים בתלאביב ולחגוג את המעבר. כמה שיותר קפה עם חברות כמובן. אין צורך לומר שאני לא באמת נפרדת משום דבר ומאף אחד, ואין צורך לומר שאני עדיין תלאביבית בתעודת ובזהות, אבל חשבתי לי שהציור הזה בכל זאת מתאים לי היום יותר מכל צילום או מילים כלשהן.

לַכֹּל זְמָן, וְעֵת לְכָל חֵפֶץ, תַּחַת הַשָּׁמָיִם.

ד' בסיוון

הסלט של המבט

כט' באייר

אני יודעת, אני קצת לא מסודרת לאחרונה. לא מעלה רשומות בתדירות הרגילה, מזגזגת בין נושאים שהקשר ביניהם לא תמיד נהיר, בין סוגי הפרידות שבהן אני עסוקה בימים אלה. אבל אתם יודעים, זה הכל קשור, נכון? אתן מכירות אותי, זה סלט, כרגיל.

מה שאני לוקחת איתי לצפון צריך להצטמצם בחומר, אבל יש משהו שלא חשוב מה יהיה, זה שלי וזה בא איתי לכל מקום. אני אוהבת להסתכל. מאז שאני זוכרת אותי זה ככה, וכל האמצעים שאחזתי בהם מאז ומעולם היו חלק מזה, לצייר ולכתוב ולצלם, הכל משם ולשם.

אספתי כמה תמונות ואפילו לא ידעתי למה דווקא הן, עד שעלתה בי המחשבה הזו. זה הכל מבטים, או יותר נכון זוויות שונות של מבט, על העיר שלי. ונכון שזו לא פרידה סופית או מוחלטת, אבל אני נפרדת ממנה עכשיו, לאט לאט ובדרכים רבות.

אַרְגֶּזֶת

כז' באייר

פסלונים וצדפים, קופסאות ופנקסים, תמונות, גלויות, הדפסים וציורים, חפצי נוי וכפתורים, ספרים, ועוד ספרים, ועוד ספרים. אז עשיתי מסיבת פרידה מחברים ומדברים. מיששו והתפעלו, אהבו ולקחו וקנו והיה ממש ממש כיף ומרגש. אבל כמה ימים אחר כך ישבתי על הספה שעוד מעט יבואו לקחת מכאן לבית אחר והרגשתי שהררי הדברים עדיין סוגרים עלי, שקירות הספרים עדיין מאיימים לקרוס עלי. ואז באה חברה שיש לה אותה מחלה כמו לי, מחלת הדברים היפים, והצילה אותי, וממש ברגע שגמרנו להעלות למכונית שלה את הארגזים ואמרתי לה ולהם שלום, עליתי ועשיתי עוד דבר שהפחיד אותי נורא. עשיתי וברחתי.

אחרי חמש דקות בדיוק, חזרתי מהסיבוב הקטן של קניית רעל מעבר לפינה. בעודי חושבת בצער על החורבן הצפוי להתגלות, אני רואה משהו שהוא לא פחות מנס. ארגז הספרים שהורדתי ושמתי על הגדר, כל הספרים שנאספו באהבה במשך השנים אבל אף אחד לא רוצה עכשיו, הארגז נלקח בשלמותו ולנגד עיני על ידי איש אלטע זאכען שעבר בדיוק ברגע הנכון. בעוד המחשבה על הספרים מתגוללים על הרצפה ונודדים אל הפח מעסיקה אותי, אני רואה אותם ניצלים והולכים למקום שמישהו עוד יאהב אותם קצת ומישהו ירוויח עליהם קצת למחייתו. עם השמחה הזו עליתי הביתה להמשיך לארגז ארגזים בששון.

