כִּי עֵת רָעָה הִיא

"לָכֵן, הַמַּשְׂכִּיל בָּעֵת הַהִיא-יִדֹּם, כִּי עֵת רָעָה הִיא" הפסוק הזה, שמופיע בספר עמוס כחלק מנבואת הזעם שלו, מסתובב לי בראש כל הזמן בעת הזו. כי עת רעה היא. החלק הזה של המשפט ברור והוא תיאור חד כאזמל לעת הזו. אבל מה עם ראשיתו? עליה אני חושבת כל הזמן. כשאני פותחת את פרק יג' בו נמצא המשפט אני נדהמת לגלות כמה מה שהוא מתאר זהה לכאן ולעכשיו.

המילה 'משכיל' יכולה לתאר אדם בעל השכלה אבל משתמשים בה גם כדי לומר על מישהו שהוא חכם. כשלעצמי, אני תמיד אומרת שאני משכילה שכן למזלי ספגתי הרבה ידע במהלך חיי, אבל אני חסרה מאוד חכמה של החיים. וכשהמשפט הזה מצלצל בראשי, מסתובב בתוכו כמו מטבע בחלל מתכתי שוב ושוב, אני שומעת אותו כאילו הוא מכוון ישר אלי, אבל מה הוא אומר לי?

האם עמוס הנביא חוזה עונשים כבדים לעמו ודורש מהמשכיל שלא יתקומם נגדם? האם הוא טוען שעל המשכיל לשתוק או אפילו מצווה עליו את השתיקה? האם רק לנביאי זעם ניתנת הזכות לדבר בעת רעה? ואולי מה שהוא אומר זה הדבר שקורה לי ממש עכשיו, שהרוע של הזמן משתק אותי, חונק לכדי דממה איומה.

אני לא מוצאת מילים בתוכי. אני לא שומעת בשום צד של המתרס מישהו שאני מסכימה לגמרי עם מה שהוא אומר. אני לא מסוגלת לעלות על בריקדות. הצעקות מכל צד מחרידות אותי. גרונות ניחרים. שאגות של חיות טורפות ושל חיות נטרפות. סיסמאות ריקות. קינות חורבן. קללות וגידופים ורפש מילולי שניתז לכל עבר.

יקירי ואהובי יוצאים להפגנות, חלקם מניפים דגלים וחלקם נמנעים מכך, חלקם דורשים את המינימום: שמוגדר במילה 'דמוקרטיה' וחלקם לא מוכנים להסתפק בכך ודורשים צדק לכל: סיום הכיבוש, זכויות שוות לנשים ולמיעוטים וגם לבעלי החיים. הדרישה לצדק ותיקון מגיעה מכל כיוון ויש הגיון בדרישה הזו אבל גם הצדק הוא מונח יחסי וסובייקטיבי. כבר לא ברור עכשיו מי אוחז בצד הפרבילגי של החיים כאן ולמי נעשה עוול וגם לא ברור על ידי מי.

אני מבקשת את סליחת החכמים ממני, אני מבקשת את סליחת החלשים ממני, אני מבקשת את סליחת הנרצחים מכל הצדדים, אני מבקשת את סליחת המקופחים מכל הצדדים, אני מבקשת את סליחת אלה שננטשו, שהוחלשו, שלא סופרים אותם ומשתמשים בהם ככלי משחק, אני מבקשת את סליחת מי שדמם הותר ואת סליחת אלה שעל דמם מבקשים תשלום.

זוהי עת רעה ואין לי אף תשובה. אני שותקת וזה ממלא אותי אשמה אבל אין לי שום דבר בעל ערך לומר. אני לא מתכוונת ללכת מכאן לשום מקום אחר, כי גם אם אשב במקום אחר הלב שלי יהיה כאן, קרוע ושרוף.

