כבר כמעט בקצה

15 בדצמבר 2014

כג' בכיסלו

3

גיבורת הספר הבא, השני שלי, שאת שמה לא נגלה עדיין, שונה מאוד מהטבחית, גיבורת הראשון. התחלתי לכתוב אותה כבר לפני כמה שנים. שתינו עברנו הרבה דברים מאז, היא בחיים שלה ואני בשלי, וגם, במה שקשור בספר שלנו, ביחד. היו כמה גלגולים של תקווה ונסיגה, שמחה ואכזבה, אבל עכשיו שתינו יודעות: היא תצא לאור.

היא "גבוהה ודי רזה, יש לה צמה בצבע משונה מעט, ערמוני אולי אפשר לקרוא לו? בשום אופן לא ג'ינג'י, היא קוראת לזה נחושת, גם לעיניים שלה יש צבע דומה רק כהה יותר. ההבעה שלה רצינית רוב הזמן, ואז פתאום חיוך מאיר אותה והיא נדלקת כמו גפרור."

בימים אלה היא משלימה בסבלנות עם העובדה שאני משנה, ואפילו מוחקת לה חלקים שלמים מהחיים, וממציאה חדשים, והיא עדיין מחייכת אלי את החיוך הזה שלה.

עברו בריקודים

22 בנובמבר 2014

כט' בחשוון

גם אז זאת היתה שבת, ה-22 בנובמבר. וזה היה שבוע אחרי שפתחתי את הדוכן הקטן הזה שמגיש את הסלט שלי, לפני חמש שנים בדיוק. הושבתי את עידו, ואילי ואביגיל האחיינים שלי שהיו אז בני שלוש, שמונה ושבע, לשאול אותם: מה זה 'סלט מחשבות'? וזו היתה הרשומה השניה כאן.

והיום, כשנפגשנו כדי לחגוג את היומולדת של אמא / סבתא שלנו, עשיתי את זה שוב. מה אגיד לכם, זה היה נפלא. בחמש השנים שעברו מאז הם הפכו מחכמים נורא לחכמים עוד יותר, ולדבר איתם זה תענוג שאין לתאר.

הם נבונים, ומצחיקים, והדרך שבה הם מבטאים את עצמם מעוררת בי השתאות אדירה. אני לא צריכה לערוך או לנסח, אני פשוט מביאה לכם את המילים שלהם בדיוק.

00

אני: תגיד עידודו, מה אתה חושב, מה זה באמת 'סלט מחשבות'?

עידו: זה שהראש שלך חושב כל כך הרבה דברים באותו זמן שאתה כבר מתבלבל ונהיה לך סלט. (אחרי מחשבה של רגע הוא מביט סביב על בית הקפה שאנחנו יושבים בו, צוחק ומוסיף) אה, וגם, זה שלוקחים מחשבות, קוצצים אותן, ומגישים במסעדה.

אחרי הריאיון הבלעדי עם עידו אני מושיבה את השניים הגדולים יותר ביחד מולי. שניהם כבר בני עשרה. הם עדיין יודעים להיות שטותניקים, אבל הדברים שהם אומרים לי מעלים בי דמעות התרגשות.

3

אילי: 'סלט מחשבות'? אפילו שאני שונא סלט, אני חושב שזה דבר חיובי כזה. זה מחשבות טריות, מעניינות, משהו עכשווי, עסיסי. (כן, ככה, ככה הוא בדיוק אמר)

אביגיל: זה בלגן של מחשבות. בלגן מגניב של מחשבות ראויות למחשבה. (אני נשבעת לכם שזה היה הניסוח)

אילי ואביגיל: זה גם שאלות, שאלות טובות. (הם מדברים כמעט ביחד, שכה אחיה, הם מקשיבים כל כך טוב אחד לשני, איזה יופי)

5

לא הייתי יכולה להעלות בדעתי דרך יותר טובה לחגוג חמש שנים לבלוג שלי. הם הזכירו לי את כל מה שאני אוהבת בו ואוהבת בלעשות אותו.

כשחיפשתי בתוכי את השם כשהתחלתי, מה שהעלה בי אותו היה הערבוביה הזו שמלווה אותי תמיד, של טעמים וצבעים, של פיסות וחתיכות, פלחים ופירורים, של עשייה ויצירה. כי הכל הולך ביחד, וזה בדיוק מה שאני אוהבת בחיים, הם כל כך מעורבבים.