בדיוק

כה' באייר

לא פעם ולא פעמיים קרה, שניסו לקטלג את הספר שלי כספר נשים. ואני מודה שכעסתי. לא שנשים הן לא קוראות נהדרות, אבל אני בעיקרון נגד הדרת גברים. חיים של אישה צריכים לעניין גברים, בדיוק כמו שחיים של גבר מעניינים אותי. אז אני מודה, כשגבר אומר לי שאהב את ספרי, אני מאוד מאוד שמחה על הפרכת התיאוריה המופרכת ממילא.

ובכן תארו לעצמכם כמה רבה היתה שמחתי כששמעתי ממכר משותף, שדרור קורא ונהנה מהספר שלי. כי דרור, הוא לא אחר מאשר המוסכניק המשגע ביותר בעולם. אמנם המוסך שלו חף מלוחות שנה עם בחורות בלי בגדים, אבל פרט לזה הוא גבר לתפארת. חוץ מזה שהוא חתיך, הוא גם בעליהם של לב ענק, חיוך מתוק ומוסך 'דיוק' שאין דברים כאלה.

המוסך של דרור הורש לו, כמו הלב הטוב שלו כך שמעתי, מאבא שלו. והוא נמצא בנמל תל אביב. כן, כבר כתבתי על זה כאן פעם והפעם אני רוצה לדבר על זה יותר בהרחבה. כי בשנים האחרונות אני מודאגת. אמנם אני לא מגיעה לשם הרבה כי האוטו שלי מתנהג נורא יפה, אבל פעם בשנה בדרך כלל, לקראת הטסט, אז חייבים. ולמה אני מודאגת? כי מפלצת הנדל"ן הולכת לבלוע לנו את המוסך, ודרור נלחם.

כי אתם מבינים, יש בנמל מקום רק למה שעושה המון כסף והמון רושם. מסעדות יקרות עד יקרות מאוד, חנויות רשת של מותגי יוקרה והמון המון רוח וצילצולים. היזמים קוראים לזה 'תמהיל', לי זה נראה הומוגני להפחיד. הדבר הכי עצוב הוא שהנמל הזה, דווקא מתנאה בכבוד לעבר, ומתרפק על היותו אתר היסטורי ימי בכל מיני אביזרים חינניים שקשורים לים וספנות. אבל הנמל הזה מעוניין להרחיק ממנו את הדבר הכי קרוב להסטוריה ולעבודה אמיתית שקיים בסביבה. וזה מצחיק, כי אין מדובר במוסך מרעיש ומלכלך, אלא בהכלאה של בית מרקחת, מכון יופי ולונה פארק לחובבי מכוניות כמוני.

השקיעו שם בנמל הזה כל כך הרבה בנוסטלגיה המזוייפת והמתחנחנת הזו, כמו למשל המנוף הגדול שנראה יותר כמו חלק מתפאורה של סרט ישן מרוב שליקקו אותו, טיילת העץ עם המעקות דמויי סיפון ועמודי העגינה, השלטים המפוזרים בכל מקום עם תמונות מחיי הנמל הישן, וממש כאן, יש מקום אמיתי, מקום חי ונושם שבו בשקט, בעדינות ובהמון תשומת לב מתקנים מכוניות. ואת המקום הזה מבקשים להרוס.

אני שומעת אתכם שואלים: מיכל, את נגד קידמה. זה מה שאת? ואני עונה: לא אני לא נגד קידמה באופן גורף, מה פתאום. אני נגדה רק כשהיא מתקדמת מהר מידי ודורסת הכל בדרכה. נוהגת בטבע כאילו הוא תפאורה לקניות ובבני אדם כאילו היו קוביות משחק. משחקת לידי הממון והחיצוניות הריקה. אני נגד קידמה כשבידה האחת היא מכסה את העבר בקישוטים נוסטלגיים שטוחים וביד האחרת הורגת אותו.