הסָלָט האמיתי

סָלָט על פי המילון, הוא תערובֶת של ירקות או פירות חתוכים למאכל, ובהשאלה: בלבול, עִרבּוביה. ואני אוהבת אוהבת אוהבת סלט, גם לאכילה וגם בהשאלה. יש לי חיים שלמים של סלט ירקות, ועדים אלה שלהכין בשבילם סלט הוא מעשה אהבה בשבילי. ויש בעברי שנים של איור ואמנות בטכניקות מעורבות ושלל חומרים, יש כתיבת 'סלט מחשבות', וסריגת 'סלט צמר', כן ככה אני הכי אוהבת. ורק הספרים שלי עד כה היו אולי קצת מתובלים באופן מיוחד אבל לא ממש סלט. אבל…

ברשומה הקודמת אמרתי שהספר הזה שמסיים את כתיבתו בימים אלה הוא גם רומן היסטורי. גם, כי הספר הזה הוא עוד כל מיני דברים. הוא עירוב של ז'אנרים. סוף סוף יש לי ספר סלט, כמו שאני אוהבת. זה גם רומן היסטורי שמבוסס על מחקר רחב יריעה ועל דמיוני הפרוע והמוגבל. הוא חיטוט מסיבי בנפש. הוא יומן מסע אישי למזרח אירופה. יש בו גם דיבור על מקורות תרבותיים מגוונים כמו ספרים וסרטים. יש בו שירה, שלי. זכרונות. קריאה בצילומים ישנים. ריאיונות עם אנשים, ביוגרפיות וקטעי יומן אמיתיים ובדיוניים. זה ספר שכולו אמת, ושגם הבדיוני בו הוא אמת. אם צריך להדביק לו כותרת יש שיקראו לו 'ממואר'. זה בסדר מצידי.

תהליך הכתיבה היה חיפוש אחרי משהו שלא ידעתי בדיוק מהו והלכתי אל הלא נודע בפחד ושמחה. נמצאו לי הרבה תשובות מסוגים רבים ושונים, ועם זאת נשארו לי עוד כמה שאלות שאני יכולה לחיות איתן הלאה.

זה גם רומן היסטורי

החומרים שמהם עשוי הסיפור שלי הם מאלה שיש כאן בארץ הזו. שכן כאן, תחת כל אבן כמעט, נמצא איזה יצור ארסי ממשפחת 'שואה' וכל היחסים שלנו עם הכל ועם כולם קשורים ביצורים האלה כי ככה אנחנו עשויים. טוב לא אנחנו, אני. לא אספר כאן את העלילה וגם כמעט לא את הדמויות כי הייתי רוצה שמי שיקראו את הספר שלי יגלו את זה לאט, קצת כמו שאני גיליתי. לאט ובבת אחת, בהדרגה ובחבטה עזה בסרעפת.

איך בגיל ממש מאוחר נגלה לי סוד ששינה את כל מפת הכוכבים שאמורה להגיד לי מי אני. ואיך בגיל מאוחר הרבה יותר, יצאתי למסע כשהמפה המשובשת הזו משמשת לי לניווט. יצאתי לנסות ולהבין ולא ידעתי ממש מה זה שאני רוצה להבין.

אחרי שכתבתי שלושה רומנים בדיוניים, יצאתי לחפש את האמת, לחפש איזה מקום בלתי אפשרי וניסוח אפשרי למי שאני. החיפוש נעשה בזיכרון ובנפש כמו גם באותה מידה של רצינות בספרים ובמסמכים ובארכיונים, במקומות הפיזיים במזרח אירופה ואצל מעט האנשים החיים שעוד יכלו לזכור ולדבר.

וזה די מצחיק איך במשך הרבה שנים היה לי חלום, הייתה לי משאלה, לכתוב רומן היסטורי. זה נראה לי משהו ממש מעניין ומהנה לעשות את זה וקיוויתי שתהיה תקופה בהיסטוריה שתמשוך אותי לצלול אל תוכה. לא העליתי בדעתי שמה שיקרה בסוף זה שהסיפור שלי עצמי, של המשפחה שלי, יהפוך לסוג של רומן היסטורי. כי זה מה שהוא, בין השאר.