כתום לוהב

17 בנובמבר 2014

כד' בחשוון

פעם לא אהבתי אותן. השתגעתי על הריח אבל לא יודעת למה, לא אהבתי את טעמן. שמרתי אמון לתפוזים והן נדחקו ואפילו הוכפשו. מה מאוד כעסתי כשהתחילו לקרוא להן בשמי. מכל הפירות הנפלאים שבעולמנו דווקא להן? נעלבתי ממש. למה לא תות-שדה מיכל? למה לא תאנה? אננס? למה דווקא קלמנטינה. אוף.

1

זה לקח לי זמן, הייתי צריכה להגיע עד כאן, לגלות את העץ שממש מתחת לאוהל, לראות אותן מבשילות, להריח ואז לטעום, ואז להתאהב פתאום.

007

.

בבית

לקלף, ולתת לעסיס המתפצפץ מהקליפה לבשם את הידיים. להניח ערימה של כתום לוהב על השולחן, ולהודות באמת: זה טעים. וזה גם… מתאים.

משובח

* חשוב לומר: התמונה מלפני כמעט עשר שנים.

יוצרים בגליל

6 בנובמבר 2014

יג' בחשוון

את הצעיף הכתום שלי, הדקיק והרך, קניתי בשוק המבוך המקסים במרגאו, בדרך אל האשרם. אני חושבת שכל חפץ שיש לי, כל בגד או תכשיט, כל דבר קשור בזיכרון של המקום שבו הוא נרכש, של היום ומצב הרוח שלי. אולי גם אתם ככה? כל מסע נשמר בזיכרון גם בזכות הדברים שאספתי בו, אבנים, קוצים וחפצי חן.

.

1

2

3

עכשיו אני חיה במקום הכי יפה בעולם, שהרבה אנשים בוחרים לנפוש בו, ובצדק. ויש במקום הזה, באמירים, גברים נפלאים ונשים משגעות, שעושים דברים שאני חושבת שכדאי לקחת הביתה: בשביל היופי ובשביל הזיכרון.

ולכן אנחנו פותחות כאן את 'יוצרים בגליל', חנות גלריה קטנה מלאת כל טוב. חנות שהיא דלת לעולם רחב של יצירה ורוח. רותי עושה ריהוט מקרטון, אושרה יוצרת מרצדות ינשופים וקולעת סלים, אלון מצייר על אבנים, סולאנז' ומירי מציירות בשמן על בד, יש תכשיטים אנרגטיים וקלפי פרחים של סמבביה, מנדלות יוגה של אורלי, בובות אנתרופוסופיות מבית היוצר של דריה, וחיות לבד של איריס, ויש גם קרמיקה, ערסלים, קמעות חיטה, ספרי צילום ותכשירי טיפוח מן הטבע. ואני? נו אתם יודעים, אתן מכירות אותי, אני סורגת.

.

4

התמונות האלה הן מהבוקר הנפלא שהיה לי עם רותי אמנית הקרטון. יצרנו ביחד שלטים לחנות שלנו. סוף השבוע הקרוב הולך להיות יפה להלל ואנחנו מזמינות את כולם לגליל לשמוח איתנו כאן באוויר, בשמש, בהרים והעצים וביצירה שלנו. לראות, לשמוע ואולי אפילו לקנות משהו שיזכיר את היופי של החופש.

5

בוקר לבן וזהב

24 בספטמבר 2014

קטן

כל מה שלא הספקתי וכל מה שהתעצלתי. כל מה שהתבלבלתי ופחדתי. כל מה שחשוך לי וכל מה שעצוב לי, וכל מה שעדיין רחוק ממני וכל מה שעדיין מר. הכל נמחל לי, נמהל לי עכשיו, ונרגע, והשמש מנשקת וּמזַהבת והבטחת השנה החדשה כבר עומדת בשמיים הלבנים השקטים האלה שפרושים עלי הבוקר: אני אספיק השנה הרבה. ואהיה חרוצה ואמיצה. אני אלך בַּאור וּבַשִמחה, ויהיה לי מתוק ויהיה לי כל מה שאני צריכה.

ולכם אני מאחלת בדיוק מה שלעצמי. את כל זה וגם יותר.