אני אומרת את זה לדרור והוא נאנח: את כל כך צודקת, אבל ככה זה. ואני שואלת: אין מה לעשות? והוא אומר: כלום. אבל ממשיך ב'צוּמוּד' הזה שלו. בינתיים הוא כאן, בשביל אבא שלו, בשביל המכוניות והאהבה, וגם בשבילי.

חיית עיר

כא' באייר

בין אריזה להשלכה, בין חלוקת חפצי למכירת ספרי, בין סידור לאירגון אני עוסקת בימים אלה בעוד דבר חשוב, אני נפרדת לאט לאט מעירי בשלושים השנים האחרונות, מעירי האהובה תל אביב. בזמן הקרוב אעלה כאן פנים שונות של העיר ואתן לה את מכסימום האהבה שאוכל.

אז היום אני מצדיעה לחיות המוזרות המרגשות והמעניינות שפגשתי כאן בשיטוטי. כי חוץ מאנשים במגוון עצום של צבעים וצורות יש כאן גם המון המון כלבים פרטיים וחתולי חצרות, ויש גם בעלי חיים אחרים לגמרי, מקסימים בדרכם. בעלי כנף והולכי על ארבע משגעים של ממש.

תנועת המבט

יח' באייר 

מה שכבר היה ועבר יכול להיחוות כהחמצה או כזיכרון מתוק, אבל דבר אחד הוא כמעט תמיד: נסלח. נכון? בדרך כלל בזיכרון ניטל העוקץ האמיתי והמרחק מאפשר ראייה רחבה יותר שממנה גם אנחנו אולי טעינו, גם אני אולי הגזמתי, גם הוא אולי לא היה כל כך ככה או אחרת, ובכלל אם זה לא היה כל כך עצוב זה יכול היה להיות מצחיק. בעצם זה ממש מצחיק כשאני חושבת על זה עכשיו.

אני לא נוסטלגית, ככה אני חוזרת ואומרת למי שמעז להגדיר אותי ככזו. אני לא באמת מתרפקת על העבר ולא הייתי חוזרת יום אחד אחורה. אבל בעבר, כמו בשדה מוקשים לא מסומן טמונים רגשות שאותם אני נוצרת, ושהם בתורם יוצרים אותי, ובגללם אני אוספת דברים. כן, כבר דיברתי על זה. אבל היום אני הולכת עוד צעד קטן ומדגימה.

היום אני שמה כאן שלוש תמונות של שלושה דברים מתוך מה ששמרתי שנים רבות. בראשונה אפשר לראות את השם שלי והייתי עושה לכם חידון אילולא זה היה כל כך מופרך שאין נפש בעולם שתצליח לנחש. חתיכת הקרטון הזו ששמי מודבק עליה ושרוך שחור משתלשל ממנה, נגזרה מתיק העבודות שאיתו ניגשתי לבחינות בבצלאל. בחיי, נכון מדהים? היא הולכת איתי מבית לבית כבר שלושים שנים.

ואם זה שריד מקודש, אז גזיר הנייר הבא הוא סוג של מגילה גנוזה. זהו איור מאיוריה של חברתי מירב שתופס בדיוק אכזרי את שתינו, בנות העשרים ושש, חורשות הלוך ושוב את הקו האווירי שבין הבתים שלנו כשאני דוהרת בחצאיתי והיא מתנחשלת בגופייתה. הדבר היחיד שהיא הגזימה הוא הפרש הגבהים ביננו, חוץ מזה הכל נכון. כולל שלושת הנקודות המופיעות על צווארוני והשלוש שעל הכיס, שאם הייתם מתקרבים הייתם רואים שאלה שתי שלישיות של שושנים קטנטנות. מירב כבר הקדימה את זמננו בדבקותה בכפכפי אצבע ואילו אני הייתי נאמנה לבירקנסטוק המון שנים. את כל מה שמירב כתבה מסביב לדמויותינו הצועדות בסך, כלומר השטויות שאנחנו טוחנות, אני לא מגלה. יש גבול לרמת הטמבליות שאני מוכנה שתדעו עלי.