התקופה שנכפתה עלי, כשכל תא בגוף שלי התנגד אבל ללא הועיל, היא תקופת מלחמת העולם השנייה, כלומר השואה. לא הייתי בוחרת בה, בחיי שלא, מי בכלל היה מוכן לעשות את זה אילולא זה נכפה עליו? בדיוק. אחרי שברחתי מהכתיבה המון שנים, ועסקתי באיור, אמנות ועיצוב. ואחרי שהתחלתי לכתוב וברחתי אל הבדיון, וכתבתי על גיבורות שאישיותן, עיסוקיהן, משפחותיהן וחייהן אינם דומים כלל לשלי. אחרי הכל, כשעייפתי מלברוח, קיבלתי עלי את הדין וישבתי וכתבתי על השואה. עליה ועל מה שהיא עשתה לכל מי שיקר לי. זה הסיפור שלי אבל הוא קודם כל של אמא שלי ושתי האמהות שלה, והעולם השלם שהיה עולמה שנכחד והוסתר מאיתנו ושלח את קרני המוות שלו אל כולנו בלי שידענו.

סיבה מספקת בשביל לזמר

הבוקר התעוררתי מוקדם מאוד ובמשך שעה ארוכה הקשבתי לבולבולים. לרוב הציפורים יש משפטים קצרצרים של הברה או שתיים אבל לבולבול יש המוני צורות ביטוי, משפטים ארוכים ומורכבים. בעוד שלרוב הציפורים יש תקשורת יומיומית קצרה ותכליתית ורק בעיתות חיזור הם פוצחים בשירה מורכבת יחסית, אצל הבולבולים יש שיחות שמתחילות השכם בבוקר, כל השנה, גם בימי חורף וגשם. כי הבולבול לא שר, הוא מדבר. אפשר ממש לשמוע את השיחה נרקמת שם על העץ. ובמקרה שלי, אפשר גם להזדהות. כי גם אני דברנית. הורי מעידים עלי שעוד לפני שידעתי לדבר כבר התבטאתי בשצף, בג'יבריש נלהב.

בשיר הנהדר שלו, שואל ע. הילל את הבולבול לפשר השירה המתמידה שלו, עם זריחה, לאורך היום ולעת השקיעה, והבולבול מסביר שהוא פשוט מלווה את השמש כי היא עולה שם בבוקר, וזורחת לאורך היום והנה תיכף שוקעת וכל זה סיבה מספקת בשביל לזמר. בסוף השיר הבולבול מחזיר את השאלה אל המשורר  "ואתה!? אמור לי אחא, למה כל היום שואל?" ובתשובה נגלה לנו ליבו של השיר, הסיבה האמיתית לכתיבתו "אני? פשוט, כי גם אצלי זה ככה!"

הסיבה היחידה לכתיבה, אצלי כמובן אני הרי לא יודעת על אחרים, היא הצורך לחוות את העולם בעוצמה ולהגיד אותו גם לאחרים כדי שיחוו את העוצמה הזו גם הם. התחלתי עם שירה כי אני כאמור בולבול. אבל גם כשהמשכתי אל הפרוזה אני לא חושבת שזה השתנה באמת. ועכשיו כשהספר הרביעי שלי מגיע לקו הגמר ואני צריכה לענות לעצמי על שאלת ה'למה', והיא תמיד חוזרת להציק שתדעו, אין לי ברירה אלא לענות בדיוק אותה תשובה כמו בהתחלה. וכששאלת ה'למה' עולה, זה גם בגלל שאחרי שכתבת ספר יש לך עוד הר, הרבה יותר גבוה והרבה פחות נעים לטפס עליו, וזה ההר של ההוצאה שלו לאור עם כל הכרוך בכך. ואת שלב הזה אני כבר לא יכולה לעשות לבד, זה מחייב אינטראקציות עם כוחות שלמעלה מכוחותי. אז אני אומרת את זה עכשיו, חזק וברור: אני אצטרך עזרה. תמיכה. מכל מיני סוגים. ואני אפנה אליכן קוראות וקוראים, כן כן.