עננים של אלול

19 בספטמבר 2014

כד' באלול

איפשהו באיזור חצות זה היה. אני יודעת כי קצת לפני זה כיביתי את האור בפעם השלישית. בשתי הפעמים הראשונות ניצחה אותי השינה, כלומר ברחה ממני בהצלחה. בפעם הראשונה, היא השתמשה בשיטה הרגילה שלה בחודשיים האחרונים ופתחה לי את המעיינות של דמעות חתולי. בפעם השניה, היא סתם ערבבה בתנועה איטית אבל בלתי פוסקת את דייסת המחשבות, ולא נתנה לי לבחור אחת להתמקד בה, מה שצריך לעשות אם באמת רוצים להירדם.

הפעם, כלומר בזו השלישית, הייתי נחושה בדעתי לנצח אותה, ונכנסתי לתנוחת הרפיה. המוח שלי התחיל בסריקה הזו של הגוף מלמטה למעלה ובהנחיות להרפות, להרגיע. בערך באיזור הבטן, בערך בחצות, זה קרה: תרנגול קרא בחצר הסמוכה. ולא רק הוא, אלא חבר'שלו ענה לו מיד מחצר אחרת, והם המשיכו ככה שעה ארוכה, בקצב קבוע ובניגון קבוע, משפט מוסיקלי רפטטיבי שתתפלאו לשמוע. יותר מכל ההנחיות המקובלות הטיס אותי אל הרפיה נפלאה, מאלה שבאות בנדיר. כשהגוף כבד וקל באותה מידה, כשהמוח חד ומעורפל באותה מידה, כשאת נעלמת ונוכחת באותה מידה, ואז את גם יכולה לבחור, כן, ממש כך, אם להירדם או להישאר ככה ולצוף, בשום מקום וכאן ועכשיו באותה מידה.

3

.

וזה, זה מה שקרה, וזה למה שהטרחתי אתכם בנדודי השינה שלי ממני והלאה. זה. הדרך החדשה, המוזרה, הבלתי נהירה עדיין של המחשבה שלי בעולם. דייסת המחשבות הזו שהזכרתי בשורה השישית, זה קרה לי בהדרגה מאז המעבר לכאן. לפעמים זה קצת מבהיל ואז אני תוהה אם זה לא הגיל. אבל לרוב אני יודעת: זה הגליל.

1

.

המוח שלי תמיד היה חד, תמיד ידע לעבוד בכמה ערוצים ולהתפקס כרצונו כרצוני, אבל מאז שאני כאן הוא תפס כיוון עצמאי, חדש ומרתק, הוא בחר לעבור לקצב אחר. לא איטי או מהר יותר, רק אחר. הוא יכול לבחור לו למשל ערוץ וללכת בו. מתמקד בכל נקיק וסלע, שוהה ליד כל עץ וציפור, פרח ומעיין, ולא איכפת לו בכלל כמה זמן זה יקח. כל השאר יכול לנוח ולחכות. התנהלות כזו יכולה להפחיד מאוד אחת כמוני, עיזה זריזה כמו שמכנה אותי אמא שלי.

2

.

או שפתאום מבול ושיטפון, סיחרור של מחשבות, יצירתיות עולה על גדותיה, פורייה ורב ערוצית, מלאת עשבים והרים, קולות בשיחים וכל גרמי השמים, אנשים ומילים, ואני מעבירה הילוך ועושה, עושה, עושה. כותבת, סורגת, מדברת, אוהבת. ואז שוב שקט. או בכי. או ערוץ חדש ללכת בו. וזה מוזר. אני חושבת שגם מי שקצת עקבו אחרי הכתיבה שלי כאן, שמתם לב שאני לא כותבת בקצב הרגיל, נכון? זה מצריך הסתגלות והשלמה ואני עדיין מביטה בהשתאות בדרך החדשה והנפתלת, הקצב החדש, או אולי כל ההוויה החדשה. כן אולי זה ממש ככה.

.

ועכשיו העננים. שנצבעים שקיעה וזריחה, נערמים איך שבא להם, נקרעים ומתאחים, מרחפים וחולפים, גבוהים וקרובים כל כך, מושכים את העין והלב מתנהגים בדיוק כמו המחשבות שלי.

4

קצת מתוק בתוך הרבה מר

29 ביולי 2014

ב' באב

אלה ימים מרים מאוד. לאן שהעין מסתכלת ולאן שהאוזן מקשיבה, הלב נמלא מר מהמון סוגים. אני מנסה להשען על היופי שמקיף אותי, על אהבת האנשים והנשים שמסביבי. אני מנסה להתרכז במה שיש כי האין גדול ויכול לבלוע. הכאב על לכתה של חתולי ממני, נמהל בכאב האובדן של חיי אדם, ובכאב והפחד מאובדן אמון וצלם אנוש. ואין לי אלא לעשות את הדברים הקטנים האלה שעדיין אפשר.