ומכיוון ששמתי גבול אז אני חייבת מיד לעבור אותו ובצילום הבא אני חושפת בכל זאת טמבליות נוספת שלי, בתירוץ קלוש של הומור חולני. לא אוסיף מילה, הדף הזה ששמור איתי כבר שנים רבות אומר הכל. זה עותק ששמרתי כמובן, היה אחד שניתלה על לוח המודעות של הבניין.

שלושת הדברים האלה ועוד אלפים כמותם שוכנים כבר בפח מיחזור הנייר, כולם חתיכות עבר שבדיוק כמו שהוא נקרא, כבר עבר ואיננו. אני מצרפת עוד שני צילומים שנקראים 'קיפוד ופנורמה של בית'.

הקיפוד וחלק ניכר מהחפצים בצילום הולכים איתי צפונה, אבל הקומפוזיציה הזו שבה ניצבו בשנה האחרונה כבר לא קיימת יותר. לשבת ליד השולחן הכתום ולהביט ימינה אל הקיפוד ואז ללכת עם העיניים שמאלה עד מגירות הברזל, זאת תנועת מבט שכבר לא אעשה.

בדרך אל ההר

יב' באייר

השמים השתנו אלף פעמים כשנסעתי לצפון לקחת לי בית. השמים היו גדולים, יפים, מלאי תנועה ודוממים, מלאי הוד ופשוטים עד מאוד. נסעתי ועלתה בי השאלה שתמיד עולה כשאני נוסעת למקום חדש, לגור או לעבוד: איך זה יהיה כשארגיש שאני בדרך אל שלי? שאני בדרך הביתה? בעודי חושבת הגעתי לצומת חנניה ופניתי שמאלה והתחילה העליה אל ההר היורד, ויחד עם סימן השאלה נכנסנו אני ומכוניתי אל תוך הערפל. כן, נכון, כמה הגיוני היה להיות בו ברגע הזה. גם השמים נפתחו וידעתי שאדע רק כשאדע, כמו תמיד.

אני הולכת לגור בבית שלא חלמתי אפילו שאגור בשכמותו, ויהיה לי כשאכתוב נוף שלא העזתי אפילו לייחל לו. אבל בפעם הזו אפשר היה לראות רק את משוכת הצבר עם הסברסים שיבשילו כשאגור שם. מתנת הנוף המובטח היתה עטופה בערפל וקשורה בסרטי גשם.

ספרים הם חברים

יא' באייר

זה משהו ששמתי לב אליו במקרה ומזמן. אלה ההספרים שלי, הם מקיימים ביניהם יחסים מכל מיני סוגים על המדפים, לפעמים בגלוי ולפעמים ברמוז. הפעם הראשונה בה הבחנתי בזה היתה כש'אנקת גבהים' ו'פחד גבהים' הסתודדו להם בשקט על מדף נמוך. ואז פתאום שמתי לב ש'שארית היום' הולך לו שלוב זרוע עם 'הולדת יום'. כאן חשדתי. התחלתי לעקוב ולאסוף ראיות והן מיהרו להיאסף. גיליתי ש'חיי פיי' מחבב מאוד את 'חיי שניים' וגם להיפך. הסתבר לי ש'בדרכי הסערה' ו'דרך הקבלה' הם חברים ותיקים עוד מהימים שעיצבתי לשניהם את הכריכות. וגם עוד צמד חמד מלנכולי משהו, הופיע בדמותם של 'מחול אחרון ופרידה' ו'שלום לך עצבות'. עכשיו הגיע גם תורן של התאגדויות ולשמחתי הן היו בעדי ולא נגדי. זה התחיל באופן טבעי מהחבורה של אלה שאוהבים להשתייך: 'רישומים של התגלות', תינוק של זפת', 'אפשרות של אי', ואפילו 'נשיקה של טבחית' העיז ונדחף לחבורה הזו. ואז הופיעה הקבוצה שחבריה חובבי משחקים ומספרים: 'סוף שבוע אחד', 'בין שתי ערים' 'שלושה בסירה אחת' שהתקוטט מעט עם 'נוף עם שלושה עצים', 'ארבעה בתים וגעגוע' שהציק מעט ל'רביעיית רוזנדורף'.,היו שם עוד כמה אבל אין ספק שמנהיג החבר'ה האלה היה 'אלף לבבות'.