לכתוב באור

את הרשומה הקודמת סיימתי בהכרזה שנהניתי לכתוב את הספר הזה, כלומר זה שעכשיו הולך לקראת פרסום. והנה כמה ימים אחר כך ראיתי קטע מראיון עם סופר ידוע שהיה יום שנה למותו. ובכן הוא אמר בערך ככה (במבטא הונגרי כבד, נחשו מי?). שאנשים אומרים לו שבטח זה נהדר להיות סופר אבל האמת היא שלהיות סופר זה לשבת בודד באפלולית ולשים סימנים קטנים על הנייר.

נו, טוב, ואני בכל זאת אומרת שאני אוהבת לכתוב. שזו הנאה בשבילי. וזה היה ככה מאז שבגיל ארבע חמש ככה סבתא שלי לימדה אותי איך עושים את זה. נכון שחלק ניכר מחיי הבוגרים ברחתי מהכתיבה אבל זה היה בגלל שאחרי ההנאה הגיעה מודעות עצמית ואחריה נגררה ובאה אחותה הגועלית ביקורת קטלנית. אבל כשהכתיבה תפסה אותי בסוף ואפשרתי לה להיות הדבר הכי חשוב, זה היה בזכות העובדה שלמדתי לחיות עם השתיים האלה, לרסן אותן ולא לתת להן להרוס את ההנאה. אני באמת, אבל באמת, אוהבת לכתוב.

אתן מכירות את החלומות הנפלאים האלה שבהם פתאום מגלים חדר נוסף בבית? חדר יפה במיוחד, ולפעמים ממנו נפתח עוד אחד וכן הלאה, אתם מכירים? אז בשבילי זו הכתיבה. אני מגלה עוד ועוד חדרים בתוכי ובעולם וזה עושה אותי שמחה.

לפעמים יש קושי. הוא יכול להיות קשור לנושא עצמו ועל זה עוד אדבר, או לכל מיני אספקטים של הכתיבה: לניסוח שלא מתנסח לי, לכמיהה להגיע מנקודה לנקודה בדרך חדשה שאני לא מצליחה למצוא. לפעמים הצורך לערוך שוב ושוב מתיש. כבר יותר מחמש שנים שאני בתוך הספר הזה, יש חודשים אינטנסיביים ויש חודשי מנוחה ובישול פנימי. אבל קשה זה לא ההיפך מכיף. זה פשוט יותר אתגר ככה שזה גם טוב. כמעט תמיד אני כותבת בבקרים, לשבת באור ולעשות סימנים על השורות הכחולות זה הכי עושה לי טוב.

כתבתי את זה אתמול. כשהרמתי את הראש מהמחברת ראיתי את השקדיה שרק התפוצצה בפריחה בחצר הסמוכה. הוורוד שלה זהר באור הבוקר, רחש זמזום של חיים. קרוב יותר אלי הפקאן העירום ועוד יותר קרוב לימון גוץ כבד פרי. היום, יש מכסה אפור על העולם והגשם לא מפסיק לרדת. קר מאוד, הרוח סועה וערפל זוחל על ההר. את כתיבת הספר הזה עשיתי כאן בגליל כשהיופי מקיף אותי בכל מזג אוויר. וזה, אני מודה, גם חלק מההנאה שבכתיבה.

לאן נעלמתי ולמה חזרתי

הרשומה האחרונה כאן נכתבה בנובמבר לפני יותר משנתיים. אומר את האמת, זה לא משהו שאני מאוד שמחה עליו או גאה בו. יש לזה המון סיבות ואף אחת באמת. פשוט ככה זה. בשנים האחרונות אני לא ממש כאן באופן רצוף, אבל חשוב לי שתדעו כמה המקום הזה חשוב ויקר ללבי. אז אגלה סוד קטן. אולי שמתן לב לכך שבבלוגים רבים יש פרסומות ואילו כאן אין, וזה כי אני מקפידה לשלם על זה. באמת. גם כשאני לא כאן חשוב לי שמי שמגיעים, אפילו במקרה, יהנו מניקיון ויזואלי ומנטאלי.