.

לענבים שכיסיתי לפני חודשיים

אני נותנת עדיין להבשיל עוד קצת.

0

.

את אלה שתלויים בגובה

אני משאירה לציפורים ולחרקים.

.

1

ואת אלה שתלויים בהישג ידי והבשילו אני בוצרת

ומגשימה עוד חלום קטן.

2

3

.

נמרה

23 ביולי 2014

כה' בתמוז 

חיות הבר ניחנו באינסטינקטים של צייד רבייה והשרדות. אני לא יודעת עד כמה רחקו החתולים של היום מאבותיהם שבטבע, אבל אין לי ספק שלחתולה שלי היו האינסטינקטים האלה במלואם. ויחד עם זה היא היתה מאז ינקותה, איתי בביתי. אולי היא חשבה שאני חתולה אם, או חתולה חברה, מן הסתם היא לא חשבה כלום ורק היתה. חיה את הדחפים החייתיים שלה במלואם, מבקשת לעצמה בכל רגע את מה שהיא צריכה, ובתוך כך מלמדת אותי איך נכון לחיות.

קישוטי עיניים

חצי פחיסטנית חצי סיאמית (העיקום בסוף הזנב מרמז), טריקולור (תלת צבע), טורטואה (שריון צב), שחורג'ינג'ית עם קישוטים מתוקים ליד העיניים הגדולות בירוק זרחני, אף שחור ואזני עטלף. מדי פעם חטפתי ממנה סריטה או נשיכה, אבל גם ידעתי שאני יכולה לשים את הראש על הבטן הפלומתית שלה בלי לפחד, ולהריח את ריח השמש שלה.

.

היא נכנסה אל חיי בתנופה, של שתינו. גם ההחלטה שלי לקחת חתולה וגם הכניסה שלה לבית שלי היו מהירות. למרות שהסבירו לי שהיא בטח תפחד בהתחלה, תתחבא ותצא לאט, היא זינקה מהכלוב אל הבית ויצאה לסיור, מניפה את דגלון זנבה בכל אתר ומכריזה: שלי. ואז זינקה אל המיטה עליה שכבתי מייבבת בהתרגשות, מתארגנת בשקע הזרוע שלי ומכריזה גם עלי: שלי.

1

2

.

היא לימדה אותי כל כך הרבה דברים בחיינו ביחד, על קשר ועל חופש ועל אהבה. בזכותה נהייתי צמחונית. היא היתה טובה וחברותית. עדה ושותפה לכל הגילגולים והמעברים, הבתים והאהובים שלי. אני חושבת שהיא הרגישה בטוחה לידי גם מאיך שחיה וגם מאיך שהלכה אל מותה, שוכבת במקום בו התרגלה לישון לידי בשנה האחרונה.

זכיתי לראות יצור פרא מלכותי בדרך האחרונה שלו. ההינדים קוראים לזה 'מהאסמדהי' 'Mahasamādhi'. היא הפסיקה לאכול, ואז הפסיקה לשתות, והגוף שלה הלך וכחש ורגליה הפסיקו לשאת אותה, אבל הפרווה שלה נשארה רכה ויפה עד הרגע האחרון. העיניים שלה היו פקוחות כל הזמן, הן הלכו ושקעו והמבט שלה הלך למקום אחר, מרוכז פנימה ורואה רחוק. הנשימות שלה הלכו ונחלשו עד שחדלו.

הסוף

.

ועכשיו כשהיא לא כאן יותר, אני מונה בכל רגע עוד דבר, עוד פרט ועוד הרגל, מתוך המונים, לא ידעתי אפילו כמה הם רבים, שקורים לאורך היום וקשורים בה. ישנם הדברים הברורים כמו ההרגל לבדוק שקעריות האוכל והמים מלאות ונקיות. ההרגל להעלות לה מעשר מכל מאכל שחביב עליה כמו למשל הכי הכי אבוקדו, חלמון או עוגה. ההרגל לזרזף לה מים כשאני מתקלחת כי ככה היא הכי אוהבת לשתות. והתנועות השגורות, הטקסיות, של בטרם שינה ביחד.