סיפרתי כבר שאני נפרדת מרובם, אבל הספרים שלי ימשיכו להיות טיפוסים מיוחדים ומתבודדים, אבל גם חובבי חברה ושוחרי זוגיות, הכל בדיוק כמוני, בכל מקום שאליו יגיעו. וימשיכו להיות חכמים ומרגשים, מצחיקים ומדמיעים, מעשירים ומאתגרים, לכל מי שירגישו אצלו בבית.

את רוב אלה שהזכרתי כאן אני משחררת עכשיו, השלישיה שאני חותמת איתה את רשומת הפרידה היא שיר. יש כאלה טיפוסים שאוהבים להתחרז, מה אני יכולה לעשות: 'תולדות האהבה', סיפורים מאזור השלווה' ו'הכל לטובה'*.

* שכבר הזכרתי בראשית מסעי כשעמדתי על הראש.

התמונות היום מרמזות על כך שעם פרידה מספרים אני גם עובדת על פרידה מתל אביב. עוד יהיה על זה הרבה, הספירה לאחור החלה.

הוכחות לחיים

ט' באייר

אני לא אגרנית, בחיי שאני לא, זה רק שיש לי סנטימנטים לכל מיני דברים כך שהם נאגרים, זה מה שקורה. אני שומרת דברים שמזכירים לי את הדברים שקרו. אבל אני מגלה עכשיו בתקופת ההתנשלות שלי שאני לא צריכה אותם. אני זוכרת לעזאזל, אני זוכרת.

.

אז אני נפרדת עכשיו, ומדובר כמובן בעיקר בניירות. יערות שלמים שוכנים כאן בדירונת הקטנטונת שלי, בקופסאות שאין להן סוף. איזה מזל שבצפון עוד קצת קר בלילה ומדליקים תנור ואפשר להדליק בניירות. איזה מזל. ארגז גדול דחוס ניירות אני מביאה כתשורה למקומיים.

.

אבל תוך שאני מסדרת אני מעלעלת. ולפעמים מתעכבת קצת. ואומרת שלום ל: כל הנהלת החשבונות שלי בשבע השנים שלי כעצמאית. הרים של חומרים ומאמרים וכתבות וחוברות ומה לא על תקיפה מינית. מכתבים, גלויות, חשבונות וחשבונות וחשבונות. ברכות לבת המצווה שלי ושנות טובות. גלויות מחו"ל שההורים שלי כתבו לנו ושאחיותי ואני כתבנו להם בתורנו. מחברת מלאת התכתבויות קורעות מצחוק ורוויית רמיזות מיניות עם חבר לקורס קציני חינוך. עבודות משיעורי עיצוב וטיפוגרפיה. סילבוסים שלי כמרצה. פתקים אנונימיים שכתבו משתתפים בסדנאות שערכתי בנושא תקיפה מינית. מערכים לסדנאות. סיכומים מקורס הנחיית קבוצות. העבודות הראשונות שלי שנדפסו כמו גלויות והזמנות לחתונות שרוב המתחתנים בהן כבר התגרשו. גזרי עיתונים בכל מיני עניינים שקשורים לחיים שלי וגם כאלה שלא ממש. צילומים מכל תקופות חיי, משעמם, משעמם לאללה. ציורים שלי מהגן ואפילו פתקים מהחבר הראשון שלי שמוכיחים שהוא אהב אותי מאוד.