בשנים הרבות של הבלוג הזה היו כל מיני מקצבים. כתבתי במרווחים משתנים, לפעמים כתבתי ממש כל יום. הצבתי לעצמי כל מיני אתגרים והמצאתי לעצמי פרויקטים יצירתיים ואהבתי כל רגע. כתבתי על החיים בעיר, על תהפוכות חיי, העליתי שירה והגיגים וסיפרתי על המסע להודו ועל המעבר לחיים כאן באמירים שבגליל. על אמנות וסריגה ופמיניזם ועוד המון המון דברים. בכל ההרפתקאות האלה הייתם אתם קוראי הבלוג ואתן קוראות יקרות שותפים ותומכות. ליוויתם אותי בהוצאת שני ספרי הראשונים לאור וגם קראתן את השלישי שפירסמתי כאן בהמשכים.

לאחרונה התרחקתי, החיים עצמם קרו והפייסבוק שירת את המטרות הקלילות של היומיום. כתבתי כאן פחות. אבל כתבתי בהחלט, בהתמדה ובנחישות, את הספר הבא שלי. והוא שונה לגמרי מכל מה שהיה עד עכשיו, ובגללו אני חוזרת לכאן כדי לשתף במסע הזה, החשוב והמשמעותי ביותר בחיי.

בתור נקודת חזרה בחרתי בהיום, פשוט כי בבוקר נסעתי לדואר בראמה ושלחתי את הספר לעורכת שלי כדי להתחיל את השלב האחרון בדרך אל ההוצאה לאור, שלב העריכה. אנחנו מקציבות לעצמנו שלושה חודשים שבמהלכם נשפר, נשייף ונצחצח את הספר כמיטב יכולתנו כדי שהקוראות והקוראים יהנו לקרוא אותו כמו שאני נהניתי לכתוב.

עוצרים בזהב

אז אפשר לבוא? שאלה הילדה הסקרנית. קדימה, השיב החקלאי, היום מוסקים ומחר אהיה בבית הבד. למחרת היא שאלה: אפשר לחנות כאן? והוא ענה: כדאי שתזוזי שלא תפריעי למלגזה. יאאאי, כמה זיתים, הכריזה בטון המתלהב שלה. השנה יש פחות מחמישית ממה שהיה לנו בשנה שעברה, אמר החקלאי בצער, והיא הצטערה בשבילו, ואז הודיעה: בכל מקרה אני לוקחת את הגלון הראשון, כן? והתחילה לצלם בתזזית.

נכון, זה לא בית הבד שציירתי לי בדמיוני, העתיק הזה שיושב בבית האבן האפלולי, עם המכבש והשקים. עבודת כבישת השמן נעשית כאן, בבית הבד המודרני, בבטן המכונה. אפשר לראות את הזיתים עם הענפים והעלים נופלים אל מערבל שמטלטל וגורס, אחר כך מוסעים אל מקום בו נשאפים כל הדברים המיותרים, ואז הזיתים נשטפים, ונוסעים אל מותם ואל תחייתם כשמן.

כבר כתבתי נורא מזמן על הזיתים והשמן ועכשיו כשאני כבר בגליל הגיע הזמן להגשים את חלום בית הבד. והגשמתי והיה נפלא. למרות הגילוי שלעיל היה מרתק. ואם לבית הבד שבדמיון יש ריח של אבן עתיקה ויושב שם איש ערבי יפה עם כפייה, הרי שבזה האמיתי נפרש שטיח חגיגי לכבוד השמן, ויש בו עובדים ערבים היפסטרים יפים לא פחות.

ורק אחרי הכל, כשפך השמן כבר הגיע הביתה, חיפשתי ומצאתי: הפקת השמן נקראת עצירה. זה יפה לא? איכות השמן נקבעת לפי רמת החומציות שלו – כמה שפחות חומצי, ככה יותר איכותי. והשמן העבריין שלי, כלומר זה שצפיתי במעצרו? נהדר.

הטיול הגדול

.

כשאני עוברת על הרשומות שלי, אני מגלה, חצי באושר וחצי בצער, שבאוקטובר לפני שנתיים הייתי בפראג, ובאוקטובר לפני שנה בפורטוגל.