3

4

אבל יש גם את הדברים הפלאיים האלה, כמו חיכוך האף שלה והליטוף הקטן שלי שמתקיימים בכל מפגש קטן, אישרור וסימון הדדי. האופן שבו אני כותבת במחברת הגדולה מתוך ידיעה שהיא עלולה בכל רגע לבוא לשבת על הדף הימני. והכי אני נדהמת לגלות עכשיו, איך העיניים שלי רגילות לחפש אותה בכל פעם שאני עוברת ממצב למצב, מחדר לחדר, רק מבט קטן מוודא שהיא כאן ובסדר. לא ידעתי כמה הרבה אני עושה את זה עד שהמבט הזה נתקל באי היותה.

מחיר האהבה

נחל, אַמָּה, שִֹמחה.

17 ביולי 2014

 יט' בתמוז

1

2

הכל כל כך יפה כאן, החל מההרים הסוגרים ביניהם את הוואדי, דרך הנחל עצמו, עצי התות, התאנה, הקטלב והדולב הענקים הנטועים לארכו, בעת העתיקה קראו לנחל על שם הדלבים 'נחל דולבאי'. רעננות משכרת בעוצמתה נוצרת בחיבור בין הבריכות הצלולות והקרירות הזרועות על התוואי, לבין הרוח הטובה הבאה מן הים ועוברת בערוץ.

5

.

נחל עמוד מתחיל הרבה מאוד מעל גובה פני הים, ונשפך אל הכינרת, הרבה מתחת. בהליכה בשמורה אפשר לראות את החיים שנחיו כאן: את טחנת הקמח, הבוסתן ששוחזר, ובנין המבטשה שבה עיבדו יהודי צפת את הצמר לתעשיית הטקסטיל שפרחה בה במאה השש עשרה.

3

.

אבל בשבילי הדבר הכי מרגש בשמורת נחל עמוד היום, היה אַמָת המים היוצאת מ'עין יקים' ונמשכת אל הבוסתן להשקותו. אני הולכת ליד האמה היפיפיה, ומביטה במים הזורמים בה צלולים וקרים, בקירות האבן שלה המעוטרים טחב עדין ושערות שולמית, ובנצנוצי אור השמש המשחקים במים והלב שלי גדל וגדל, ואז גם עולה בי מחשבה.

.

6

7

8

.

לכאורה אמת המים בנויה במישור, אולם המים זורמים מהמעין אל הבוסתן במרץ. השיפוע קטן מאוד, אבל הוא מחולל שינוי. וזה העניין, שלפעמים כל מה שצריך זה שיפוע קטן, תזוזה כמעט בלתי נראית, כדי שהטוב יתחולל, שהזרימה תתקיים. ובשבילי הפעם זה היה זה.

שום גדולות ונצורות לא קרו, רק ירידה אל נחל עמוד. הריח הטוב שבא מהתאנים המבשילות, מהמים, ומהאדמה קלויית החום, ציוצי הציפורים וניסורי הציקדות, צליל הפיכפוך המלווה את ההליכה, והשקט הקריר שמחכה לשמחה שלי למטה בבריכות.

9

שְלוּבִים

2 ביולי 2014

ד' בתמוז

 016

.

קריאות תרנגול ננעצות, קוצבות,

עורבים מוכיחים בברוש,

והשינה עפה ממני ואלי,

מלעיטה אותי חלומות קרועים מהמקור

 

בווילון הלילה מסתמנים כבר קפלי אור

ומשאית זבל עולה ברחוב שבין הבטן ללב.

חורקת, מהפכת, דוחסת, מכה בברזלים:

אל תעזוב אותי אל תלך ממני אל תלך בבקשה אל תלך אל תוותר אל תלכי אל תוותרי אל תעזבי אותו בבקשה אל תלכי ממנו אל תלכי אל תעזוב אותי אל תלך ממני אל תלך בבקשה אל תלך אל תוותר אל תלכי אל תוותרי אל תעזבי אותו בבקשה אל תלכי ממנו אל תלכי אל תעזוב אותי אל תלך ממני אל תלך בבקשה אל תלך אל תוותר אל תלכי אל תוותרי אל תעזבי אותו בבקשה אל תלכי ממנו אל תלכי אל תעזוב אותי אל תלך ממני אל תלך בבקשה אל תלך אל תוותר אל תלכי אל תוותרי אל תעזבי אותו בבקשה אל תלכי ממנו אל תלכי

 

אבל הנה הוורוד כתום הזה של הבוקר

כמו בכלים שלובים, עולה בהר וּבפנים

ואני אומרת:

די.


הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 128 שכבר עוקבים אחריו