.

ובאוקטובר השנה, איפה הייתי? לא מעבר לים, לא במקומות רחוקים ומסעירים, לא נהגתי בג'יפ גדול בין הרים שגיאים ולא עשיתי קניות בשוק איכרים חמוד בצילה של כנסיה יפהפייה. לא. אבל.

טיילתי קרוב לבית וזה היה יפה להלל, נהגתי בג'וק האדום שלי בין הרים ירוקים ומתוקים, עשיתי קניות בצרכנייה שלנו עם מכרים חובשי מסכות כמותי, וחוץ מזה, הייתי בעוד כל מיני מקומות נהדרים מאוד.

.

הייתי ביער, בנחל ובים, עשיתי טסט לאוטו במַסְעָדֶה שברמת הגולן היכן שיש מוסך פרוע וקסום, וביקרתי אצל האחיות והחברות שלי שמה פגשתי בעלי חיים מעניינים מאוד.

.

.

אמנם לא פגשתי את האַזוּלֵז’וֹש המשגעים של פורטוגל, אבל קיבלתי מגילת את אלה שעשתה במיוחד בשבילי.

.

וביום הכמעט אחרון של אוקטובר המקומי הנפלא שלי, פגשתי את הפרחים האלה, שאם תבואו לצפון בשבוע שבועיים הקרובים, תוכלו לפגוש גם אתם. חלמוניות, שנכון יותר היה לקרוא להן 'אבוקות חוצפניות', או 'שלהבות מרדניות'. או אפילו 'הזהב שזורח מושלם מן האדמה היבשה בין קוצי הקיץ ההולך ונגמר'.

כַּנְפֵי רוּחַ

אמש נמלא האוויר ברעש כבד מנשוא. מנועי מטוסים כבדים וקלים ומדחפי מסוקים קרעו את שמי הערב לגזרים. לבד מכך שהוא היה מטריד, הרעש הנוראי הזה גם עורר משהו רדום, זיכרון רע וקבור עמוק מימי מלחמת לבנון. ניסיתי להתעלם כמיטב יכולתי, ניסיתי להתנהג כאילו כלום וזה היה קשה. אבל אז, כשכבר היה גוש דמעות שפילס דרך למעלה, פתאום שמעתי משהו שריכך, שהרגיע בבת אחת. שמעתי צריחות של עגורים שעוברים מעל ההר שלנו. כאילו אין מטוסים והליקופטרים, כאילו אין מלחמות ותרגילים צבאיים, כאילו אין אנשים טיפשים על האדמה. עגורים נודדים, כמו שהם עושים כבר אלפי שנים, מארצות הקור אלינו. עפים בחץ מושלם בחשיכה וצווחים ככרוכיות. מי היה מאמין, כמה מתוק יכול להיות הצליל הצורמני הזה לאוזן חרדה של אישה עצובה. היה לי כל כך נעים להירדם עם שיר הערש הנהדר הזה.

ויצא שהיום נסעתי צפונה, ופגשתי בדרך, בעמק החולה עגורים ושקנאים שהגיעו לשם באלפיהם. כמו תמיד זהו מפגש שמעורר בי התרגשות אדירה, שמחה שאין לתארה במילים. ואז בגולן, נגלו לי ציפורי ענק שמעוררות התרגשות מסוג קצת שונה. ההתרגשות שבאה ממפגש עם משהו מכני גדול. יש לי גם את זה.

השבשבות האלה יפהפיות בעיני ואני אוהבת לפגוש אותן. הגובה שלהן הוא 25 מטרים ואורך הכנף עשרה! באמת מדהים המבנה האלגנטי הזה. גם בפורטוגל, בהרים הגבוהים הן ניגלו לי מלאות הוד מתוך הערפל.

ועם זאת יש הרבה מאוד בעיות סביב היפהפיות האלה. עניינים לא פשוטים שנוגעים באיכות סביבה ובחיי הטבע, במיוחד בחייהם של נשרי הגולן שהולכים ונכחדים לנו. המחשבה על הנשרים הזכירה לי את השיר הזה שאי אפשר שלא לאהוב. המילים הפשוטות והגדולות של הרב קוק שאנחנו מכירים בלחן היפה והנוגע של אביגיל עמר-עוזיאל. "בֶּן אָדָם, עֲלֵה לְמַעְלָה עֲלֵה. כִּי כֹּחַ עַז לְךָ יֵשׁ לְךָ כַּנְפֵי רוּחַ, כַּנְפֵי נְשָׁרִים אַבִּירִים. אַל תְּכַחֵשׁ בָּם פֶּן יְכָחַשׁוּ לְךָ. דּרושׁ אוֹתָם, וְיִמָּצְאוּ לְךָ מִיָד".

אחר צהרים של פלא

השבוע שמעתי צליל מוזר נישא אלי מאי שם, משהו בין תקיעת שופר לצופר מכונית ישנה. זה היה כל כך משונה ולא שייך לכלום. לא מצאתי מאיפה זה בא.

ואתמול בצהרים שמעתי רשרוש בחצר. החצר המבולגנת של הבית השני שלי, שמה קורים תמיד ניסים ונפלאות. והנה הפלא הזה, הנוכחי: אמא טווסה ושלושה גורי טווס. מהדסים להם בחצר כאילו מה, כאילו עניין של יומיום. אבל לא, נו באמת, טווסים בחצר. ככה. רק לפני יומיים כתבתי כאן על הלא רגיל ואתם באים להראות לי שאפשר יותר לא רגיל. באמת? באמת.

היה מאוד קשה לצלם אותם כי הם ברחו ממני כל הזמן, ואחרי כמה שעות כשכבר ישבתי בפנים, פתאום ראיתי בחלון הקטן שבתחתית הדלת משהו ששימח אותי, משהו שלא היה חתול… כי בדרך כלל הם אלה שמציצים מהחלונצ'יק הזה פנימה. ועכשיו זחלתי בשקט בשקט ותראו מה ראיתי, ממש בכניסה.

עברו עוד כמה שעות, ואז שמעתי את הצליל ההוא, צליל הצפירה המשונה, ועכשיו התחברו הדברים. יצאתי וראיתי את הצדודית הנפלאה שלה על גג המחסן, באור הדימדומים היורדים, והיא קראה אליהם. כן, זו פשוט הקריאה של אמא לילדים. איפה אתם מתוקים שלי, לאן נעלמתם לי פתאום?

ברגע הבא, כמו נחשול בים, כמו ברק ברקיע, היא זינקה ועפה. בבת אחת, בתנופה ובכנפיים שלא ישוערו, מגג מחסן אחד אל השני. יצור פלאי ויפהפה שעד לפני שניה נראה מגושם בתנועותיו הרביצה ריחוף מלכותי.

הילדים נמצאו לה. הם שיחקו להם מאחורי המחסן השני. ממש יכולתי לראות בעיני רוחי איך השובב שבהם אומר לשני אחיו: בואו נתחבא לאמא, נראה אם היא תמצא אותנו.

וכאן לסיום אני רוצה לספר לכם על ספר שאני קוראת עכשיו. אני עוד רק באמצע ואני קוראת אותו לאט לאט, כמו ממתק נדיר אני לא רוצה שיגמר. 'לטובת הציפורים' הוא נקרא, וכתב אותו דרור בורשטיין. בעמ' 70 בפתיחתו של פרק על שירת ספרד, הוא מצטט את חוקר אותה שירה דן פגיס, שהיה משורר נפלא, והוא כינה את התכונה הכי משמעותית של השירה הזו "הפלאה" וכשקראתי את המשפט הזה נעתקה נשימתי. מקומן של הציפורים בחיים שלי, בשירה שלי, מקומה של השירה, כל זה בדיוק זה: הִפַּלאוּת, הקסמות, התפעמות. זו הטווסה עם גוזליה בכניסה לבית, ביום שישי באוויר הכתום המתכהה של השקיעה.